אשם תורם של עובד

ככלל, לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה {ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1), 197 (1973)}.

שיקולי מדיניות מחייבים שלא לעודד "ראש קטן" מצד העובד, אלא דווקא הקפדה אסרטיבית על זכותו לסביבת עבודה בטוחה.

העובד הוא הגורם הנמצא במקום העבודה והחשוף לליקויי הבטיחות הקיימים בו. הוא גם בעל האינטרס העיקרי להתריע על סיכונים אלה.

מן הראוי, איפוא, להעמיד דרישה נורמטיבית לעמידה אסרטיבית מצד עובדים על קיום הוראות הבטיחות בעבודה, כאמצעי חברתי חשוב לשיפור הבטיחות בעבודה.

מובן כי אין בכך משום הפחתה מן האחריות המוטלת על המעביד, ובמקרים המתאימים – גם מן האחריות הנגזרת מחובת הפיקוח המוטלת על המדינה – לרבות בשים-לב לנחיתותם המובנית של עובדים במערכת היחסים הזו.

אומנם, מעביד המעלים מן העובדים את דבר הסיכונים או המדכא, לרבות באמצעות מסרים בלתי-מפורשים, ניסיונות קונקרטיים או פוטנציאליים מצד העובדים לעמוד על קיומה של סביבת עבודה בטוחה – לא יזכה בהפחתת חבותו על יסוד הטענה שהעובד לא השכיל לעמוד על זכויותיו.

במקרה של מעביד המפר את חובותיו האמורות, והדורס את זכויות העובדים כאמור – ייחשב אשמו של המעביד למכריע. אפילו תיחשב התנהגות העובד לרשלנית – תיחשב התנהגותו של המעביד כמי שגרמה לה {ת"א (שלום ת"א) 33695-05 נובכוב אלכסנדר נ' אחים אלמקיס מפעל לעץ בע"מ, תק-של 2010(2), 114862, 114864 (2010)}.

הכלל הוא שאין להטיל אחריות על עובד בשל אשם תורם, אלא במקרים ברורים בהם אשמו של העובד לתאונה בולט לעין {ע"א 3769/97 שמעון דהן ואח' נ' אביבה דני ואח', פ"ד נג(5), 581 (1999); ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק, פ"ד נט(3), 66 (2004)}.

עובד עלול לבצע טעות במהלך עבודתו ואין לייחס לו בשל כך אשם תורם {ע"א 4446/07 רוברט וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי – חיפה, טרם פורסם (2009)}.

יש לדקדק עם המעביד לגבי האחריות לתאונה ואולם יש לבחון בכל מקרה על-פי הנסיבות האם חטא גם העובד ברשלנות של ממש {ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו ואח', פ"ד לו(2), 592 (1982)}.

אשם תורם של עובד קיים כאשר מחמת אי-נקיטת אמצעי זהירות הנדרשים ממנו בנסיבות המקרה הוא גורם נזק לעצמו {ע"א 417/75 בן דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדאנה בע"מ, פ"ד לא(1), 827 (1977)}.

כשעסקינן בתאונת עבודה, הכלל הוא כי יש להחמיר עם המעביד בכל הנוגע לאחריות לתאונה ולהקל עם העובד בכל הנוגע לאשם תורם.

במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה.

היסוד הרעיוני לקביעת זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו.

יחד-עם-זאת, יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנותו של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה.

כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד ואולם, כל עניין ראוי לו איפוא, שייבחן על-פי נסיבותיו {ראה גם ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2), 592 (1982); ת"א (שלום יר') 3814-04 המוסד לביטוח לאומי נ' זלמן בראשי ואחיו בע"מ, תק-של 2010(2), 37044, 37047 (2010)}.

כאמור, יש לדקדק עם המעביד בעניין האחריות ולהחמיר עימו כאשר באותה העת יש לבחון בזהירות את שאלת אשמו התורם של העובד.

העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח, והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה.

המעביד והאחראי במקום העבודה מטעמו חייבים להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על-מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבוקרו של יום כשגופו שלם יצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה.

לפיכך, על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שהעובד מבצע מטיבה ומטבעה {ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' מחמוד, תק-על 92(3), 340 (1992)}.

הכלל, ככל שהוא נוגע לתאונת עבודה שבה נפגע עובד, הינו כי יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד באשר לרשלנות שגרמה לתאונה או תרמה לה.

כלל זה יסודו בשוני במעמדם של העובד והמעביד, כאשר זה האחרון הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, ועל-כן רמת הזהירות הנדרשת ממנו גבוהה מזו הנדרשת מהעובד {ראה גם ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3), 66 (2004); ע"א 110/80 מזל גבאי ואח' נ' יוסף וליס ואח', פ"ד לו(1), 456 (1982)}.
במקרים של תאונות עבודה, הטלת אשם תורם על עובד, נעשית במקרים בהם ניתן לייחס לעובד את יצירת הסיכון בעצמו, ורק במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין {ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4), 524 (1987); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3), 225 (1993)}.

כלומר, לא בנקל יטיל בית-המשפט אשם תורם על עובד לנזקים שנגרמו לו במהלך עבודתו, ונטיית בתי-המשפט תהא להקל עם העובד מחד, ולדקדק עם המעביד, מאידך.

רוצה לומר, כי הנטייה תהא שלא להטיל אשם תורם על העובד הנפגע, אלא במקרה שאשמו ברור ובולט, מקום שהעובד היה עצמאי דיו בפעולותיו ואלה אפשרו לו לעשות מעשה שימנע את התאונה, אך הוא נמנע מכך.

עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכול כדי להישמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו.

אך יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף.

ככלל, העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול ביישוב-הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שבתי-המשפט עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים {ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד יט(3), 205 (1965)}.
ובמילים אחרות, יש להניח כי התנאים שבהם מועסק העובד אינם מאפשרים לו תמיד לעמוד על הסיכונים ב"זמן אמת" והוא עשוי למצוא את עצמו פועל תוך סיכון עצמי, שעליו לא חשב די הצורך בלהט עבודתו. כן יש להניח כי העובד עשוי גם לטעות {ראה גם ע"א 4446/06 רוברט וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי – חיפה, טרם פורסם (2009)}.

מהמעביד יש לדרוש מידה רבה יותר מאשר מהעובד, בכל הנוגע לנקיטת אמצעי זהירות וקביעת שיטת עבודה ודרכי הכשרה ופיקוח הרצויים למניעת תקלות.

ואולם עם כל זאת, יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את מידת האחריות לתאונה הספציפית. אם לא כן הדבר, הייתה מוטלת על המעביד אחריות מוחלטת בכל הנוגע לתאונת עבודה, והרי לא היא {דברי בית-המשפט ב- ע"א 110/80 מזל גבאי ואח' נ' יוסף וליס ואח', פ"ד לו(1), 456 (1982)}.

במערכת יחסים שאינה שוויונית הציפייה מכל צד שונה, ביחסי עובד-מעביד, המעביד הינו בעל הכוח והאמצעים למניעת נזק פשוטה ויעילה המחוייב לתנאי עבודה בטיחותיים בסיסיים, ועל-כן כלפיו קיימת ציפייה למנוע כל נזק סביר ותוטל עליו אחריות כבדה יותר בשל אחריותו זו לכל נזק שקורה בתחום אחריותו ולעיתים אף מעבר לכך.

המעביד יוצר את הסיכון, ובידיו האמצעים למנוע נזק נוכח העובדה כי בידיו מצויים אמצעי השליטה והייצור, וכן היכולת לנקוט באמצעי זהירות מפני רשלנותו של העובד {ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2), 593 (1991); ע"א (יר') 2522/01 אורי שלם נ' הדר, חב' לביטוח בע"מ, תק-מח 2002(2), 4976 (2002)}.

לעומת-זאת, העובד מקבל את מקום עבודתו כנתון ועושה את מה שאומרים לו. ומעבר לכך לעיתים המעביד אף נהנה מהסיכון.

ב- ת"א (שלום ת"א) 56070-05 {עליזה מרדכי נ' מטרו קש וקרי, תק-של 2010(3), 67827, 67830 (2010)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן התובעת לא יצרה את הסיכון, לא שפכה את המים, לא הגיעה למקום התאונה באופן המגביר את הסיכון וכל "חטאה", שלא הסתכלה "במיוחד". על-כן, יש לשלול אשם תורם בדרגה כלשהיא.

ב- ת"א (שלום רמ') 5946-06 {שלמה אייזנבך נ' בצ'ן גטייל בע"מ, תק-של 2010(2), 69289, 69293 (2010)} קבע בית-המשפט כי התובע, שהצטווה לצאת מהמערה עקב ביצוע פיצוצים באזור, לא היה אמור להתרחק מהמערה ולנסות להגיע לתצפית טובה יותר על אזור הפיצוצים. ההליכה למקום זה אינה חלק משטח העבודה שבו עליו להיות, והוא נקט יוזמה שהיה בה כדי להעמיד אותו בסכנה. בית-המשפט הטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 15%.

ב- ת"א (שלום יר') 12047-07 {נינה גולקרוב נ' אינטל אלקטרוניקה בע"מ, תק-של 2011(4), 48850 (2011)} התובעת שהינה עובדת מטבח, נפצעה ביום 6.7.06 במהלך עבודתה.

בית-המשפט קבע כי התובעת הייתה ערה לכך שהיא הולכת באזור בו עובדים. היא עצמה העידה כי לעיתים נופלות שאריות אוכל על הרצפה. התובעת אף העידה כי הלכה מהר ולא הסתכלה לכיוון הרצפה.
בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 10%.

ב- ת"א (שלום עכ') 2458-07 {מוחמד סאפי נ' ש.י.יצחק ויפה סחר בע"מ, תק-של 2011(4), 21454, 21457 (2011)} קבע בית-המשפט כי לא ניתן לומר כי היו לפני העובד אפשרויות אחרות לביצוע העבודה והוא בחר בדרך המסוכנת. לא ניתן לומר כי היה לו ניסיון מקצועי בביצוע עבודה זו. ואף המעביד לא היה נוכח במקום.

הבחירה שהייתה לפניו, יום לאחר תחילת העבודה אצל אותו מעביד, היא פשוט לא לבצע את העבודה. אין זו אפשרות בחירה סבירה.

יתרה-מכך, העובד סבר כי אם מבקשים ממנו לבצע את העבודה הרי שהדבר בטוח והגשר לא ייפול גם אם יפרק את הברגים.

נוכח העובדה כי לא ניתן להתעלם מן העובדה כי התובע הינו עובד כפיים מנוסה והוא מפרק את הברגים המחברים את החלק עליו הוא יושב, בית-המשפט מצא לנכון להשית על התובע רשלנות תורמת בשיעור של 10%.

ב- ת"א (מחוזי יר') 4202/02 {מ' מ' נ' גיל חץ אבטחה בע"מ, תק-מח 2011(4), 5025, 5048 (2011)} קבע בית-המשפט כי במועד התאונה היה התובע צעיר בגילו, בלתי-מנוסה {עבד כ- 25 ימים בניקיון} והתאונה אירעה תוך כדי העבודה השוטפת ובלהט ביצוע משימתו – ניקיונה של המכונה.

כמו-כן, התובע לא קיבל הדרכה אשר היה בידה ללמד אותו מהי התנהגות בטוחה בתפעול המכונה ובעבודת הניקיון.
יחד-עם-זאת, יש להעריך כי התאונה הייתה נמנעת אילו עשה התובע פעולה פשוטה וטבעית של ניתוק זרם החשמל מהמכונה בטרם החל בניקיונה. בנסיבות אלה, ייחס בית-המשפט לתובע אשם תורם בשיעור של 15%.

ב- ע"א 5435/07 {מוחמד אבו ליל נ' א.ע. מהנדסים בע"מ, תק-על 2009(1), 4268 (2009)} נדחתה טענה לקיומו של אשם תורם, מן הנימוק שנוכח חוסר ניסיונו של העובד הנפגע וההדרכה הלקויה שקיבל, אין ראיה שידע על הסיכון הטמון בפעולה שביצע ואשר הביאה לפגיעתו.

ב- ת"א (מחוזי ב"ש) 5066-08 {פאינה אדאף נ' חברת אסם בע"מ, תק-מח 2011(4), 493, 506 (2011)} קבע בית-המשפט כי מן הנסיבות שבפניו עולה בבירור כי התובעת לא הייתה עצמאית בפעולותיה, במיוחד בהיותה עובדת צעירה, חדשה וחסרת ניסיון, אשר כעולה מן הראיות לא הודרכה בנושאי הבטיחות הרלבנטיים.

התובעת נקלעה לסיטואציה המתוארת בשל תקלה נפוצה שארעה במכונה בה עבדה, ומשנדרשה ברגע האמת לבצע את חלקה בפתרון הבעיה, לא עמדה בפניה, בנסיבות ההן, ברירה של ממש, נוכח חששה בדבר התוצאות האפשריות של סירוב או עיכוב בביצוע משימת ריקון השק.

יש לחששות שליוו את התובעת, מפאת חשש לאובדן מקום עבודתה, שהיה כפי הנראה בסיס, כעולה מהעובדה שמעבידתה, הנתבעת, אכן מצאה לנכון להפסיק את עבודתה בהודעה שנשלחה אליה 4 ימים בלבד לאחר שהודע לה על פגיעת התובעת בתאונה.

בנסיבות אלה, בית-המשפט לא מצא לנכון להטיל אשם תורם על התובעת, בשיעור כלשהו.

ב- ע"א 7895/08 {קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ (המערערת ב- ע"א 7895/08) נ' מוחמד יאסין (המשיבים ב- ע"א 7895/08), תק-על 2011(3), 3279, 3290 (2011)} קבע בית-המשפט:

"אינני סבורה כי במקרה דנן סטה המשיב 1 מרמת הזהירות באופן ממשי וחמור, עד כי יש להטיל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת. אמנם המשיב 1 עלה עד לשלב הלפני אחרון של הסולם, למרות שעל-פי הוראות היצרן היה עליו לעלות עד שלושה שלבים לפני השלב האחרון בסולם, אך לדידי, נוכח המגמה המצמצמת הנזכרת לעיל, אין בהתנהגות זו כדי להצדיק את הקביעה כי המשיב 1 נושא באשם תורם לקרות התאונה. אף אם התנהגות המשיב 1 לוקה במידת מה של חוסר זהירות, נדמה שהיא אינה עולה כדי חריגה קיצונית מגבולות העבודה שהתוותה המערערת, או כדי נטילת סיכון בלתי-מחושב וממשי, המחייב את הטלת חלק מהאחריות על המשיב 1.

יתרה-מכך, מקובלת עליי מסקנת בית-המשפט המחוזי כי אין זה ראוי לחייב את המשיב 1 לערוך בדיקות נוספות לאלה שנערכו על ידו טרם השתמש בסולם, בוודאי אם היה מדובר בפגם נסתר, אשר לא ניתן היה לגלותו במסגרת בדיקה שגרתית. לפיכך, אין לקבל את טענת המערערת כי אילו היה עורך המשיב 1 בדיקות כנדרש, הוא היה חושף את הפגם ומונע את התאונה. אשר-על-כן, אף בנקודה זו לא מצאתי ממש בטענת המערערת כי התנהגות המשיב 1 מחייבת הטלת אשם תורם עליו."

ב- ת"א (שלום עפ') 1545-07-07 {אבו עוואד רנא נ' קירור חרמון אגודה שיתופית חקלאית של איכרי בוקעתא רמת הגולן בע"מ, תק-של 2011(3), 31753, 31757 (2011)} קבע בית-המשפט:

"מחומר הראיות עולה, ללא ספק, כי לתובעת אכן ארעה תאונה במהלך עבודתה, כתוצאה מתנאי וסביבת העבודה. בעניין זה מקובלת עלי עדותה של התובעת שקיבלה חיזוק ישיר ומשמעותי מעדותה של עדת התביעה וכן חיזוק נוסף גם מעדותם של עד ההגנה ושל צד ג'.

בעניין אחריותו של מעביד ושאלת יחוס אשם תורם לעובד נקבע:

'מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בימ"ש זה, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות, ולהקל במידה רבע על העובד בייחוס רשלנותו שנגרמה או שתרמה לתאונה.'
(ע"א 655/80 מפעלי קירור הצפון נ' מרציאנו, פ"ד כז(1), 650 (1982)).

יצויין כי גם קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד שנפגע בשל אשם תורם, אלא במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין… נטייה זו מקובלת גם בבית-משפט זה (ע"א 663/88 שריזיאן יהודיה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3), 225 (1993)).

התובעת הייתה עובדת כ"א אצל צד ג', אולם בפועל מי שפיקח על עבודתה ונתן לה הוראות בדבר אופן העבודה ופיקח בצמוד עליה היה מנהל הנתבעת – מר סלאח.

התובעת ניגשה להביא מגש או מגשים ריקים, בסביבת העבודה היה מכשול – חוט שהיה קשור לגלגל המונח על העגלה בצידו האחד ובצידו השני קשור למשטח, היווה מכשול בדרכה של התובעת לנקודה בה היו מונחים המגשים, היא לא הבחינה בחוט, נתקלה בו ונפלה על משטחים שהיו במקום.

חובת הזהירות המושגית החלה על הנתבעת, בהיותה המפעל בו ארעה התאונה והאחראית לתנאי העבודה ולסביבת העבודה, ברורה לעין.

במסגרת בדיקת חובת "הזהירות הקונקרטית" בה נבחנת השאלה האם בנסיבות הספציפיות של המקרה מתקיימת גם ה"צפיות הטכנית", דהיינו האם הנתבעת הייתה צריכה או יכולה לצפות שהתובעת עלולה להינזק או להיפגע מתנאי העבודה הלא בטוחים, כשהיא נדרשת ללכת ולהביא מגשים מעמדה המרוחקת מהעמדה בה היא מבצעת את עבודתה, התשובה לשאלה זו הינה חיובית. מעביד סביר, ככל אדם בר דעת, יכול וצריך לצפות כי במהלך העבודה עלול עובד להיתקל בחוט הקשירה המונח בסמוך לרצפה והוא עלול ליפול כתוצאה מכך ולהינזק, ובמיוחד כאשר הליכתה הינה תוצאה של הוראה שקיבלה ישירות מהמעביד ושעליה כאמור לבצעה לאלתר, היו עדי לתאונה, אחת מהן העידה והמעביד מילא טופס 250 למל"ל – דיווח על תאונת עבודה.

מנהל הנתבעת העיד כי הוא זה שנתן את הוראות העבודה ופיקח על העובדים מדי יום, ממקום תצפית הסמוך למשרדו. הוא זה גם שחתם על כרטיס העבודה של העובד.

צד ג', אישר שהוא המעביד של התובעת, הוא זה שהסיע אותה לעבודה ובחזרה, הוא זה שהוציא לה את תלושי המשכורת והוא זה ששילם לה את שכרה. הוא גם היה בקשר שוטף עם מנהל העבודה מטעם המפעל, קיבל ממנו דיווחים והביא בפניו הערות, ככל שהיה צורך.

הסתירות להן טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו אינן סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין. גרסתה ועדותה של התובעת בעיקרה מקובלת עלי כמו גם עדותה של עדת התביעה, הגב' סייבה. מנהל הנתבעת אישר את עיקרי דבריה של התובעת באשר לתפקידו, להוראות שנתן ולפיקוח שפיקח על העובדים.

הקביעות העובדתיות באשר לנסיבות התאונה כפי שקבעתי לעיל הינן כתוצאה מהאמון בעדויות התביעה, גם אם היו חוטי קשירה נוספים, אין הדבר משנה את העובדה שהתובעת נפלה כתוצאה מהיתקלות בחוט הקשירה שהיה קשור משני קצותיו.

גם מנהל הנתבעת וגם צד ג' ניסו לעיתים להרחיק את עצמם ועל רקע זה ניתן להבין את דבריהם שלא זכרו את אירוע התאונה אלא רק קיבלו דיווח בדיעבד.

לעניין חלוקת האחריות בין הנתבעות לבין צד ג', אני סבור, לאור התפקיד המשמעותי שמילא מנהל הנתבעת בפיקוח ובהוראות העבודה היומיומיות לעובדים, וגם תוך כדי עבודה, שעיקר האחריות חלה על הנתבעות.

לפיכך, אני קובע כי חלוקת האחריות בין הנתבעים הינה 70% לנתבעות ו – 30% לצד ג'."

ב- ת"א (שלום חי') 6667-02-09 {אריה זילברמן נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ, תק-של 2011(3), 20814, 20819 (2011)} קבע בית-המשפט:

"19. הנתבעות כולן בקשו לייחס לתובע אשם תורם לתאונה. הלכה היא כי במקרה של תאונת עבודה במהלכה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנות, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ראה ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72 (1984)). בענייננו, לא הוטלה על התובע עבודה מסוכנת כלשהי. התובע היה מודע היטב לעבודות השיפוצים במקום וברור מעדותו כי אף היה מודע ללכלוך והאבק במקום. בנסיבות אלה, ניתן לצפות מהתובע שינהג בזהירות מרבית בעת המעבר בין החדרים. משעה שבחר התובע להחיש את צעדיו למשרד עת שמע את צלצול הטלפון, בחוסר זהירות, הרי שיש לייחס לו אשם תורם בלתי-מבוטל לאירוע התאונה. אני קובע, איפוא, כי התובע נושא באשם תורם בשיעור של 25% לאירוע התאונה."

ב- ת"א (שלום ת"א) 23645-07 {פיליפ שמילוביץ נ' אורחן הכרמל בע"מ, תק-של 2011(2), 152460, 152463 (2011)} קבע בית-המשפט:

"האם יש לייחס לתובע אשם תורם?
'הכלל, ככל שהוא נוגע לתאונת עבודה שבה נפגע עובד, הינו כי יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד באשר לרשלנות שגרמה לתאונה או תרמה לה. כלל זה יסודו בשוני במעמדם של העובד והמעביד, כאשר זה האחרון הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, ועל-כן רמת הזהירות הנדרשת ממנו גבוהה מזו הנדרשת מהעובד. עם-זאת "…יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את מידת האחריות לתאונה הספציפית.'
(ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1), 449, 457 (1982); ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3), 66 (2004)).

חטאו היחיד של התובע הוא בכך, שלא התריע בפני מעבידתו כי משקפי המגן שסופקו לו לצרכי עבודה הם כדבריו "ישנים ובלתי-תקינים". אם ידע התובע, כפי שציין בעדותו, כי משקפי המגן כבר ישנים ובלתי-תקינים, היה עליו לפנות למנהליו להם היה כפוף, אם זה מנהל אורחן הכרמל ואם זה מנהל האחזקה באורחן דברת, ולדרוש כי יספקו לו משקפי מגן חדשים ותקינים, שיהיה בהם כדי לספק הגנה מתאימה בעת ביצוע עבודה מן הסוג שביצע.

התובע היה עובד מסור ומוערך, כפי שמעידים מכתבי ההמלצה החמים שקבל ממקום עבודתו לאחר התאונה, ומן הסתם, בקשתו הייתה מתקבלת ברוח מתאימה על-ידי הנתבעת, ולא היה מצבו מורע אילו פנה בדרישה לספק לו ציוד בטיחות מתאים.

בנסיבות אלו, מצאתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 10%."

ב- ת"א (שלום נצ') 6588-04 {אפלבויים דימטרי נ' מעדני מזרע, תק-של 2011(2), 183083, 183089 (2011)} קבע בית-המשפט:

"אשם תורם
22. אשר לאשם התורם, טענו הנתבעות בסיכומיהן לקיומו של אשם תורם מצד התובע מאחר ומדובר בעובד מיומן שביצע אותה עבודה משך כשנתיים ולא התלונן בפני הממונים עליו על המפגע הנ"ל…

בנסיבות התאונה שלפנינו, לא הוכח בפניי, כי עמדה בפני התובע האפשרות לנקוט בדרך אחרת ושונה מזו שנקט. הוא ביצע את עבודתו על-פי נוהלי העבודה הרגילים והמוכרים לו, כפי שנהג לעבוד עובר לאירוע, וכפי שנהגו עובדים אחרים לעשות כן. לא הוכח בפניי, כי התובע הודרך לעבוד בהתאם לנוהלי ושיטות עבודה אחרים. למעשה, כל הסיכון היה במסגרת אמות הסיכון שיצרה הנתבעת.

אומנם, מדובר בעובד מנוסה ומיומן, אולם, ניסיונו זה, אינו מוכיח, כי הוא היה מודע לסיכון שנוצר ולראות בו כסיכון סביר. הרי יש לקחת בחשבון, כי בלהט העבודה, עשוי העובד לטעות ולפעול באופן שאינו תואם לסטנדרט של האדם הסביר שיש לו הזמן והיכולת לשקול בנחת את מעשיו, כשדווקא אצל העובד המיומן קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד יט(3), 205 (1965) ו- ת"א (מחוזי חי') 770/99 האדר נ' דדון (פורסם באתר נבו). בנוסף, חשוב להדגיש, כי נטיית הפסיקה היא להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו ולהחמיר דווקא עם המעביד:

'היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו.'
(ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2), 592 (1982)).

לאור כל האמור לעיל, איני מוצאת כל מקום להטיל על התובע אשם תורם כלשהו."

ב- ת"א (שלום יר') 7644-07 {חליל אבו עאהור נ' חסן חטאב חברה לבנין ופיתוח בע"מ, תק-של 2011(2), 153727, 153734 (2011)} קבע בית-המשפט:

"במקרה דנן לא הצליח המעביד להראות שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר סיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דלת אמות הסיכון שיצר המעביד. התובע ביצע את העבודה בקרבת המעקה, כך שהיה בסיכון אשר הוא לא יצר, וכן מן האופן שבו הוא נפל דרך המעקה, לא ניתן ללמוד על סיכון לא סביר שהוא נטל על עצמו. לפיכך אין לקבוע כי לתובע יש אשם תורם בקרות התאונה."

ב- ת"א (שלום יר') 15051-06 {שלו ירון נ' מרדכי בנימין ובניו עבודות עפר בע"מ, תק-של 2011(1), 173990, 173992 (2011)} קבע בית-המשפט:

"7. ככל שהדברים אמורים בהטלת אשם תורם על התובע, יש לזכור שלא בנקל יזקף אשם תורם לחובתו של עובד בגין תאונה שאירעה תוך כדי ביצוע עבודתו (ראו לדוגמה ע"א 435/85 מחמור נ' אטדגי, פ"ד מא(4), 524, 527 (1987); ע"א 1815/09 סופריור כבלים נ' אלבז, תק-על 2010(4), 3098 (17.12.10) בפסקה 12 לפסק-הדין והאסמכתאות שם). לעניין זה נקבע זה מכבר כי כלל זה חל על העובדים כולם, מכל הסוגים ובכל המצבים 'זהירים ובלתי-זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים… מרושלים ופוחזים ככלל' (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1), 563, 585 (1964)). במקרה דנא מדובר בעובד צעיר שהחל לעבוד במקום כשלושה חודשים לפני האירוע, והפגיעה עצמה אירעה בשעה שרץ לכיוון השער במהלך עבודתו. אף אם ריצה זו נבעה מיוזמתו האישית של התובע ולא מהנחיות ברורות של הנתבעות כנטען, הרי שלא ניתן לייחס לו אשם תורם רק בשל המוטיבציה הרבה מידי שגילה במהלך העבודה. במצב דברים זה לא נודעת חשיבות לשאלה אם בשעת האירוע זרחה השמש אם לאו, ואין צורך להתייחס למצב האסטרונומי של גרמי השמיים או להנחה לפיה אם הנצה החמה באותו יום בשעה 5:34 הרי שיש להניח שבשעה 6:00 הייתה ראות טובה למדי. כך או כך אין מקום לייחס לתובע אשם תורם בנסיבות העניין."

ב- ת"א (מחוזי יר') 2054-08 {עזבון המנוח ליעד גולן ז"ל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-מח 2011(1), 25337, 25349 (2011)} קבע בית-המשפט:

"אשם תורם
40. סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כך: סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית-המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". כאמור בסעיף 69, ההוראה הזו חלה גם לגבי פיצויים הנתבעים על-ידי תלוייו של מי שמת כתוצאה מן הנזק.

התובעים טוענים כי אין להטיל כלל אשם תורם על המנוח. מעשהו של המנוח נעשה מתוך להט, מתוך רצון עז לפעול לטובת המעביד, אפילו מתוך דחף אידיאולוגי. כבר לפני שנות דור נפסק כי אין להטיל אשם תורם על עובד שסיכן עצמו מתוך להט העבודה. עובד טוב עושה את עבודתו בהתלהבות, מבקש להגשים את אשר מצפה ממנו מעבידוֹ, ולא תמיד יש בידו התנאים לשקול את מעשיו בקור-רוח עד תום. הוא עלול לטעות, ואין להטיל עליו אחריות בשל כך (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שרותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3), 205 (1965); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1), 415 (1988); ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי (ניתן ביום 23.12.09)). גם המנוח, אליבא דטענת התובעים, טעה: 'בלהט עבודתו הוא טעה. הוא לא עבר את הקוצים. הוא עמד שם ושלח יד וטעה. חשב שזה יהיה בסדר, כמו בכל הפעמים האחרות" (סיכומי התובעים, עמ' 170-169). יתר-על-כן, המנוח דנן עשה את שנהוג היה לעשות, הוא פעל על-פי "רוח היחידה' (עמ' 171).

41. אכן, נקודת המוצא בקביעת חלוקת האשם בין עובד ומעבידוֹ היא חובתו המוגברת של המעביד: 'מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית-המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע"א 530/70 רביבו נ' חברת חשמל, פ"ד כה(1), 724 (1971); ע"א 147/54 גואטה נ' ריבקינד, פ"ד יח(2), 1603, 1608 (1954); ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1), 30, 32 (1965))' (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2), 592, 603 (1982)). אף-על-פי-כן יש לבחון כל עניין לפי נסיבותיו ומאפייניו, מבחינת אופי עבודתו של העובד, מידת עצמאותו, ועוצמתה של הרשלנות שהייתה מטעמו במעשה שעשה. גם במערכת יחסים של עובד ומעביד יש "להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' ברכה מגד, פ"ד לח(4), 70 (1984)). אכן, 'יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד' (עניין מפעלי קירור הנ"ל).

42. בנסיבות ענייננו אני סבור כי יש להטיל על המנוח אשם תורם בשיעור גבוה, מפני כמה טעמים מצטרפים.

ראשית, אופיו של הסיכון. הסיכון העצום הנשקף מקווי מתח גבוה ידוע לכל בר-דעת. מעשה הטיפוס על עמוד החשמל הוא חסר היגיון באופן מיוחד, ואשמתו המוסרית (במשמעות המשפטית הנ"ל שבדיני הנזיקין) של המנוח רבה היא. אדם סביר אינו מטפס על עמודי מתח גבוה, ובוודאי שאינו שולח איבר מאברי גופו אל מעבר לקוצים, ואין צורך להכביר מילים על-כך.

שנית, האזהרות המוקדמות. כפי שהוכח, המנוח הודרך שלא לסכן את חייו. הוא נכח, כאמור לעיל, ב"כינוס" שבו הפציר בן חורין בחברי הצוות שלא ליטול סיכונים על-מנת לתלות כרזות. קבעתי לעיל כי לא היה בכך די כדי למלא אחר חובת הזהירות המוטלת על המעביד, אולם במסגרת האשם התורם יש לכך משקל רב. גם חברת החשמל פרסמה מטעמה אזהרות בעיתונות. יש איפוא מקום להניח כי לבד מהכרתו הבסיסית של המנוח את הסיכון כפי שמכּירוֹ כל אדם בר דעת, הוא ידע גם באופן קונקרטי כי הוא נוטל סיכון רב במלאכתו. כזכור, לא הוכח כי תלייה על עמודי חשמל הייתה דרישה מטעם המעבידה. גם אם לפי הרוח שהילכה בקרב עובדי הצוות מצופה היה ממנו לעשות כן, אילו היה נמנע מלטפס על עמודים איש לא היה מפטרוֹ מעבודתו, או מפחית בשכרו, ואפילו לא מפגין כלפיו חוסר שביעות רצון.

שלישית, אישיותו של המנוח. הוא היה אדם בוגר, עצמאי ובעל ניסיון. בעברוֹ היה קצין בצה"ל, ביחידה קרבית. ענייני בטיחות לא היו זרים לו. אדרבה, הוא בעצמו היה מופקד על חייהם ושלומם של אחרים.

ולבסוף, טענת הטעות והלהט. לא זה היה המצב בענייננו. המנוח פעל כעובד עצמאי, ומלבד הגדרת גזרת עבודתו בכל יום היה בידיו להחליט מה לעשות וכיצד. ההחלטה לטפס על העמוד נעשתה מתוך ידיעה ובחירה. הוא נסע על הכביש באזור העמוד, ראה את השלט של המפלגה היריבה והחליט כי יש להורידוֹ. התהליך היה תהליך ארוך, של דקות, ובמהלכו היו גם חילופי דברים בעניין בינו ובין ברק ראובני (עמוד 61). לא הייתה זו החלטה נמהרת שהתקבלה בתוך שניות, טעות של רגע; הייתה זו החלטה מראש, בעיניים פקוחות, לעשות את המעשה המסוכן חרף ידיעת הסיכון.

הצטרפותן של כלל הנסיבות הללו יחדיו מצדיקה להטיל על המנוח מידה רבה של אחריות. זהו מן המקרים שבהם "גם העובד אינו פטור מהפעלת שכל ישר ומהתנהגות זהירה" (רע"א 3051/06 שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל – משרד החינוך (ניתן ביום 9.1.07)). שיעור אשמו התורם של המנוח יעמוד איפוא על 50%."
ב- ת"א (שלום ב"ש) 3777-08 {אליס כהן נ' אביב יעל דרומה בע"מ, תק-של 2010(4), 72047, 72054 (2010)} קבע בית-המשפט:

"10. מידת האשם התורם שיש לייחס לתובעת, אם בכלל
לעמדת הנתבעת, אף אם תיקבע אחריות, יש להשית על התובעת רשלנות תורמת בשיעור של 100% זאת בהתחשב בעובדה, כי התובעת חטאה ברשלנות של ממש בעת הטיפוס על הכסא שעמד על גלגלים.

מנגד, התובעת טוענת, כי אין לייחס לה רשלנות תורמת מאחר והתאונה ארעה במהלך העבודה תוך שהתובעת מצאה עצמה פועלת תוך סיכון עצמי כשבלהט הבהלה מפני החתול לא הביאה בחשבון את המשמעות של טיפוס על כסא העומד על גלגלים.

אכן, הלכה פסוקה היא, כי "לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו" (ראה ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4), 524 (1987)).

היסוד הרעיוני העומד מאחורי הלכה זו הוא בכך, ש 'המעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, מתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו' (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2), 592 (1982).

עם-זאת, בית-המשפט קבע לא אחת, כי במידה והעובד חטא ברשלנות, יילקח הדבר בחשבון בעת חלוקת האחריות לתאונה. וכך קבע כב' בית-המשפט בפרשת מרציאנו הנ"ל:
'…יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד.'

המבחן המקובל לבחינת אשמו התורם של עובד הוא מבחן "מידת האשמה", כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72 (1984); ע"א 819/77 יובינר נ' אשטרום בע"מ, פ"ד לג(1), 368 (1979); ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבין, פ"ד מה(2), 593 (1991). בבחינת האשם התורם יש להתחשב, בין היתר, בשאלת מודעותו של העובד לסיכון, היותו בעל מקצוע מיומן, ותיק ומנוסה, בחינת מידת האוטונומיה של העובד ושיקול-דעתו העצמאי (ע"א 435/85 מחמור נ' אטדגי, פ"ד מא(4), 524 (1987); ע"א 119/58 מזרחי נ' פרידמן, פ"ד יג 529 (1959)).

כך, למשל, ב- ע"א 1008/93 מנשה עזרא נ' הרצל עזרא, פורסם בנבו (6.12.93) נקבע אשם תורם בשיעור 30% לעובד מנוסה שנפגע בעבודתו ליד מכונת חיתוך שלא הייתה מגודרת לבטח; ב- ע"א 655/80 נקבע אשם תורם בשיעור 30% למנוח שהיה עובד מנוסה ובצע עבודות הריסה באתר בניה מבלי שהמתין לנוכחות נציג הבעלים או מנהל עבודה; ב- ע"א 819/77 נקבע אשם תורם בשיעור 40% למנוח שהיה אחראי על ענייני החשמל והאחזקה אצל מעבידתו, ידע אודות ליקויים בחיבור למקור הזרם החשמלי, ידע אודות אזהרת מפקח העבודה והיה ער לסכנות שבהפעלת מקדחה חשמלית ממנה נפגע בסופו-של-דבר; ב- ע"א 662/89 נקבע אשם תורם בשיעור 25% לעובד ותיק ששימש ראש צוות חשמלאים ונפגע עקב הפעלת מכונה שהייתה מוכרת לו ולגבי השימוש בה הוזהר בעבר; ב- ע"א 417/86 נקבע אשם תורם בשיעור שליש מהנזק לניזוק שהיה ממונה על סדרי העבודה במטבח בו החליק על כתם שמן; ב- ע"א 453/72 אושרה בבית-המשפט העליון קביעה של אשם תורם בשיעור 25% למנוח שהיה עובד מיומן ומנוסה; ב- ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1), 449 (1982) אישר בית-המשפט העליון אשם תורם בשיעור של 30% למנופאי מנוסה שהרים מנוף בשיטה רשלנית; ב- ת"א (חי') 280/95 מלול נ' מרכז לטניס, תק-מח 2001(3), 3489 (2001) קבע בית-המשפט המחוזי אשם תורם בשיעור 30% למנהל תחזוקה שנפגע בעת שימוש בדיסק ידני; ב- ע"א (ת"א) 2993/04 ויצמן ניסים נ' שוקי משה רהיטי איכות בע"מ, פורסם בנבו (15.5.08), אישר בית-המשפט המחוזי אשם תורם בשיעור של 55% לעובד מנוסה שקפץ בחוסר זהירות מרכב עם משא כבד על גבו.

התובעת הסבירה בעדותו כי ניסתה לעלות על הכיסא מתוך "פעולה אינסטינקטיבית הגנתית". התובעת לא הייתה אחראית, בנסיבות העניין, למניעת כניסה של חתולים למבנה; התובעת לא הייתה מודעת לסיכון, מאחר וזו הייתה הפעם הראשונה שבה נכנס חתול למבנה. האשם המוסרי של התובעת אינו קשור לכניסת החתול (דבר שהיה בשליטת המעביד), אלא לטיפוס על הכיסא.

בנסיבות העניין, בהן התובעת פעלה מתוך אינסטינקט וללא מחשבה תחילה, כאשר טיפסה על כסא העומד על גלגלים וכי נסיבות העניין מעידות על-כך שהתובעת חטאה ברשלנות של ממש, מצאתי לנכון לקבוע, כי במקרה דנן יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת. אולם, אינני מקבל את טענת הנתבעת לעניין גובה האשם התורם (100%) אותו היא מבקשת לייחס לתובעת. לפיכך, אני קובע, כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור שליש בלבד (33.33%)."

ב- ת"א (שלום נצ') 6952-06 {נאדר אבו עקאב נ' סאלח מוחמד, תק-של 2010(4), 16060, 16063 (2010)} קבע בית-המשפט:

"בנסיבות התאונה שלפנינו, לא הוכח, כי התובע יצר כל תרומה אוטונומית לאירוע התאונה והפעיל שיקול-דעת עצמאי. הסיכון היה במסגרת אמות הסיכון שיצרו הנתבעים. וכידוע נטיית הפסיקה היא להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו ולהחמיר דווקא עם המעביד:

'היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו.'
(ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2), 592 (1982)).

לאור כל האמור לעיל, איני מוצאת כל מקום להטיל על התובע אשם תורם כלשהו."

ב- ת"א (שלום יר') 4007-07 {רונן ביטון נ' ניסים כהן, תק-של 2010(3), 85820, 85823 (2010)} קבע בית-המשפט:

"18. נטייתו של בית-המשפט הינה שלא להחמיר ולהקפיד עם עובד שתוך כדי ביצוע עבודתו, נכשל בחוסר תשומת-לב או בטעות, יחד-עם-זאת, מקום בו תרם התובע ברשלנותו, לאירוע התאונה, יחוייב הוא בתרומת רשלנות, כפי שנקבע ב- ע"א 655/80 קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח', פ"ד לו (2), 596, 603 ,604: 'במקרה שמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיה בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו… עם-זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה.' (שם, 603 – 604)."

ב- ת"א (שלום ת"א) 73373-04 {חופי הינדי נ' רחמים הינדי, תק-של 2010(3), 59245, 59251 (2010)} קבע בית-המשפט:

"התובע מתאר בחקירתו את אופן העברת השק (עמ' 16, שורה 17 לפרוטוקול): 'עמדתי עם הפנים אל הדלת, הדלת היא דלת מתכת גדולה. הזזתי אותה עם שתי הידיים שלי כך שהפנים שלי היו מול הדלת ולא מול הפתח – זו דלת כבדה יש לה משקל. כשפתחתי אותה עד הסוף הפניתי את הגוף 90 מעלות, הרמתי שק. השק שוקל 50 קילו ואחזתי אותו בשתי הידיים, חיבקתי אותו לגוף בגובה הכתפיים – עד גובה האף וצעדתי לכיוון פנימה לתוך האולם המקורה. תוך כדי שאני צועד, ממש במעבר נתקלתי במסגרת ההליקופטר והתמוטטתי שמאלה ונפלתי'.

בהמשך החקירה עלה כי התובע ראה את ההליקופטר, אלא שהעריך את גודלו באופן מוטעה וחשב שיוכל בכל זאת לעבור וכדבריו (עמ' 19, שורה 27): 'אני לא ראיתי את הלמטה שלו – אם בן אדם עומד בדלת עדיין הוא יכול לעבור. ראיתי מלמעלה את הידית של ההליקופטר, אבל לא הערכתי את היקף המסגרת שלו. כשנכנסתי עם השק ראיתי רק את הידית וגם אם הוא היה עומד ממש בכניסה אז הייתי יכול לעבור'.

במענה לשאלת בית-המשפט האם טרם הנפילה היה מודע לכך שיש במקום הליקופטר (עמ' 20, שורה 4) השיב התובע: 'ראיתי את הידית שלו. נכון שידעתי שהידית הזו שייכת להליקופטר, כשכבר הייתי עם השק. אני מכיר את ההליקופטרים כבר מקודם, אבל יש כל מיני מסגרות ולא לקחתי בחשיבות שזו מסגרת יותר גדולה מהסטנדרט, שזה הליקופטר גדול'.

כשנשאל האם כשהחזיק את השק ראה מה קורה מתחת או שהשק הסתיר לו השיב: 'הוא הסתיר לי. ראיתי מה שקורה קדימה, למטה לא ראיתי'.

עריכת "סדר וניקיון" הם עניינים שבשכל ישר, שמצופה מכל עובד להפעיל, ללא קשר למידת ההדרכה או הפיקוח של המעביד. התובע במעשיו ומחדליו, לא עשה כן ובכך תרם להתרחשות התאונה. אשמו התורם של התובע באה לידי ביטוי באי-תכנון המקום אליו ביקש להעביר את השקים בתוך האולם המקורה, אי-בדיקת הדרך לאותו מקום המיועד להנחת השקים שהיא פנויה מחפצים וכלים, במיוחד לאור היכרתו של התובע את המחסן ואת הכלים והציוד המאוחסנים בו, והמשכו בנשיאת השק באופן המגביל את שדה הראיה שלו וסופו בהערכה מוטעית של גודל ה "הליקופטר" והבחירה להמשיך במסלולו ולנסות לעבור פתח למרות הימצאותו של ההליקופטר במקום.

הנני סבורה כי בטרם נכנס התובע לאולם המקורה כשהוא נושא שק במשקל 50 ק"ג היה עליו לבדוק מהם התנאים באולם המקורה ולוודא שיש מקום פנוי למעבר ולהנחת השק. התובע מציין אמנם כי מדובר באולם גדול וכי תמיד יש בו מקום ולכן לא צריך לתכנן, אולם אני סבורה כי בדיקה מוקדמת של האולם, תכנון מיקום הנחת השקים, ופינוי הדרך מציוד ומכשולים אחרים היו מונעים את התרחשות האירוע.

עוד יצויין בהקשר זה כי התובע ידע כי ישנם הליקופטרים באולם. כשנשאל בחקירתו: 'איך להסתדר ומה לעשות במחסן זה שיקול-דעת אישי שלך, לא היו לך הוראות פרטניות נכון?' השיב: 'ההוראות ברורות מה זה סדר וניקיון במחסן. ברור שהיה צריך להכניס את השקים בפנים, 90% מהזמן השקים תמיד בפנים וגם ההליקופטרים'.

משידע התובע כי ישנם הליקופטרים באולם, היה עליו להביא בחשבון את הימצאותם בפתח האולם ולוודא בטרם הרים את השקים, כי המעבר נגיש.

בנוסף, התובע מציין כי האולם היה חשוך. לא ברור האם מדובר היה בתקלה או שהתובע פשוט לא הדליק את האור באולם משום שידיו אחזו בשק ולא יכול היה לעשות כן.

בדיקה מוקדמת של המקום ודאגה להארת המקום, הייתה עשויה גם היא למנוע את האירוע.

באשר לאופן נשיאת השק כך שהשק הגיע עד אפו של התובע, מדובר בשיטה מסוכנת בהיותה מגבילה את שדה הראיה וכפי שהתובע ציין בחקירה הוא לא ראה את מה שקורה מתחת לשק. על התובע כמי שעבד והכיר את המקום להימנע מנשיאת שקים בדרך זו.

באשר לשיקול-דעתו המוטעה של התובע, מחקירת התובע עלה כי באחזו בשק, ראה את ידית ההליקופטר אך סבר שמדובר בהליקופטר בגודל סטנדרטי והעריך שיוכל לעבור. הערכה שגויה זו של התובע תרמה גם היא להתרחשות האירוע.

לאור שילובם של הגורמים האמורים, הגעתי למסקנה כי לתובע ישנו אשם תורם בשיעור 20% להתרחשות האירוע."

ב- ת"א (שלום יר') 10332-03 {עסולי עומר נ' חברת החשמל למחוז ירושלים בע"מ, תק-של 2010(3), 51358, 51362 (2010)} קבע בית-המשפט:

"28. במקרה הנדון, היה התובע הנדסאי בניין הממונה על תחום העבודה האזרחי. בתוקף תפקידו הוא עסק בתכנון עבודות, מסירת עבודות לקבלני ביצוע ו/או פועלי הנתבעת. הוא היה אחראי ומפקח על הביצוע והתאמתו, מדד כמויות חומרי גלם ונתן עזרה בעבודות בשטח, במיוחד למניעת סכנה לעובדיו (סעיף 3 לתצהיר עדותו). עבדו תחתיו בתקופות שונות בין 5 ל- 30 עובדים (עמ' 15 לפרוטוקול, מיום 4.5.09, ש' 6-5). מבחינת הפועלים, הוא היה הסמכות בשטח וקבע את נוהלי העבודה (שם, ש' 265-25).

29. למרות שלא הוכח שלתובע ניתנה הדרכה בטיחותית מספקת ולא עמד תחת ביקורת של ממונה על בטיחות במפעל, היה עליו בתור אחראי על שלומם של העובדים (שהוא נכלל ביניהם) לקבוע נהלי עבודה ולנקוט באמצעי זהירות כלפי סכנות צפויות. ישנן סכנות צפויות שמנהל עבודה סביר צריך לצפות, גם אם לא קיבל הדרכה מקצועית מספקת.

30. באשר לתאונה הראשונה, גם אם התובע לא צפה בפועל את התהפכות המשאית, עמידתו בסמוך למשאית בעת ביצוע הפריקה על-ידי המנוף המורכב עליה יצירה סכנה צפויה מנפילת דבר מה מהמנוף או מהמשאית. היה עליו לנקוט באמצעי זהירות על-ידי עמידה במרחק מה מהמשאית, דבר שלא נעשה.
31. באשר לתאונות השנייה ושלישית, היה על התובע לדאוג לכוח אדם מספיק של העובדים שעבדו תחתיו כדי לבצע את הרמת המשאות באופן שהנטל יתחלק מבלי שאף אחד ייפגע. באשר לתאונה השנייה, התובע התרשל בכך שהעמיד את עצמו כ"כוח חילוץ" למקרה שהעובדים האחרים יצטרכו תגבור, נוכח טענתו כי סבל מכאבי גב עוד מהתאונה הראשונה. באשר לתאונה השלישית, לא ברור מדוע הוא, ולא פועל אחר, היה צריך להשתתף במשיכת הצינור, נוכח היות מנהל העבודה ולאור בעיות הגב שלו משתי התאונות הקודמות.

32. באשר לתאונה הרביעית, התובע התרשל בכך שלא נעזר בכוח האדם העומד לרשותו לבצע את המדידה אלא שביצעה בעצמו, יחד עם נציג של קבלן המשנה. יצויין כי התובע טוען שבאותה תקופה היה צולע (שם, בעמ' 21, ש' 27). התובע היה ער לכך שבמקום היו חפירות שונות. החפירות יצרו סכנת נפילה גלויה למי שמבצע מדידות בשטח.

33. נוכח כל האמור, החלטתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 1/3."

מקור המאמר – abc-israel.it