סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:
"162. שתיקת הנאשם (145א) (תיקון התשס"ו(2))
(א) הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 או לצורך סעיף 20(ד) לחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות.
(ב) הימנעות הנאשם מהעיד לא תשמש ראיה לחובתו, אם התקבלה חוות-דעת מומחה שלפיה הנאשם הוא אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, ובשל מוגבלותו כאמור הוא נמנע מהעיד."
סעיף 162 לחסד"פ קובע שלשתיקת נאשם במשפט משקל ראייתי. מידת משקלה הראייתי של השתיקה נגזרת מסיבת השתיקה. כאשר השתיקה מוסברת בהסבר שמניח את דעת בית-המשפט, עשוי ההסבר לגרוע מכוחה של השתיקה כראיה מחזקת או מסייעת את ראיות התביעה {ת"פ (שלום ת"א) 5777/06 מדור תביעות פלילי, תל-אביב נ' חסידיאן גולן, תק-של 2008(2), 8, 11 (2008)}.
זאת ועוד. אין די בהסבר סתמי לשתיקה, והוא אינו יכול להיות נעוץ ברצון להימנע מהפללה עצמית {ע"פ 1497/92 מדינת ישראל נ' צוברי, פ"ד מז(4), 177 (1993)}. עצת עורך-דין להימנע ממסירת עדות לא נתקבלה כהסבר סביר לשתיקה {ע"פ 470/85 בן גל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 133 (1989)}. לעומת-זאת, ב- ע"פ 115/82 {מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 197 (1984)} בית-המשפט היה מוכן לקבל חשש מפני הפללת קרובים כצידוק לגיטימי לשתיקת נאשם.
ב- ת"פ (שלום יר') 5416/08 {מדינת ישראל נ' ארז שרעבי, תק-של 2008(4), 2813, 2817 (2008)} קבע כב' השופט דוד מינץ כי "יש בעובדה שהנאשם בחר שלא להעיד לפי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 כדי לשמש חיזוק למשקל הראיות של המאשימה. ברם, בית-המשפט אינו מחוייב לייחס משקל ראייתי לשתיקת הנאשם והשתיקה מסורה לשיקול-דעת בית-המשפט, בהתאם להתרשמותו ולמכלול הראיות הפרושות בפניו".
ב- ע"פ 277/81 {הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2), 369, 387-386 (1984)} קבע בית-המשפט כי "…יש ששתיקתו (של הנאשם – הערת המחבר) תהיה לו לרועץ, כגון כאשר גירסת התביעה מעלה לכאורה אשמה כנגדו ומתבקש הסבר מפיו; באין הסבר כזה שתיקתו תחזק את גירסת התביעה ותסייע לה (סעיפים 161 ו- 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982)".
ב- ת"ת (תעבורה ת"א) 35573/06 {מדינת ישראל נ' קרקוקלי קורן ששון, תק-של 2008(4), 20369, 20371 (2008)} קבע כב' השופט שלמה איזקסון כי "בהיעדר הוכחה פוזיטיבית שמדובר ב-"דרך עירונית", לא הוכחה כאמור נסיבה המהווה חלק מהיסוד העובדתי של העבירה בה מואשם הנאשם. בנסיבות אלה, כפי שכבר ציינו בתי-משפט אחרים (ראה ע"פ 6541/02 ו- ע"פ 07-08-3084), לא קמה חובה על הנאשם למלא את החלל שהותירה התביעה, כאשר לא הוכיחה שמדובר ב-"דרך עירונית" ומשלא העיד, אין בכך כדי לזקוף את שתיקתו לחובתו".
במקרה של הימנעותו נאשם מלהעיד, וכן העובדה כי על-אף שחקר את המתלוננת חקירה נגדית, הוא נמנע מלחקור אותה באשר לאישום השני, כל אלו יש בהם כדי לחזק את גירסת התביעה {ת"פ (טב') 5534/03 מדינת ישראל נ' פ' א', תק-של 2005(1), 8206, 8213 (2005)}.
ב- ע"פ 3018/04 {עבד אל רחמאן בן סאלח תאפל נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 532, 534 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב' השופט א' א' לוי, כי:
"נסיבות אלו מלמדות, למצער, כי לידיהם של המערער וראא'ד נמסר משלוח של סמים, ולטובתם נניח את ההנחה המקלה, ולפיה תפקידם היה להעביר את המשלוח מטייבה לצומת פרדיס, כדי למוסרו לידיו של אחר. לפיכך, גם אם נקבל את האפשרות המיטיבה עם המערער, ולפיה הוא נסע לפני רכבו של ראא'ד כדי לאבטח את הציר, יש לראות בו כמי שזה היה התפקיד שיועד לו במסגרת הקשר לו הוא נתן את ידו, ומכאן ואילך היה עליו להציע לבית-המשפט הסבר אשר יעורר את אותו ספק סביר אשר עשוי להכריע את הכף לזכותו. אולם, המערער בחר למלא פיו מים, ולא בחקירתו במשטרה בלבד,
אלא גם בבית-המשפט הוא נמנע מלהעיד. והרי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, קובע כי:
'הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע…'
מכאן דעתנו, כי השילוב הזה שבין הראיות הנסיבתיות, מחד, ובחירתו של המערער שלא להעיד במשפטו, מאידך, הניחו תשתית איתנה להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו."
ב- ת"פ (נצ') 190/03 {מדינת ישראל נ' מוהנד בן סלמאן סיאח, תק-מח 2005(1), 127, 135 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב' השופט בנימין ארבל:
"24. כידוע, בחר הנאשם שלא להעיד במשפטו. על משמעה ונפקותה של הימנעות זו מהעדה, ואף מהבאת ראיות מטעמו חלוקים שני הצדדים.
25. זכותו של חשוד, או נאשם, לשתוק ולא לומר דבר במסגרת ההליכים הפליליים המתנהלים נגדו. עם-זאת, ככל שהזכות הזו מקיפה ומלאה – שובר של חובה בצידה, והוא כי בית-המשפט רשאי להסיק מסקנות לחובת הנאשם, העושה שימוש בזכות זו.
ב- תפ"ח (ת"א-יפו) 1158/02 מדינת ישראל – המחלקה לעניינים פליליים, בטחוניים ועניינים מיוחדים בפרקליטות המדינה נ' מרואן בן חטיב ברגותי, תק-מח 2004(2), 3430, 3477 (2004) נאמר כי:
'הימנעותו של הנאשם מלהעיד במשפט ולחשוף עצמו לחקירה נגדית עשויים לשמש חיזוק למשקל הראיות כנגדו, ואף להוות סיוע לראיות התביעה מקום שדרוש להן סיוע, כקבוע בסעיף 162(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982- (להלן: "החסד"פ"). כמו-כן, הימנעותו של הנאשם מלהשיב על כתב האישום, כפי שעשה, עשויה לשמש חיזוק למשקל ראיות התביעה, כקבוע בסעיף 152(ב) לחסד"פ…'
הנאשם לא מסר עדות במשפט. על-כן, חלה כאן הוראת סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, לפיה הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה, וכן סיוע לראיות התביעה, מקום שדרוש להן סיוע.
עם-זאת, בית-המשפט רשאי שלא ליתן משקל לשתיקת הנאשם, כאשר יש לה הסבר סביר (ראה: ע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2), 369, 386 (1984)). בענייננו, טען בא-כוח הנאשם, כי לא ראה צורך בהעדת הנאשם, או בעדויות נוספות מטעמו, בשל מבנהו הרעוע של כתב האישום. טענה זו של הסניגור, אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות המצוי לפני. כאמור, מראיות התביעה, אשר קובלו על-ידי, ואשר עיקריהן הוצגו גם בפני הנאשם עוד בעת חקירתו במשטרה, עולה כי הנאשם נכח בזירת האירועים נשוא כתב האישום. הנאשם הכחיש, כאמור, כי נכח במקום, והציג טענת אליבי. בנסיבות אלה, קל היה לנאשם לעלות על דוכן העדים ולהציג את גירסתו, ואף להעיד את עד האליבי, אותו אבו עטיה, בחברתו בילה בליל האירוע.
הסבריו של הסניגור המלומד, לא די בהם כדי לתרץ את הימנעותו של הנאשם והבאת גירסתו אל בית-המשפט, שהרי אם דברי אמת היא, יזכה באמונו של בית-המשפט. בנסיבות מקרה זה – ניתן לטעמי לראות בהימנעות הנאשם מליתן עדות, חיזוק משמעותי לראיות התביעה – ובעיקר לעדותם של המתלונן ועד הראיה, אשר זיהו את הנאשם באופן ודאי במקום ביצוע העבירה.
26. כאמור, טוען הנאשם טענת אליבי, לפיה בעת אירוע הדקירה שהה בביתו עם חבר של אביו, כאשר בשעה 10:00 בערב יצא יחד עם האורח לכפר אום אל גנם, על-מנת לנסות לקנות לאורח חיטה. לטענתו הם חזרו הביתה בשעה 11:00 לערך. טענה זו של יציאה לכפר אם אל גאנם לא הופיעה תחילה בהודעתו של הנאשם 'אני בטוח שלא, אני לא יצאתי מהבית' (עמ' 3, שורה 3 ל-ת/14). והנה, כאשר שאלו החוקר פעם נוספת האם יצא מביתו, הוא נזכר לפתע כי יצא מן הבית יחד עם אורחו (שם, שורה 6).
27. מהותה של טענת האליבי נדונה ב- ע"פ 6289/94 זורי בן משיח דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 157, 171-170 (1998), שם נאמר כי:
'טענת אליבי הינה טענת הגנה מיוחדת – אין היא מסתפקת בהצבת ספק לצד עדותם
של העדים המזהים את הנאשם כמי שעשה את המעשה המיוחס לו בכתב האישום, אלא,
היא מזמינה את בית-המשפט לקבוע מימצא פוזיטיבי, השולל לחלוטין את האפשרות
שהנאשם הוא אותו אדם. בתור שכזו, טענת האליבי מכוונת כנגד האישום, בעוד
שטענה של טעות בזיהוי מכוונת כנגד היכולת לסמוך על העדים המעידים עליו.
בשל אופיה האמור, ניתן לטענת האליבי מעמד מיוחד: מן ההיבט הדיוני – הנאשם נדרש
להציגה בפתח הדיון ולאפשר לתביעה לבחון מחדש את הגשת כתב האישום, ואילו מן
ההיבט הראייתי – אין הנאשם יכול להסתפק בעדותו והוא חייב
להביא ראיות התומכות בטענתו ומקימות בסיס לדחיה מוחלטת של
הראיות הטוענות לנוכחותו של הנאשם בזירת העבירה. לא עומד הנאשם בחובה
הראייתית האמורה – יורדת טענתו מ-"גדולתה" כטענת אליבי והופכת לטענה "רגילה"
כנגד אמינותם של העדים המזהים את הנאשם. הכלל המתחייב ממצב דברים זה
סוכם ב- ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 221 (1993) כדלקמן:
'נאשם הטוען טענת אליבי צריך להוכיח את טענתו או לעורר ספק סביר בליבו של
בית-המשפט אם אמנם הוא זה שביצע את המעשים המיוחסים לו.' (שם, בעמ' 355)'
במקרה דנן לא הוכיח הנאשם טענתו, בבחרו שלא להביא ראיות מטעמו. על-כן, לאור עדויותיהם המהימנות של המתלונן ושל עד הראיה, אשר זיהו את הנאשם, באופן ודאי, אין לי אלא לקבוע, באורח חד-משמעי, כי אין לקבל את טיעונו של הנאשם והכחשתו. לטעמי, צודקת התביעה באימרה, כי טענת האליבי של הנאשם הופרכה בראיות ברורות וחד-משמעיות.
כגון דא נאמר:
'הכלל הוא, כי כאשר טענת האליבי מופרכת בראיות ברורות וחד- משמעיות המוכיחות
כי הינה כוזבת, מהווה הדבר משקל ראייתי לחובתו של הנאשם.'
(ראה תפ"ח (ת"א-יפו) 1092/02 מדינת ישראל נ' אלון בן מיכאל קורן,
תק-מח 2003(3), 2190, 2227 (2003))
ואילו בספרו של כב' השופט י' קדמי על הראיות, חלק שני (מהדורה משולבת ומעודכנת, התשס"ד-2003), 743, נאמר:
'"הפרכת אליבי" בראיות ברורות וחד-משמעיות – משמעותה קביעה, כי הנאשם
משקר בעניין מהותי ביותר לאישום; ושקר של נאשם בעניין מהותי,
מהווה התנהגות מפלילה מצידו ומעלה חזקה בדבר אשמתו. שאחרת –
מה טעם להעלאת טענת אליבי כוזבת?'
חזקה זו – המעניקה משקל ראייתי להתנהגות מפלילה של נאשם – ניתנת לסתירה. די לו לנאשם בהקשר זה, כי יציג הסבר אחר לטענת האליבי, כדי ליטול מן החזקה את כוחה המרשיע. הספק פועל כאן לזכותו של הנאשם. כאשר הוכחו עובדות הבסיס להפעלת החזקה, חייב כאמור, הנאשם להשיב על האשמה, פועל יוצא מכך הוא, כי אם לא יביא מצידו ראיות, מסתכן הוא כי תופעל נגדו החזקה העובדתית, באופן שיקבעו עובדות, הפועלות לחובתו.
28. בענייננו, טענת האליבי, אותה העלה הנאשם, לא זכתה לכל תימוכין בראיות פרט לדברי הנאשם שלא בבית-המשפט ואשר הנאשם נמנע מלהעמידה למבחן החקירה שכנגד והתרשמות בית-המשפט.
על-כן, איני מקבל את טענת האליבי, לפיה שהה הנאשם בחברת חברו של אביו בעת ביצוע העבירה. הנה-כי-כן, לנוכח ראיות התביעה – עדותו של המתלונן ועד הראיה, אין לקבל את טענת האליבי של הנאשם."
ב- ע"פ 1497/92 {מדינת ישראל נ' צוברי, פ"ד מז(4), 177 (1993)} קבע כב' השופט מ' שמגר כי "מי שמבקש לשתוק – אל יתרעם אם תוסק גם המסקנה המתבקשת מכך… לפי שיטתנו, הנאשם חופשי להעיד במשפטו או להימנע ממתן עדותו. אין כופים נאשם להעיד. אחד מן הסממנים של זניחתה של זכות השתיקה המוחלטת ביטויו בסעיף 162 הנ"ל, אשר הזרים לשיטתנו האדוורסרית שמץ מן השיטה האינקוויזיטורית והתיר לבית-המשפט להסיק מסקנות מן השתיקה, כמוגדר בסעיף 162 הנ"ל, דבר שלא היה מקובל לפי שיטתנו עד לחקיקתו של סעיף 162 הנ"ל. הכלל המובא בסעיף 162 הנ"ל… מעניק לבית-המשפט את האפשרות לשקול את מכלול הנתונים, ובתוכם הטענה הסתמית (שהעלה הנאשם – הערת המחבר) של חרמות ונדרים, ומי שבונה על טענה סתמית כזאת, נוטל על עצמו את הסיכון, שיוטל ספק בתום-ליבו ובכנותו וכי לא ייווצר מחסום מפני הסקת מסקנות מן השתיקה, מסקנות הנראות לבית-המשפט כסבירות. הנאשם השותק – להבדיל מן העד השותק – פועל במסגרת הדין; אולם לבית-המשפט נתונה הרשות לפרש את התנהגותו לפי התרשמותו והבנתו" {ראה גם ת"פ (שלום ת"א) 8205/04 מדינת ישראל – מע"מ ת"א 3 נ' יגדל אילן, תק-של 2007(4), 29251, 29262 (2007)}.
ב- ת"פ (שלום יר') 1827/06 {מדינת ישראל נ' יחזקאל זיגל, תק-של 2006(3), 17909, 17912 (2006)} נפסק מפי כב' השופטת ר' שלו-גרטל:
"7. גירסת הנאשם
כפי שציינתי לעיל, הנאשם בחר שלא להעיד במשפט. סעיף 162 בחוק סדר הדין
הפלילי (נוסח חדש), התשמ"ב-1982 קובע, כי שתיקה של הנאשם במהלך הדיון, קרי,
הימנעותו מלהעיד, תוכל לשמש סיוע במקום שנדרש כזה, פרט לסיוע הנדרש מכוח
הוראות סעיף 11 בחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955.
ניתן היה לצפות שהנאשם יעיד, יגיב לעדות לאמו המתלוננת, ויסביר את הראיות
לכאורה שהובאו נגדו, אולם, הוא בחר לשתוק, ולכן, יש לראותו כמי
שאין בפיו כל הסבר, למעט הדברים שאמר במשטרה בגדר הודעותיו.
במשטרה טען הנאשם, כי הגיע לבית המתלוננת, כדי ללוות ממנה כסף לשלם למרכז הגמילה (ת/1, שורה 1). בהמשך הכחיש כי ביקש כסף, וטען, כי הגיע לבית המתלוננת, כדי להחליף בגדים (ת/2, שורות 6-1). הוא הכחיש הכחשה כוללנית שאיים על המתלוננת, ואמר שיהרוג אותה, טען שהיא שקרנית (ת/2, שורה 20), וכשהבהיר לו החוקר, שגם השוטרים שמעו אותו מאיים על המתלוננת, וכי אמר לה שישרוף אותה ואת הבת שלה, ענה 'לא זוכר שאיימתי' (ת/2, שורות 23-21). הנאשם אישר לפני החוקר, שלא לקח סמים באותו לילה אלא רק יומיים קודם-לכן (ת/2, שורות 27-24).
8. המתלוננת, אישה מבוגרת, העידה בבית-המשפט, כמי שמנסה לגונן על בנה ולהסיט את הנושא לכיוון טיפולי שיקומי שיש לתת לו. היא ניסתה למזער מחומרת האיומים, אך ניכרו בה אותות האמת. התקבל הרושם שמתן העדות היה לה קשה, שהיא מעידה בלב כבד, נראתה מיוסרת מעצם המעמד להעיד נגד בנה, בכתה, והדגישה כי כלו כל הקצין. לדבריה, היא אינה יכולה יותר, חשה מפוחדת, ולא הייתה לה ברירה אלא להזעיק את המשטרה לאור התנהגות בנה.
גירסת המתלוננת הייתה חד-משמעית לגבי תוכן הדברים שהשמיע הנאשם, והיא הותירה רושם אמין. היא לא הגזימה בדבריה, אין כל הגיון לחשוב שתעליל על בנה, או תמציא לגביו דברים, שלא היו. תחושות הפחד שלה בנסיבות העניין סבירות ולא מוקצנות. היא הזעיקה את המשטרה רק לאחר שהנאשם המשיך במעשיו, מספר פעמים, וכשחשה שהאיום ממשי, והיא אינה יכולה לסבול יותר. המתלוננת העידה דברים ברורים, וניתן היה להתרשם מתחושות הפחד שאחזו בה, לגירסתה, בכל פעם שבנה הגיע בשעות לא סבירות לביתה 'הוא בא בשלוש בלילה, התחיל לדפוק, לא רציתי לפתוח לו… עוד פעם דפק, עוד פעם, פעמיים, שלוש, קראתי למשטרה צלצלתי למשטרה באו משטרה לקחו אותו' (עמ' 5, שורות 16-13), '…לפני-כן בכמה ימים כל השבוע זאת אומרת, כל האיומים שהוא רצה כסף ממני ולא רציתי לתת לו, בסוף נתתי לו ולא רציתי שיהיה צעקות בבלוק וכל האנשים ישמעו אז נתתי לו כסף. חשבתי שהוא ילך ולא יחזור, אבל הוא חזר. עוד פעם איים עלי… אמר לי אם את לא תתני לי כסף אני ארצח אותך ואת הבת שלך, התחיל לצעוק ככה, היה ממש בקריז קשה, נתתי לו כסף שילך' (עמ' 6, שורות 6-1), '…פעם אמר שהוא רוצה לעשות לי תעודת זהות ולקח כסף… לא היה תעודת זהות לא היה שום דבר… אני מפחדת, נתתי שלוש מאות שקל ועשרים ואמר שהוא יחזיר לי שהוא יקבל ביטוח לאומי, לא החזיר לי. אחרי כמה ימים חזר מסומם בלילה האחרון זה היה שאני קראתי למשטרה… אני כבר לא יכולה, אני מקבלת ביטוח לאומי לא נשאר לי כסף…' (עמ' 6, שורות 15-8). המתלוננת אישרה בבית-המשפט את האיומים, כפי שמפורטים בפרק העובדות בכתב האישום, אישרה שהנאשם דרש ממנה כסף, תוך שהוא צועק ומאיים שיהרוג אותה ואת הבת שלה אם לא תיתן לו את הכסף (עמ' 8). דברים אלה נתמכים גם בעדות שמסרה במשטרה, ביום 10.3.06 בשעה 04:05, היינו, שעה קלה לאחר האירוע האחרון כמפורט בסעיף 5 בפרק העובדות בכתב האישום.
המתלוננת מסרה בהודעתה כי הנאשם מגיע אליה הביתה מאיים ולוקח ממנה כסף בכוח. היא יודעת שהוא אלים ומפחדת ממנו 'כל פעם קורה אותו דבר, יחזקאל מגיע אלי לבית ומאיים עלי ולוקח ממני כסף בכוח… הוא מאיים עלי ואומר לי אני יהרוג אותך ואת הבת שלך ואתאבד, ככה הוא כל הזמן אומר לי… הלילה הוא הגיע בשעה 3:00 והתחיל לצעוק בדלת ולדפוק… פחדתי שלא יהרוג אותי…' (ת/3).
עדותה נתמכת בעדות השוטר, אשר היה עד לאיומים, רס"ל יובל קמיניץ, וגם ערך את דו"ח העיכוב, ודו"ח הפעולה (ת/4, ת/5). השוטר מתאר בדו"ח הפעולה את הדברים ששמע מפי הנאשם בעת שהגיע למקום האירוע 'בנוכחותנו צעק בחדר המדרגות לכיוון דלת בית אמו, שרמוטה אני אשרוף אותך ואת הבת הזונה שלך' (ת/4), וחזר על דברים אלה בעדותו בבית-המשפט 'הוא צעק בחדר מדרגות לאמא שלו אשרוף אותך, קילל אותה' (עמ' 13, שורה 15). בנוסף, רשם השוטר את הדברים שאמר הנאשם, כאשר הוא הודיע לו שהוא מעוכב 'אני אהרוג אותה שרמוטה' (ת/5, עמ' 13, שורה 8-7). עדות השוטר אמינה, לא נסתרה בחקירה נגדית או בראיה אחרת (כאמור, הנאשם בחר שלא להעיד), ואין כל סיבה שלא לקבל עדות זו.
סיוע נוסף לעדויות אלה יש בפרוטוקול בית-משפט לענייני משפחה ובפסק-הדין, לפיו, נאסר על הנאשם להיכנס לבית המתלוננת, או להימצא בתחום של קילומטר מדירתה, או להימצא 100 מטר ממנה (ת/6). סביר להניח שבית-המשפט לענייני משפחה לא היה מוציא צו הרחקה אם לא היה איום של ממש על שלוות חייה של המתלוננת. האיום משתמע במפורש. לא מדובר רק בצעקות וקללות של הנאשם אלא באמירות איום קשות שנאמרו אף בנוכחות השוטרים. כאמור, יש לראות גם בשתיקת הנאשם סיוע לראיות התביעה.
יש לציין, כי הנאשם אישר במשטרה כאשר נחקר ביום 10.3.06, מיד לאחר האירוע האחרון, שהוא לא היה תחת השפעת סמים, כאשר הגיע לביתה של אמו המתלוננת, וציין שלקח בפעם האחרונה סמים יומיים קודם-לכן (ת/2, שורות 27-24).
הוא קושר את עצמו במשטרה בכך שהגיע לבית אמו המתלוננת, מודה בחצי פה, כי הגיע לבקש כסף, ולכן ניתן לקבוע, בוודאות, שהוא היה מודע בשעת האיום ברמה גבוהה של הסתברות, כי דבריו יפחידו את אמו ויגרמו לה לתת לו כסף כדרישתו. הנאשם היה מגיע לבית אמו המתלוננת, במודע, במטרה להוציא ממנה כספים, כפי שהעידה המתלוננת, כל זאת תוך השמעת איומים והפחדות.
סיכומם-של-דברים, ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת, כי הנאשם השמיע את דברי האיום למתלוננת בתאריכים, כמפורט בפרק העובדות בכתב האישום, מתוך כוונה להפחיד אותה, ולגרום לה בהפחדות אלה לתת לו כסף למימון צריכת הסמים."
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
