סעיפים 15 עד 17 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובעים כדלקמן:
"15. תצהיר שבכתב כראיה בדין
(א) מקום שמותר לאדם על-פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על-ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן צדק, יהיה תצהירו בכתב ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
(ב) האזהרה לפי סעיף-קטן (א) תינתן, ונתינתה תאושר על פני התצהיר, על-ידי אחד מאלה:
(1) שופט;
(2) דיין בבית-דין דתי;
(3) היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, פרקליטי מחוז, פרקליטי נפה, וסגני פרקליט
המדינה ופרקליטי המחוז ועוזריהם;
(4) עורך-דין;
(5) ראש רשות מקומית;
(6) אדם אחר שהסמיכו לכך שר המשפטים.
16. תחולת הדין הפלילי
לעניין סעיף 120 לפקודת החוק הפלילי, 1936, דין תצהיר שנעשה לפי סעיף 15 כדין הצהרה בשבועה.
17. חקירה בעל-פה
(א) הוראות סעיף 15 אינן גורעות מכוחו של בית-המשפט לצוות כי המצהיר ייחקר בבית-המשפט, ובית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך; לא התייצב המצהיר, רשאי בית-המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה.
(ב) נתברר לבית-המשפט, שבקשתו של בעל דין לחקור מצהיר בבית-המשפט באה לשם קנטור או קלות-דעת, רשאי הוא להטיל על המבקש את הוצאות החקירה."
תצהיר המוגש לבית-המשפט בהליך שיפוטי מוחזק בדרך-כלל כעדות שמיעה כל עוד לא נחקר עליו המצהיר במקום שנדרש לכך על-ידי הדין או בעל הדין שכנגד. חקירת המצהיר מוציאה את התצהיר מגדר עדות שמיעה, והופכת אותו לראיה קבילה.
יחד-עם-זאת, סעיף 17(א) לפקודת הראיות איננו מחייב את בית-המשפט לפסול את תצהירו של מי שלא התייצב להיחקר, אלא מורה כי הוא רשאי לפסול תצהיר כזה, משמע, נתון לו שיקול-דעת לעניין זה, על-פי נסיבות העניין.
סעיף 15 לפקודת הראיות קובע מספר תנאים מצטברים שבקיומם יש כדי ליצור מסמך שהוא תצהיר כמשמעותו בפקודת הראיות:
הראשון, התצהיר ניתן בפני רשות מוסמכת כמפורט בסעיף 15(ב) לפקודת הראיות לאחר שהמצהיר הוזהר כי עליו לומר את האמת וכי אם לא יעשה כן יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק.
השני, התצהיר הינו הצהרה בכתב עליה חתום המצהיר.
השלישי, חתימת המצהיר ותוכן האזהרה שניתנה למצהיר יאושרו בידי מי שמאשר את העובדות האלה, כלומר, בעל הסמכות על-פי סעיף 15(ב) לפקודת הראיות.
הרביעי, התצהיר חייב להיות בבחינת הצהרה בכתב שניתנה על-ידי החותם עליה.
התנאים שמנינו לעיל חייבים להיות מצטברים, שכן, היעדרו של אחד התנאים יביא לפסילת התצהיר ובעקבות כך יפגע גם בערכו הראייתי, והכול לפי העניין {ת"א (כ"ס) 13404-12-09 רחל רוזנבלט נ' טל רון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ההלכה היא כי עדות ראשית המוגשת בתצהיר הינה בבחינת עדות שמועה ומה שמקנה לתוכן התצהיר את מעמד הראיה הוא חקירה נגדית עליה, תוך אזהרת המצהיר על חובתו לומר אמת ועל ההשלכות הנובעות מהפרת חובה זו.
אי-התייצבות המצהיר לחקירה על תצהירו שהוגש בהליך עיקרי, להבדיל מזה המוגש במסגרת הליכי ובקשות ביניים, פירושה כי זה לא יהווה ראיה בהליך המשפטי {ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4), 201 (1989); ת"א (רח') 1716/09 שרה הלוי נ' מנהל מקרקעי ישראל – תל-אביב, תק-של 2016(2), 426 (2016)}.
ב- ת"א (ק"ג) 14869-09-11 {עזבון מנשה דמרי ז"ל נ' יהל מור, תק-של 2016(1), 110016 (2016)} קבע בית-המשפט:
"12. מטרתו של תצהיר עדות ראשית היא להוכיח עובדות מהותיות המהוות חלק מעילותיו של בעל-הדין שמטעמו הוגש. אי-חקירת המצהיר בחקירה נגדית על תוכן עדותו הראשית מקשה על בית-המשפט בקביעת ממצאי מהימנות והממצאים שבעובדה לגבי אותו מצהיר (ראו ע"א 8493/06 עזבון המנוח כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.10.10)}.
13. היתר להגיש תצהיר עדות ראשית כראיה קבילה בהליך העיקרי ללא חקירת המצהיר בחקירה נגדית בשל פטירת המצהיר, אפשרי וייעשה במסגרת החריגים המוכרים להכשרת "אמרת נפטר" שמעצם טיבה היא עדות שמיעה (רע"א 7953/99 פילבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד נד(2), 529, 533 (2000) וכן בספרו של י' יעקב קדמי על הראיות חלק שני 921 (2009)).
14. על-פי הפסיקה, במקרים מיוחדים יכול שתצהיר של נפטר יהא קביל כראיה וזאת בהתקיימם של שלושה תנאים: א. האמור בו נוגד אינטרס ממוני או רכושי של המנוח בעת מתן ההודעה; ב. שהמנוח ידע, בעת מסירת התצהיר, כי הודעתו עלולה לפגוע באינטרס שלו כאמור; ג. שלמנוח היתה ידיעה אישית על העובדות הנכללות בתצהירו (ע"א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל העולמית נ' חברת חזקיהו בע"מ, פ"ד מד(1), 686 (1990); ע"א 601/68 ישראל ובתיה ביידר נ' עמיאל לוי ואח', פ"ד כג(1), 594, 597 (1969)).
15. כן נקבע בפסיקה כי די שחלק מאמרת הנפטר תהא בניגוד לאינטרס שלו, על-מנת שתתקבל, שכן אותו חלק הפועל לרעתו, גורר אחריו את יתר חלקי האימרה (ראה עא 8493/06 הנ"ל)."
ב- ת"פ (קריות) 22981-05-14 {פרקליטות מחוז חיפה – פלילי נ' נעם איתן, תק-של 2016(3), 362 (2016)} קבע בית-המשפט:
"במקרה זה ניתן לראות חומרה נוספת בכך שהנאשם לא רק זייף את אישורי המסירה – אשר מעידים בכזב על דבר המסירה – אלא גם זייף תצהיר בו אמור המוסר להצהיר באזהרה, כי אכן ביצע את המסירה. המעמד של מסירת תצהיר בפני עורך-דין, אמור להעמיד את המוסר על משמעות מעשיו, תוך הבהרה שהצהרה כוזבת היא עבירה פלילית של עדות שקר (ראה סעיפים 16 לפקודת הראיות וכן סעיף 239 לחוק העונשין). התצהיר משמש גם את בית-המשפט לצורך הסתמכות על נכונותו של אישור המסירה. הנאשם חמק מהצורך למסור תצהיר בפני עורך-דין, כנדרש, בכך שהחזיק חותמות מזוייפות ועשה בהן שימוש לצורך השלמת פעולת הזיוף. בכך הוסיף נדבך נוסף להטעיית בתי-המשפט אשר הסתמכו על המסמכים המזוייפים שמסר לעורכי-הדין."
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
