אין הפקעת קידושין למסורבות גט

פרופ' ברכיהו ליפשיץ במאמרו, "אפקעינהו רבנן לקידושין מינייהו", מצטרף לקריאתו של הרב שלמה ריסקין בתחומין כ"ב עמ' 191 לעשות שימוש ביכולת של חכמים להפקיע קידושין כפתרון לבעיית העגונות ומסורבות גט. *
פרופ' ליפשיץ מניח שיתכן והפקעת הקידושין שחז"ל עשו במקרים בהם נאמר: "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן", אינה בדווקא לאותם מקרים, אלא אלו דוגמאות בלבד וכל מקרה בו נחליט ש"הוא עשה שלא כהוגן", נוכל להפקיע הקידושין.
על הנחה ראשונית זו, מוסיף הוא וקובע כי: "אין הכרח להגביל סמכות זו למי שאיננו כהוגן, בקידושין דוקא וכאותם מעשים, אלא אף התנהגות בלתי-הוגנת בגירושין יכולה לגרור סנקציה של הפקעת הקידושין למפרע".
כאשר רעיונות כאלה מופצים על-ידי מי שמזהים עצמם כשומרי מצוות, וכמי שמבקשים לפעול על-פי דעת תורה, הם מחייבים תגובה.
בפרט כאשר הדברים נכתבים על-ידי מי שמוכר בציבור כמומחה למשפט עברי, ומלומדים ואנשי ציבור חילוניים רואים בהם דברים מבוססים על מקורות הלכתיים, ומבקשים מהממסד הדתי לפעול על-פיהם, הרי ודאי שחובה להשיב עליהם.
ח"כ אורית נוקד (עבודה) אף העלתה הצעת חוק בדצמבר 2004, המבוססת על מאמרו של פרופ' ליפשיץ, ובה ההצעה שהכנסת כנציגת הקהל תפקיע את כסף הקידושין של מי שמסרב לתת גט פיטורין, למרות חיובו למתן הגט.
בעיתון "הארץ" מיום 10.12.2004, התפרסמה כתבה בנושא מסורבות הגט, מאת יאיר שלג, ובה כתב שחברי כנסת דתיים סירבו להעלות את הצעת החוק, וח"כ נוקד שהעלתה ההצעה, מצוטטת כמי שאומרת: "דוקא מכיון שמצא חן בעיני החיבור ביני לבין אנשים דתיים כדי להרים את התיקון הזה, ממקום שבו הבעיה יכולה להיפתר דוקא מתוך ההלכה ולא בניגוד לה".
הוא אשר אמרנו. אנשי אקדמיה וח"כ חילוניים רואים במאמרים מסוג זה של פרופ' ליפשיץ, מקור מוסמך לקיומם של פתרונות הלכתיים שדייני ישראל לא עושים בהם שימוש כביכול, מחוסר רגישות למצוקתן של מסורבות גט.
היותו של פרופ' ליפשיץ, אדם שומר מצוות, המוכר כמומחה למשפט עברי ועוסק במחקר במכון לחקר המשפט העברי בפקולטה למשפטים, של האוניברסיטה העברית בירושלים, יש בה כדי להכשיל אף אנשים שומרי מצוות, במחשבה שכביכול יש ממש ברעיונות שהעלה במאמרו.
להלן אתייחס ואעיר על דבריו והצעתו במאמר הנ"ל.
הספק של פרופ' ליפשיץ אם תקנת "אפקיעינהו לקידושין" נאמרה דווקא ביחס לאותם מקרים בהם נאמרה, או שמא ניתן ללמוד ממקרים אלה למקרים אחרים ולהרחיבה אף להתנהגות בלתי-הוגנת בגירושין, פשוט ומפורש הוא בדברי הראשונים.
הרשב"א בתשובה אלף קפה' כתב:
"ואף-על-פי שאמרו…. כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיענהו רבנן לקידושין מיניה, אין זה הכלל לכל מה שאמרו חכמים שלא יעשה כן שאם עשה אינו עשוי, אלא אין לך בכלל דברים אלו אלא מה שהתירו בהן בפירוש… שלא בכל מקום אנו אומרים כן, אלא במקום שאמרו, אמרו. במקום שלא אמרו, לא אמרו."
ועיין שם שהביא כמה דוגמאות שהיה מקום בסברא לדמות ולומר אפקיעינהו רבנן, ובכל זאת זה לא נאמר. מזה מוכח לדעת הרשב"א שכלל זה נאמר רק במקום שהוא הוזכר בפירוש.
הריב"ש בסימן שצ"ט הביא דעת הרשב"א בתשובה הנ"ל וכתב:
"שאין לנו לומר: אפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה; כי אם במה שמצאנו מפורש, בדברי רז"ל. אבל לא בכל מי שעשה שלא כהוגן; שא"כ באומר לשלוחו: צא וקדש לי אישה פלונית. והלך וקדשה לעצמו; שהיא מקודשת; אלא שנהג בו מנהג רמאות. היה לנו לומר: הוא עשה שלא כהוגן, לפי' עשו לו; ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. אלא שאין אומרים כן, זולתי באותן שאמרו חכמים ז"ל בפירוש."
וכן כתב בתשובות המיוחסות לרמב"ן סימן קכה' עיין שם.
גם בשו"ת הריב"ש סימן יד', אחר שהביא דעת הרי"ף הסובר שהמקדש בפסולי עדות דרבנן, אין חוששין לקידושיו משום דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה. הביא דעת הרמב"ן והרשב"א, החולקים וסוברים שחוששים לקידושין אלו וסוברים שיש להצריך גט כדעת קצת מן הגאונים הראשונים ז"ל "שלא בכל הדברים נאמר, אפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה, אלא היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר".
וכן כתב ה"חכם צבי" בסימן קכד' בתוך דבריו:
"….דלא בכל מקום אמרינן אפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה שהרי בטבע במים שאין להם סוף, וכולהו אינך, לא חשו רבנן להפקיע קידושין. וגם במומר שקידש, וטובא דכוותיהו, אלא היכא דעשה שלא כהוגן בעיקר הקידושין וכמש' הרשב"א בתשובה אלף קס"ב ואלף קס"ו ואין לך בו אלא מה שאמרו חכמים בפירוש בגמרא. וכן כתב המרדכי בשם מהר"ם. הביאו מהרי"ק שורש פה', דאפילו העובר על חרם רבנו גרשום מאור הגולה, לא אמרינן אפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה… וכל האחרונים לא סמכו על זה כלל דאין כוח בחכמי זמנינו להפקיע קידושין…"
נמצאנו למדים מפורש מדברי הראשונים והאחרונים שהישום של הכלל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה, אינו ניתן להעתקה למקרים בהם חז"ל לא קבעו זאת במפורש.
ההוכחה למסקנה זו, הינה מהדוגמאות שהובאו, בהם יש עיגון גמור כמו בטבע במים שאין להם סוף, או במומר שקידש, שאין בידי האישה כל דרך להתיר עצמה מעגינותה, ובכל זאת לא השתמשו חז"ל בדרך של הפקעת הקידושין להתירה.
אפילו במקום שהקידושין נעשו שלא כדין, כגון בפסולי עדות דרבנן או שהמקדש עבר על חרם דרבנו גרשום, ובכל זאת נקבע בראשונים שאין להחיל כלל זה.
אם כן מנין העזות של פרופ' ליפשיץ להעלות הצעה של הפקעת הקידושין, במציאות חיינו כאשר המדובר בקידושין גמורים שנעשו כדת משה וישראל, ולא היה בהם כל פגם!!!!
האם בשל כך שפרץ משבר בחיי הנישואין ולא ניתן להגיע להסכמות בתנאי הגירושין, והבעל מסרב ליתן גט, נבוא אנו ונפקיע את הקידושין?
האם מה שלא העזו ראשונים כמלאכים לעשות, נעשה אנו יתמי דיתמי!!!
כאמור מפורש בראשונים שאין ללמוד ולהשוות בין מקרה קידושין אחד עליו אמרו ביבמות קי': "הוא עשה שלא כהוגן לפיכך אפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה ", לשאר נידונים בהם עשה המקדש שלא כהוגן.
כמו בנידון הגמרא בקידושין נח: "האומר לשלוחו צא וקדש לי אישה והלך וקדשה לעצמו" – שאף שנהג מנהג רמאות ועשה שלא כהוגן, לא הפקיעו את הקידושין.
אם כן, ודאי שאין שום מקום להשוואה ביחס למי שעשה שלא כהוגן בגירושין, שנפקיע את קידושיו, כפי שכתב החכם צבי הנ"ל שלא מצינו שהפקיעו קידושין אלא היכא דעשה שלא כהוגן בעיקר הקידושין.
אבל היכא שתפסו הקידושין מהתורה, אפילו בחייבי לאוין או שניות, ואפילו מקדש בפסולי עדות מדרבנן או בעובר על חרם דרבנו גרשום מאור הגולה, לא הפקיעו חכמים הקידושין.
ק"ו בן בנו של ק"ו שכאשר הקידושין נעשו כדת משה וישראל, שאין מקום להפקיעם בשל כך שהבעל נוהג שלא כהוגן בהליכי הגירושין.
דברי פרופ' ליפשיץ: "אף התנהגות בלתי-הוגנת בגירושין יכולה לגרור סנקציה של הפקעת קידושין למפרע", אין להם על מה לסמוך והינה בגדר גילוי פנים בתורה שלא כהלכה.
עצם קיומו של דין מעושה וכפיה בגט, הינו ראיה חותכת שאין מקום לאפקעינהו, כאשר התנהגות בגירושין אינה הוגנת.
בכל אותם המקרים בהם הדין הוא שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, מדוע להיזקק לעשוי ולדין, "מכין אותו עד שיאמר רוצה אני" (רמב"ם, פרק ב' מהלכות גירושין, הלכה כ'). הרי ישנם מצבים שאין בידנו להכות ולכוף לגרש, ולפעמים אף הכפיה והמאסר לא מועילים, והבעל עומד בסירובו ליתן גט פיטורין. מה פשוט יותר להשתמש בדרך זו של הפקעת הקידושין, להתיר העגונה באופן ודאי מכבלי עיגון אמיתי, אחר שבית דין של ישראל פסקו שיש לכוף הבעל ליתן גט פיטורין?
מדוע חז"ל הקדושים לא השתמשו בכל אותם מקרים בהם נפסק שכופין להוציא, בדרך זו שהינה פשוטה לביצוע?!
על כרחך מוכח שאין כל מקום להווא אמינא להפקיע קידושין שנעשו כדת משה וישראל, גם בנסיבות שההלכה קובעת שכופין אותו להוציא, וכל שכן אם ישנו רק פס"ד לחיוב בגט שאין לכך מקום.
העולה מן האמור שהמחשבה כי ישנה עצה למסורבות גט, בדרך של אפקיעינהו, הינה הבל ורעות רוח.
כמי שיושב על מדין, ויודע במה דברים אמורים מבחינה עובדתית, אוכל לומר כי בהגדרת מסורבות גט, יכולות להיכלל רק נשים לגבן ניתן פסק-דין המחייב את הבעל לפוטרן בגט פיטורין, והבעל מסרב למלא את חיובו. סירוב לפסק-דין שאינו חיוב בגט, אינו נכנס להגדרה זו.
במקרים אלו שאינם רבים כפי שטוענים, היושבים על מדין משתמשים בסמכויות שבידם עד כמה שניתן להחיל הרחקות דר"ת, אם במתן צווי הגבלה ואם בפסיקת מזונות מעוכבת מחמתו להינשא. הכל בהתאם לעניין ולדרישות ההלכה במגמה לזרז את ביצוע הגט.
במקרים נדירים בהם נפסק שיש לכוף הבעל ליתן גט והבעל מסרב לכך, הרי בתי-הדין מפעילים את מלוא סמכותם בהטלת כל צווי ההגבלה כולל מאסר בפועל.
כאמור לעיל השימוש בהפקעת קידושין אינה מעוגנת בהלכה אף לא במקרים של כפיית גט כך שאין בהצעה זו כל ממש.
מצינו שחז"ל השתמשו באפקיעינהו (בגיטין ל"ג.) ביחס לשולח גט על-ידי שליח, וביטל השליח שמן הדין הגט בטל. התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן מפני תיקון העולם. מפרשת הגמ' משום החשש שהשליח לא ידע שביטלוהו, וימסור הגט לאישה ותינשא בו למרות היותו בטל, ואז יהיו בניה ממזרים. למניעת תקלה זו הפקיעו רבנן הקידושין כדי שלא יהיו בניה ממזרים.
לצורך גדול זה של מניעת הבאת ממזרים לעולם, עליהם נאמר "והנה ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם" (ויקרא רבה לב, ח), הפקיעו קידושין.
הממזר אינו יכול לבוא בקהל ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתיקון, ואינו יכול להקים משפחה בישראל ונשאר בעיגונו זה לעולם. למנוע זאת הפקיעו חז"ל הקידושין.
בעלי התוס' שם (גיטין לג.) ד"ה אפקיעינהו הקשו, והלא יש חשש שאדם ינצל לרעה תקנה זו ויטהר ממזרין על-ידי שישלח גט לאשתו ויבטל השליחות? ותירצו "אי ידעינן שלכך התכוין לא מפקיעינן קידושין מיניה דלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה".
דהיינו למרות רגישותם של חז"ל לדמעת העשוקים, לא נתנו הם את ידם לניצול תקנתם למטרה שלא לשמה נועדה.
על יסוד דברי התוס' ומתוך אותה מגמה בנה המהרש"ם את התירו הידוע כ"גט מהרש"ם" כאשר בשעת דחק גדול עושים בו שימוש להסיר חשש ממזרות (עיין מהרש"ם ח"א סימן ט' ומה שדנו בזה גדולי האחרונים).
אולם גם על עצת המהרש"ם האריך הגרש"ז אויערבאך זצ"ל במנחת שלמה ח"א סימן ע"ו והעלה כנגדו ששה פקפוקים. הגרש"ז חולק על המהרש"ם בהבנת התוס' וכותב:
"… דאם היה אפשר לטהר ממזרים אי-אפשר שלא היה נזכר דבר זה בש"ס, כיון שיש הרבה פעמים שהאישה היא במצב כזה שמצוה גדולה היא לרחם עליה ועל בניה שלא יהיו ממזרים ולכן לא יתכן שלא יזכירו חז"ל דבר זה… ומוכח מזה שלא רצו חכמים בשום אופן ועניין לעשות פעולה מיוחדת של הפקעת קידושין לאישה מסויימת אפילו במקום צער גדול אשר מצד המוסר האנושי היה נראה שזו היא מצוה גדולה עד מאוד להמציא לה תרופה על-ידי תחבולה של הפקעת קידושין. כי חכמים ברוח קדשם וחכמתם ידעו שכל תחבולה הנעשית בכוונה להפקעת קידושין של איש מסוים אפילו במקום עיגון וצער גדול היא פירצה חמורה עד מאוד בגדרי האישות וגם ביטול תוקף הקידושין וקדושתן. והא דמצינו שבעת צרה הפקיעו חכמים קדושין כמובא ברמ"א בדרכי משה אה"ע סי' ז' ובעוד מקומות היינו בשעת זעם והרג רב והדבר נוגע לרבים אבל לא לעשות דרך של הפקעת קידושין להצלת יחיד."
אם נוכח דמעתם של עשוקים, ממזרים שאין להם תקנה ולא יוכלו לבא בקהל, לא מצאו חז"ל מזור בהפקעת קידושין, אם בכל אותם מקרים שהלכה פסוקה היא שכופין להוציא וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, לא ראו חז"ל כפתרון את הפקעת הקידושין, כיצד נבוא אנו – אזובי הקיר – להציע הפקעת קידושין למסורבות גט.
בפרט כאשר ידוע ליושבי על מדין שהסירוב לגט "למסורבות גט" נובע בדרך-כלל מחוסר הסכמת הבעל לחלוקת הרכוש שתובעת האישה או בשל הליכים ממושכים בהם היא נוקטת בעניני הרכוש ותביעת מזונות בערכאה אזרחית. סירוב הבעל נמשך גם אחר פסיקה המתקבלת שם כאשר לטענת הבעל הוא נשאר ערום ועריה ואינו יכול להתחיל פרק ב' בחייו, ועל כך אתייחס בהמשך.
לא ניתן לקרא לאישה מסורבת גט, כאשר היא מבקשת גט על-פי ההלכה ורכוש ומזונות על-פי החוק והפסיקה האזרחית.
אין שום מסורבת גט שהסכימה שגם ענייני הרכוש והמזונות יפסקו על-פי דין תורה. ברור שחז"ל לא תקנו תקנות לאלה הפוסחים על שני הסעיפים. אין מקום לתבוע את ישום תקנות חז"ל לשליש ולרביע דוקא ביחס לאלה הרומסים ברגליהם את המשפט העברי. את הפסוק "רועה זונות יאבד הון" יחסו חז"ל לאומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה.
פרופ' ליפשיץ במאמרו אות ד' מבין אף הוא ש"הפקעת קידושין מכוחה של תקנת חכמים אינה מקודמת איפה כ"כ בברכה על-ידי חכמים עצמם".
לדברינו לעיל לא רק שאין לקדמה בברכה אלא שאין לה זכר כלל ועיקר ביחס לקידושין שנעשו כדמו"י וכל מחשבה שיש לרעיון זה מקום אף בדיעבד גדול, זהו גילוי פנים בתורה שלא כהלכה.
פרופ' ליפשיץ ממשיך שם ומציע: "מסלול אחר של הפקעת קידושין על-ידי הפקרת כסף הקידושין הוא זה של תקנת הקהל, גם לקהל יש כוח להפקיר ממון…".
דרך הביצוע להצעתו שם באות ה': "…האם יוכל הקהל כולו המיוצג על-ידי הכנסת ליזום חקיקה העולה כדי תקנת קהל שתפקיע את כסף הקידושין של מי שבית-הדין הרבני חייבו במתן גט והוא לא עשה כן בתוך זמן שיקבע ובלא טעם המתקבל על הדעת, האם יוכל בית-הדין להסתייע בכך כפי שהוא מסתייע בסמכות שניתנה לו על-ידי המחוקק להפעיל הרחקות דר"ת?".
בלא ליכנס לשאלה אם להחלטות הכנסת מעמד של תקנת קהל, הרי גם לדבריו בסופו של דבר, ההחלטה אם להשתמש בכוח הפקעת כסף הקידושין תהא בידי יושבי על מדין שיחליטו אם ראוי לעשות כן.
כשם שביחס להרחקות ר"ת, מקור הסמכות הינו בדין תורתינו הקדושה ועל-פי הנפסק בשו"ע – המחוקק רק נתן בידי בית-הדין האפשרות לתרגם באופן מעשי את דין הרחקות דר"ת, בחיי המעשה הנוהגים כיום, והיושבים על מדין, הם המחליטים אם להפעיל סמכות זו ובאיזה הרחקות לנקוט – כך גם ביחס להפקעת כסף הקידושין, אם יסברו היושבים על מדין שאין להפקיע כסף הקידושין, מה יועיל שיתנו כוח בידם לעשות כן. ואם יסברו שיש להפקיר ממון הקידושין, יכולים לעשות זאת גם בלא החקיקה בכנסת, כפי שמפורש בשו"ת הרא"ש כלל לה'-א' ובריב"ש בסימן שצ"ט.
אולם בתשובות הרא"ש והריב"ש הנידון הוא כאשר ביקשו להפקיע קידושין שנעשו בניגוד לתקנת הקהל, כגון שנעשו שלא מדעת הורי הכלה או שלא בפני עשרה מישראל או שלא בפני נאמני הקהל ובידיעתם, ובאלה ביקשו שקידושין אלו לא יחולו מלכתחילה וזאת על-ידי הפקעת כסף הקידושין.
אבל לא מצאנו שביקשו להפקיע כסף הקידושין שנעשו כדת משה וישראל, ועל-פי כל הכללים, בשל קשיים שהתעוררו בביצוע פס"ד לגירושין. כפי שלא ראינו שהפקיעו הקידושין במי שכופין אותו.
הריב"ש בסימן שצ"ט שמזכיר אפשרות שכזו, בעובר על תקנת הקהל בשעת קידושין מסיים ואומר: "זהו מה שנראה לי בנדון זה להלכה אבל למעשה הייתי חוכך להחמיר ולא הייתי סומך על דעתי זה לחומר העניין להוציאה בלא גט אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דלמטיין שיבוא מכשורא…". וע"כ כתב ה"חכם צבי" סימן קכ"ד: "דכל האחרונים ז"ל בתשובותיהם לא סמכו ע"ז כלל דאין כוח בחכמי זמנינו להפקיע קידושין וכ"ש במקום דליכא משום מיגדר מילתא".
אם חז"ל לא מצאו דרך להשתמש בהפקעת כסף הקידושין לגרש, מנין לנו לחדש ולבצע בפועל מה שלא העיזו הראשונים, שקטנם עבה ממותנינו, ואין אנו לגבם אפילו לא כזבוב ע"ג פיל.
פרופ' ליפשיץ לפני סיום מאמרו כותב: " מוטב שמרנן ורבנן, הבקיאים בטיב גיטין וקידושין יהא להם עסק עימהם ואל יפקיעו את עצמם מן הקידושין. בדרך אחרת אנו צועדים כבר זמן רב, וכמה כמה קדושה וקידושין מופקעים מרבנן ומישראל".
אם מאמין פרופ' ליפשיץ כי יש בדורנו מרנן ורבנן הבקיאים בטיב גיטין וקידושין וכך הם נחשבים בעיניו, ילך הוא לפניהם ויברר הדברים עמם ויפשוט ספיקותיו. בפרסום מאמרים מסוג זה, יש בהם לנגח את חכמי התורה והיושבים על מדין, ובכך נותנים חרב ביד שונאיהם של ישראל שאינם מבינים בענייני דת ודין, וכשמוצאים מי שמזוהה כשומר מצוות המבין במשפט עברי, ומפרסם דברים הנוחים להתיר בהם כבלי הנישואין, עטים עליהם כמוצא שלל רב ומנגחים בהם חכמי התורה שכביכול מונעים מהם טוב.
ידועים דברי הרמב"ם באגרת שכתב, שמה שאדם אומר בפרהסיא צריך לבדוק עצמו ולחזור עליהם ארבע פעמים, עד שאומרם ברבים, אך מה שאדם כותב צריך לבדוק כמה שיותר. שכן דברים שבכתב מרגע שנכתבו, אין לכותב שליטה ומתפרסמים בכל העולם כולו, ואין סוף לתקלות שדברים לא בדוקים בכתב יכולים לגרום.
מרנן ורבנן אינם מפקיעים עצמם מן הקידושין, אלא אדרבה מתוך דאגתן לתוקף הקידושין וקדושתם אינם מפקיעים קידושין אלא במקום שכך קבעו חז"ל.
על רעיונות כשל פרופ' ליפשיץ כותב הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שהיה מגדולי הפוסקים בדור הקודם וממניחי היסוד לכל הפסיקה החדשנית בעניני הלכה וטכנולוגיה:
"…כי חכמים ברוח קודשם וחכמתם ידעו שכל תחבולה הנעשית בכוונה להפקעת קידושין של איש מסוים אפילו במקום עיגון וצער גדול, היא פירצה חמורה עד מאוד בגדרי האישות וגם ביטול תוקף הקידושין וקדושתן…"
הדרך האחרת מפניה מתריע פרופ' ליפשיץ ובה הלכו גדולי הדורות מאז ומעולם, היא ששמרה על אחדות העם ואפשרה נישואין של בני קהילות שונות זה עם זו, ומנעה ריבויים של פסולי חיתון וממזרים בישראל.
רעיונותיו של פרופ' ליפשיץ אינם חדשים וכבר היו לעולמים. עוד לפני למעלה ממאה שנה, היו שביקשו לתקן במדינת צרפת שהנישואין יהיו על תנאי שאם ינתן פס"ד המתיר את נישואי הצדדים, בערכאות על-פי חוקי המדינה, והבעל מסרב לגט פיטורין, הרי יפקעו הקידושין למפרע מכוח אפקיעינהו רבנן לקידושין ולא תהא האישה זקוקה לגט פיטורין כדמו"י.
על יוזמה זו רעש כל העולם היהודי דאז וכל רבני וגדולי הדור ההוא, קיימו אסיפות ופרסמו מחאות נמרצות כנגד מחדשים אלה, והדברים נאספו בקונטרס "אין תנאי בנישואין" – וילנא תר"ץ, עיין שם.
באחת ממחאות אלו חתומים גדולי הדור ההוא זצוק"ל הגר"ח הלוי סולובייצ'יק, "האחיעזר"- רבי חיים עוזר גרוזנסקי, הגאון בעל פסקי הלכות הרב דוד פרידמן – אב"ד פינסק קרלין, אב"ד קאוונא – הרב צבי הירש רבינוביץ' ואב"ד טלז – אליעזר גורדון, זכר צדיקים וקדושים לברכה.
במחאתם כתבו:
"הידיעה המוחלטת אשר אם התקלה הנוראה הזאת במדינת צרפת תצא ח"ו לפעולות אדם יהיה הכרח לכל העם להיבדל מהם והוא קרע שאינו מתאחה עד עולם וגם כי מרעיש הלב לראות באובדן מדינה כולה מאחינו בית ישראל מביאה אותנו לחוות בהסכם כללי של אסיפת דיעות כל רבני ישראל ותופשי תורה להודיע לכל ולפרסם ברבים שאין תנאי זה מועיל. ואין אישה נתרת מבעלה כי אם בגט כשר הנעשה מדעת הבעל בישראל כדת (הדגשת הח"מ – ד.מ)… והבנים פסולים לבא בקהל לכל הדעות באין חולק…. אנא חדלו להרע לבית ישראל במכה טריה שאין לה תקנה, כי הפסול לא יפקע ולא יבטל לדורי דורות לעולמי עד. והשמרו מלהכשיל ולהכשל בטהרת בית ישראל…"
כך עשו הרבנים בכל תפוצות ישראל ממזרח וממערב מצפון ומים. ערכו עצומות בהם הביעו דעתם דעת תורה כנגד אותה יוזמה של רבני צרפת וביטלו אותה מכל וכל מבחינה הלכתית והזהירו אותם כי באם ח"ו ינהגו כך, יתרבו ממזרים בישראל ולא יהא מנוס מלהבדל מקהלים אלה ומיוצאי חלציהם "וראוי לעשותם ככותים גמורים אשר אין להם שום חלק ונחלה בד' ובתורתו ויבדלו מקהל ישראל".
דברי המחאה והעצומות נשלחו לרבני צרפת ונתפרסמו בכתבי עת של אותם ימים ובהם נתבקשו רבני צרפת על-ידי הרבנים שבכל תפוצות ישראל, להודות בטעותם, לחזור בהם ולהימנע ולבטל כל יוזמה שכזו. המחאות בחתימת עשרות מגדולי התורה וההלכה דאז נתפרסמו בקובץ אין תנאי בנישואין.
כמי שיושב על מדין, ומכיר את המציאות האמיתית כפי שהיא, ולא כפי שמנסים לציירה ארגוני הנשים וכלי תקשורת המשמשים להם לפה, אני יכול לומר ששורשה של הבעיה הנקראת מסורבות גט אינו בהיעדר פתרון הלכתי או ההימנעות של דייני ישראל מישומם של פתרונות הלכתיים קיימים, כפי שמנסה פרופ' ליפשיץ לטעון.
אנו ב"ה במצב הרבה יותר טוב ממה שהיה ליהדות צרפת בזמנו, ומהמצב הקיים גם היום ברוב מדינות העולם, כאשר אין בידי הממסד היהודי בתפוצות, סמכויות שיפוט וכל הליכי הגירושין נעשים בערכאות על-פי חוקי המדינה בה הם חיים.
אין בידי הממסד הרבני באותם מקומות, כל אמצעים להביא לידי ביצוע גט פיטורין כדת משה וישראל, בהיעדר הסכמת הבעל למרות שכבר נעשו גירושין אזרחיים. במקומות מועטים בהם יש ליהדות כוח השפעה על רשויות השלטון, השכילו למצוא דרכים למניעת עגינות או ניצול הצד הרוצה בגט כדמו"י, כמו במדינת ניו יורק – בה תיקנו כי לבני זוג יהודים לא יערכו ויפסקו גירושין אזרחיים כל עוד לא סודר ג"פ כדמו"י.
כאן, בארץ, ב"ה ובחסדי שמים, השכילו מנהיגי הציבור בקום המדינה לראות נכוחה כי בלא לשמור על חלקת אלקים קטנה זו של דיני נישואין וגירושין בישראל במדינה היהודית שקמה, לא נוכל לחיות כעם אחד שבניו ובנותיו נישאים זה עם זו, ולפיכך נקבע בחוק המדינה כי נישואין וגירושין בישראל יערכו על-פי דין תורה.
הסמכות לקבוע מהם נישואין וגירושין כדמו"י, נתונה לבקיאים בטיב גיטין וקידושין והיושבים על מדין.
מן הראוי היה שפרופ' ליפשיץ יבחן אם רעיונותיו עולים בקנה אחר עם גדרי ההלכה, קודם פרסומם, כך שלא תבוא תקלה על ידו, בעניינים שהם נשמת אפה של אומתינו ויסוד קיומנו כעם אחד.
רעיונות כשל פרופ' ליפשיץ יגרמו לפירוד בעם ולריבוי ממזרים בישראל, כפי שהתריעו בזמנו גדולי הדור ופוסקי ההלכה כנגד היוזמה שעלתה במדינת צרפת לפני כמאה שנה.
גם אם יתכנסו יחד כל חכמי התורה וכל היושבים על מדין בכל העולם כולו, לא יוכלו לשנות מההלכה הפסוקה והמסורה לנו מדורי דורות באשר היא תורת אלקים היא.
על המבקשים למצא פתרון לבעיה הנקראת "סרבנות גט", לחפשו בתחום מערכת המשפט האזרחית שהינה אנושית, וכחומר ביד היוצר ניתן לערוך בה שינויים ותיקונים.
שורש הבעיה מונח בעצם קיומה של מערכת משפטית כפולה העוסקת באותו תחום של דיני משפחה. מירוץ הסמכויות בין בתי-המשפט למשפחה ובתי-הדין הרבניים, גורם לסחבת גדולה בהליכים אלה.
ההבדלים הקיימים בחשיבה המשפטית ביחס לענייני ממון ולחלוקת הרכוש בין שתי הערכאות העוסקות בכך, גורמות לסרבנות גט שמטרתה להביא להסכמה לגירושין בתנאים סבירים יותר.
עורכי דין מגישים תביעות למזונות אישה וילדים ובהם דרישות שכל מגמתם ללמד את הבעל ש"כדאי" לו להתגרש. בחלק מהמקרים בתי-המשפט מזדהים עם תביעות אלה ונפסקים מזונות בהתאם.
כתגובה ישירה לכך, נוצרת סרבנות גט והבעל מבקש לנצל את כוחו במתן הגט כדי למתן פסיקות אלה ולהביא האישה להסכמה על דמי מזונות מופחתים ממה שנפסק.
במקרים אלו האישה מבקשת לממש פסקי-דין למזונות ומפעילה אותם בהוצל"פ, כדי לדחוק את הבעל לפינה. הבעל מאידך, גם במקרים בהם נפסק חיוב גט, בעומדו לפני בית-הדין אומר שאין הוא מסרב לביצוע הגט, אלא מבקש שהאישה תסכים להפחתה בדמי המזונות שכן אלו נפסקו כדי לאלצו ליתן גט.
אילו פסקי-הדין למזונות, היו ניתנים מתוך ראיה של סוף מעשה במחשבה תחילה, היו נמנעים הרבה מהמקרים של סרבנות גט.
כאמור לעיל שורשה של סרבנות הגט נעוצה במחלוקות בענייני רכוש ומזונות, ולא בשל סירוב לסידור הגט.
לדעתי, הדרך שיהא בה להפחית את המקרים של סרבנות גט הינה בהמלצה לבני זוג שינשאו מעתה, לקבוע בהסכם טרום נישואין את יחסי הממון ביניהם ואת השיטה המשפטית שתשלוט בנכסיהם ולפיה יתחלקו במקרה של סכסוך ח"ו.
כאשר יחסי הממון והדרך לחלוקת הנכסים יקבעו מראש, בעת שהשלום שורר בין הצדדים ויקבלו ע"כ בקניין, כך שהסכמות אלה יחייבו את הצדדים בבוא העת, או לחילופין אם הסכם שכזה יצורף לתיק הנישואין אחר אישורו של רושם הנישואין, הרי יהא להסכם זה תוקף חוקי מחייב כהסכם ממון בטרם נישואין.
דרך זו תמנע במידה רבה את מירוץ הסמכויות, ואת הצורך בהתדיינות ארוכה בענייני רכוש בעת מלחמה, שכן הדברים נחתכו ונקבעו כבר בעת שלום.
כאשר הצדדים קיבלו עליהם מראש בקניין את אופן חלוקת נכסיהם יקל על בתי-הדין לפסוק בהתאם להסכמת הצדדים גם אם חלוקה זו אינה תואמת לגמרי את גדרי ההלכה ביחסי ממון שבין בני זוג, שכן כל תנאי שבממון קיים.
מן הראוי שפרופ' ליפשיץ יחזור בו מדבריו ויפרסם כי הדברים שכתב בטעות יסודם.
מן הראוי היה שמשפטנים שומרי מצוות יפרסמו מאמרים שמגמתם להאדיר ולהעצים את יסודות המשפט העברי, ויחזקו את התפיסה אשר בבסיס יחסי הממון שבין בני הזוג כפי שנקבעו בשו"ע אהע"ז.
מן הראוי היה להשפיע על העוסקים בשפיטה במערכת האזרחית לראות נכוחה את אשר לפניהם, ולא לגרום בפסיקתם לסרבנות גט.
סרבנות גט בימינו הינה ברוב המקרים סרבנות התלויה בדבר שבממון ואינה סרבנות לשמה. נדירים הם המקרים שהסרבנות לגט בימינו הינה סרבנות אמיתית לעצם הגירושין. אין מקום לביקורת כנגד היושבים על מדין על שאינם סוטים מההלכה המסורה לנו מדורי דורות.
אין לו לדיין אלא מרות הדין לפיו הוא דן. על כל הגורמים הנוגעים בדבר לסייע בהרחבת סמכויות בתי-הדין ובמתן כלים נוספים שיצמצמו את התופעה של סרבנות גט על-פי גדרי ההלכה.

אין הפקעת קידושין למסורבות גט – דבר העורך

קראתי בעיון את מאמרו של כב' הדיין הרב דוד מלכא, ואני מסכים עם כל האמור בו. אכן, היום מופרחות לאוויר לא רק על-ידי אנשי אקדמיה שונים ומכובדים, אלא גם על-ידי רבנים, טוענות וטוענים רבניים, כי ניתן לפתור את בעיית מעוכבות הגט באמצעות הפקעת קידושין. כפי שציין הרב מלכא במאמרו, אין להם על מה לסמוך ואין הם אלא טועים ומטעים את הציבור.
לאור חשיבות העניין, אוסיף מספר דברים בעניין זה.
למרות ניסיונותיהם הרבים של הפוסקים השונים לפתור את הבעיה, הרי שכיום בעיית מעוכבות הגט הולכת ומתעצמת. יש שהגדירו את הבעיה כמחלה שיש למצוא לה תרופה. ברם, לעניות דעתי, ולנוכח ממדי הגירושין בימינו, מחלה זו הפכה למגפה. מגפה שיש חובה לעצור אותה ויפה שעה אחת קודם.
ברצוני להדגיש, כי מציאת פתרון לבעיה זו , אינו מוטל על המוסד הרבני לבדו. במלחמה זו על כל המערכות הרלוונטיות, קרי: רבנים, מחוקקים, שופטים ואנשי אקדמיה להתאגד יחדיו בכדי למצוא פתרון לבעיה חברתית ממעלה ראשונה זו, שיש בה בכדי לסכן את עם ישראל כולו.
בבעיית העגונות קיים קושי עיקרי ומיוחד שאינו קיים בבעיות הלכתיות אחרות. מחד גיסא, ישנה הוראה המורה לדיין או לפוסק: "לחזור על כל צדדין להתיר",[106] את האישה מכבלי העיגון. מאידך גיסא , על הדיין או הפוסק להיות זהיר ביותר בהחלטתו שמא יתיר אשת איש ולהביא בחשבון את החשש של התרבות הממזרות בישראל.
דומה, שבדברי ר' אברהם פאלאג'י, יש בכדי להמחיש את הקושי הרב שניצב בפני הפוסקים:[107] "ומי הוא החכם המורה הוראה בעניין עגונא, דיוכל לומר היתרא או איסורא בודאי, אם לא בפחד לבב ולבו נוקפו, ואינו כשאר דינים שבתורה ……".
אולם, הלכה למעשה, למרות הקושי הרב, החשש הכבד והלב הנוקף, עשו הפוסקים השונים כל אשר לאל ידם בכדי לנסות ולמצוא פתרון לבעיית העגונות. כהוכחה לכך יש לראות במטבעות הלשון שהשתרשו בעניין זה, כגון: דמשום עיגונא הקלו בה רבנן; בעיגונא הקלו; אבל אם יש חשש עיגון יש להקל ולהתיר ועוד.
אולם יש להעיר כי בעיה זו אינה ייחודית לנשים בלבד. קיימים גם גברים מעוכבי גט. גברים אשר נשותיהם מסרבות לקבל את גיטן מהם. ברם, לא יכול שיהיה חולק כי מצבה של העגונה – מעוכבת הגט, קשה הרבה יותר ממצבו של גבר מעוכב הגט. כך למשל, בני זוג המגיעים לבית-הדין הרבני להתגרש, כשבאמתחתם עילת גירושין – הרי שבית-הדין יכול לחייב או לכפות, על-פי נסיבות העניין, את הגט. אם האישה, למרות החיוב או הכפייה ובהנחה שהופעלו כנגדה סנקציות כאלה ואחרות, מסרבת לקבל את הגט, הרי שהבעל יכול לקבל היתר לשאת אישה נוספת על פניה. מאידך, אופציה דומה לא קיימת לאישה שבעלה מסרב לתת לה גט. היא, לעולם לא תוכל לקבל היתר דומה.
זאת ועוד, גם אם הבעל לא יקבל היתר, כאמור, מה מונע ממנו לחיות עם אישה אחרת ללא נישואין ואף להוליד איתה ילדים?! מאידך, אשתו המסורבת לא יכולה לעשות זאת. ילדיה יהיו ממזרים. בעיה זו אף חריפה יותר כאשר מדובר באישה צעירה בשנות העשרים לחייה, שבעלה מסרב לשחררה. אישה זו – עצורה. היא אינה יכולה לממש את זכותה להורות. היא אינה יכולה להקים משפחה. היא אינה יכולה להגשים את עצמה.
אולם, היום יותר מבעבר, נשים אלו – מוותרות על הגט ופעמים רבות עוברות לחיות עם גבר אחר, ואף יולדות ילדים ממנו. ילדים אלו הם ממזרים. ילדים אלו חיים בקרבנו. מחר הם ירצו להתחתן עם בנינו ובנותינו – ומה יהיה הסטאטוס של ילדיהם?!
עובדה אחרונה זו, מלמדת כי בעיית מעוכבות הגט אינה בעיה של אישה פלונית או אישה אלמונית. זוהי בעיה כלל חברתית המתדפקת על דלתות כולנו. משכך, אין מנוס מלמצוא פתרון יעיל לבעיה זו.
אכן לאורך הדורות נעשו ניסיונות רבים, למצוא פתרון לבעיה. הצעות רבות הועלו. כאמור, אחד הפתרונות שהוצע הוא שחכמים יעשו שימוש בסמכותם ויפקיעו את הקידושין. אליבא הנוקטים בהצעה זו, סמכותם זו של חכמים נגזרת מהכלל התלמודי "כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיענהו רבנן לקידושין מינה". לשיטתם, מעשה ההפקעה – להבדיל מגירושין, הוא אקט של בית-הדין ואינו תלוי ברצון הבעל, וכך ניתן יהיה לפתור בעיה זו. האפשרויות בהפקעה הן שונים. האחת – לתקן תקנה כללית מתאימה לפיה כל מי שייפול בגדר התקנה – יופקעו קידושיו. השנייה – פסיקה בכל מקרה לגופו שתפקיע את קידושי הבעל הסרבן.
כאן ברצוני להעיר כי היום יש המבלבלים בין שתי האפשרויות. אלה מנסים להראות כי חכמים עשו שימוש בסמכותם והפקיעו קידושין גם בדרך של פסיקה. ברם, אין זה נכון ולא יכול שיהיה נכון, שכן לאף בית-דין אין סמכות להפקיע קידושין שיש להם תוקף מן התורה בדרך של פסיקה רק בגלל שהבעל מסרב לתת גט.
זאת ועוד, לעניות דעתי, גם האפשרות השנייה, קרי: הפקעת קידושין בדרך של התקנת תקנה – אין לה מקום.[108] סמכותם של חכמים להפקיע קידושין אינה אמורה אלא ביחס לשלב שבו הקידושין טרם נעשו. הדרך היחידה בהלכה להפקיע קידושין בין בעל ואישה היא באמצעות גט וכל זמן שהבעל לא נתן גט לאשתו.[109] שום גורם זולתו אינו יכול לפעול להתרת קשר זה.[110] כמו כן, מובלי ההצעה מנסים להתלות בעובדה כי כבר מתקופת הגאונים אנו מוצאים תקנות הקובעות כיצד הקידושין צריכים להתבצע, ומי שאינו מתקדש על-פי הקבוע בתקנה – בסמכות בית-הדין להפקיע את קידושיו. אכן הם צודקים. תקנות מסוג זה הותקנו בקהילות רבות ולאורך כל הדורות, עד ימינו.[111] כל קהילה על-פי בעיותיה וצרכיה. דא עקא, בין להתקין תקנות לבין להפקיע קידושין על-פיהם – הדרך עוד ארוכה. הפוסקים השונים לא נהגו להפקיע קידושין רק על סמך שהמקדש פעל בניגוד לתקנה. פעמים, צירפו פוסקים שונים, בעיקר פוסקים ביוון מהמאה ה-16, את העובדה שהמקדש עבר על התקנה כסניף נוסף המצטרף לסניפים רבים אחרים שבגינם היה מקום להפקיע את הקידושין.[112] ברם, אם הסיבה היחידה שעמדה בפני הפוסק שבגינה התבקש להפקיע את הקידושין הייתה שהמקדש עבר על התקנה – הרי שבמצב זה אף לא פוסק אחד הפקיע את הקידושין.
יתר על כן, רובם המכריע של הפוסקים יצאו נגד השימוש בתקנה גם לא בדרך של לעשותה סניף נוסף להפקעת הקידושין. כך למשל מצאנו כבר בתשובת ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ), שנדרש לתקופה של תקנה דומה:[113] "תחילת כל דבר אומר לך שכל מה שאשא ואתן בדבר זה אינו למעשה אלא להלכה, לפי שכבר נשאל עניין זה הרבה פעמים ולא מצינו שעשו שימוש מעשה בזה."
כך כתב גם נכדו:[114] "מיהו כתבו קצת מפרשים שדבר זה [לבטל קידושין בדרך של תקנה] אינו אלא להלכה אבל לא למעשה. וכן הר' יצחק בן ששת ז"ל כתב לענין מעשה אין לסמוך על זה, וכתבשכן כתב הרשב"א ז"ל וכן כתב א"ז [אבי זקני] הרשב"ץ ז"ל 'אין אנו יכולין לעשות מעשה בציבור שהפקיעו קידושין וכן שמענו שלא נעשה מעשה לעולם בדבר זה'. נמצא לפי זה אפילו תהיה מדינה בכלל מחוז תלמסאן אין להפקיע קידושי זה האיש, אלא קידושיו קיימין מאותם טעמים שכתבנו קידושין גמורין הם ואין להפטר ממנו כי אם בגט."
כך גם מצאנו בספר תשובותיו של ר' יוסף קארו:[115] "ותקנת הקהל שלא יהיה רשאי לקדש בפחות מי' אינה מבטלת קידושי תורה ואין לה כוח לבטלן".
אולם, יש לציין, כי קיים ניסיון של מספר פוסקים לעשות שימוש בתקנה בכדי להפקיע קידושין בדרך הבאה: לשיטתם, יש לפסול את עדי הקידושין לעדות מדאורייתא, שכן, בעצם הסכמתם לשמש כעדי קידושין בניגוד לתקנה הם עברו על דברי חכמים. לפיכך, נוצר פגם מהותי אינהרנטי בקידושין – שכידוע עדי הקידושין מהווים עדי קיום ולא עדים לראייה. משכך, יש מקום להפקיע את הקידושין שלכאורה נערכו בפני עדים הפסולים לעדות מהתורה.[116] ברם, גם הצעה זו לא זכתה להתממש למעשה אלא רק להלכה. הסיבה לכך הינה, שגם אם נפסול את עדי הקידושין הרי שבמועד הקידושין הם היו עדיין כשרים ופסילתם נכנסת לתוקף רק לאחר שקידושין נגמרים. יוצא איפוא, שהקידושין נערכו בפני עדים כשרים ולא ניתן להפקיע את תוקפם כי אם בגט בלבד.[117] לפיכך, אני מצטרף לקריאתו של כב' הרב מלכא, לפיה ראוי וטוב יעשו אם יחדלו בהיאחזות בפתרון שאין לו כל אחיזה הלכתית.

[106] ראה: שו"ת הראש, כלל נא, ס' ב.
[107] שו"ת ויען אברהם, אה"ע, סי' כח.
[108] והשווה בעניין זה את דעתו של פרופ' מנחם אלון, אשר לטענתו רק בית-דין מרכזי ומוסכם בארץ ישראל יוכל לתקן תקנת עגונות מערכתית. ראה: מ' אלון, מעמד האישה, תל-אביב תשס"ה, 342.
[109] יוער, כי פרופ' משה זילברג הציע בעבר הצעה המבוססת על עיקרון זה. על-פי הצעתו, המבוססת על סוגיית הגמרא (גיטין לא, א), כאשר מתעוררת בעיית ממזרות, ייתן הבעל לאשתו גט באמצעות שליח, לאחר שהשליח יצא לדרך, יבטל הבעל את הגט. הצעתו פורסמה בעיתון "הארץ", ביום 11.3.72. יוער, כי הצעתו במקורה היא בכדי לפתור בעיית ממזרות ולא בעיית עגינות. אולם, היא מבוססת, כאמור, על מצב בו ניתן גט. חלק על הצעתו פרופ' שמואל אטלס. ראה: א' שמואל, "כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש", סיני, עה (תשל"ד), עמ' קיג-קיט.
[110] בעניין זה ראה בהרחבה: א' שוחטמן, "הפקעת קידושין דרך אפשרית לפתרון בעיית מעוכבות הגט?" שנתון המשפט העברי, כ (תשנ"ה – תשנ"ז), עמ' 397-349. והשווה: ד' לאו, "הפקעת קידושין למפרע בימינו", תחומין, יז (תשנ"ז), עמ' 272-251; י' פליקס, "אפקיענהו רבנן לקידושי מינה", טללי אורות, ד (תשנ"ד), עמ' 149-120; נ' אברהם, "אפקיענהו רבנן לקידושין מינה", שרידים, יא (תש"ן), עמ' יב-לז; ד' ספרן, ו' חנוך, "אפקיענהו רבנן לקידושי מינה", בית יצחק, יט (תשמ"ז), עמ' 184-178.
[111] יוער, כי תקנות שונות בעניינים אלו, אנו מוצאים בעיקר מתחילת המאה השבע-עשרה. החוקר יוסף קפלן מתאר את התגבשותה של קהילת היהודים האנוסים ואת חזרתם לחיק היהדות באמשטרדם ובקהילות אחרות. אחד הכלים שעמדו לרשותה של הקהילה וסייעו לה להגדיר את הגבולות הסוציולוגיים והדתיים של חבריה היה ה"חרם". במאה השבע עשרה הוטלו חרמות על מקרים יוצאי דופן של פריקת עול תורה ומצוות בפרהסיה, מקרי ניאוף, פריעה קיצונית של הסדר הציבורי, חוסר קבלת סמכות של מנהיגות הקהילה ועוד. החרם הרחיק את המוחרם מבית הכנסת, מבני הקהילה עצמם ומקבלת טובת הנאה ממוסדות הקהילה, עד להסרת החרם. הליך הסרת החרם היה כרוך בהשפלה ובקבלת מרות הקהילה מחדש. היו הרבה איומים בחרם אך למעשה לא ננקט הליך זה אלא לעיתים רחוקות. במאה השמונה-עשרה התרופפה המשמעת הקהילתית והדתית, חיי היהודים השתנו במובנים רבים ואחד המאפיינים היה נישואים שאינם מוכתבים עוד על-ידי המשפחות המשודכות, אלא פרי בחירתם של הצעירים את בני זוגם. אווירת הפורקן היחסית הביאה ליותר מקרים של פגיעה בחוקי התורה והמוסר המקובלים על מנהיגות הקהילה. אחת הדרכים להתמודד עם האווירה החדשה, היה החרם. בתקופה זו נכתבו ותועדו יותר איומי חרם ויותר חרמות. אחד האיומים כנגד פורקי עול כאלה ואחרים, נואפים, נישאים בסתר, צעירים המקיימים יחסי אישות ללא נישואים – היה האיום בהפקעת קידושי המוחרם. אולם בפועל מעולם לא בוצע הליך זה, כנראה מפני שלא נמצאה דרך הלכתית לבצע את האיום. בקהילות שונות מצאנו תקנות דומות כגון שלא לקדש אישה אלא בהסכמת אביה ואמה או שלא לקדש אישה אלא בנוכחות עשרה אנשים וכיוצא בזה, הוסכם שאם לא ינהגו כך יופקעו הקידושין אך כאמור לעיל – מעולם לא נהגו כך בפועל. ראה: י' קפלן, מנוצרים חדשים ליהודים חדשים, ירושלים תשס"ג, 133.
[112] ראה למשל: שו"ת הרשד"ם, ח"א, אה"ע, סי' כא.
[113] שו"ת התשב"ץ, ח"א, סי' קלג.
[114] ר' צמח בן שלמה דוראן, שו"ת יכין ובועז, ח"ב, סי' כ.
[115] שו"ת בית יוסף, סי' ט. מקורות נוספים ראה: שו"ת הרשב"א, ח"א, סי' קפה; שו"ת המהרי"ט, ח"א, סי' קלח-קלט; שו"ת זקן אהרן, סי' ב-ג; שו"ת דברי ריבות, סי' רסד; שו"ת הרד"ך, בית כ, סי' ג; שו"ת הרדב"ז, ח"ד, סי' נו; שו"ת מהרי"ק (השלם), סי' פד; שו"ת המהרש"ך, ח"ג, סי' א; שו"ת אדרת אליהו, סי' י; שו"ת יש"א אי"ש, סי' ט; שו"ת מהר"א אשכנזי, סי' מז; שו"ת עדות ביעקב, סי' יז-יח; שו"ת צל הכסף, ח"ב, אה"ע, סי' ו; שו"ת מנחת יצחק, ח"ז, סי' קיב; שו"ת מהרש"ם, ח"א, סי' קס; שו"ת דברי מלכיאל, כרך ב, ח"ה, סי' קכא; שו"ת ציץ אליעזר, ח"א, סי' כו.
[116] ראה למשל את תשובתו של ר' משה די רובליש, הובאה ב: שו"ת דברי דוד, סי' עה.
[117] ראה: שם, סי' עג-עד. וכן ראה: שו"ת הרשד"ם. שם. על דברים אלו עמד אף כב' השופט המנוח משה זילברג ב-ע"א 238/53 אהרון כהן ובלה בוסליק נ' היועמ"ש, פ"ד ח(1), 4.

מקור המאמר – abc-israel.it