אכיפת הצו הזמני

1. כללי
כידוע, הליך לפי סעיף 6 פקודת בזיון בית-משפט נועד לכפות ציות לצווים שיפוטיים שהופרו – במבט צופה פני עתיד – על-ידי הטלת קנס או מאסר {רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4), 49, 59 (2004) (להלן: "עניין שרבט")}.

כפי שנפסק לא אחת, הגם שאין בהליך לפי הפקודה כדי להטיל אחריות פלילית על אדם, נוכח האמצעים החמורים שניתן להפעיל במסגרתו, הוא נחשב להליך מעין פלילי המצוי ב"אותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" {ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4) 232, 240 (1980)}.

מפאת חומרת הסנקציות האפשריות בגדרו של הליך זה, מקובל לראות בו הליך שיורי שיש לעשות בו שימוש לאחר שמוצו הליכי אכיפה אפשריים אחרים {רע"א 6821/15 פלונית נ' משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.02.16); רע"א 4863/16 איי.די.איי חברה לביטוח נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, תק-על 2016(3), 4625 (2016)}.

הליך מכוח פקודת הבזיון יינקט רק במקרה שבו פסק-הדין שאת אכיפתו מבקשים הוא ברור וחד-משמעי {ראו למשל: בר"ם 4717/06 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עיריית רחובות, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.08.06); בר"ם 6261/13 עבדול באקי נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.11.13)}.

כמו-כן, מקובל לראות בהליך מכוח פקודת הבזיון הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו {רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.07.13); עע"ם 1753/13 עמותת תושבים למען נווה צדק נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל-אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.12.15); בר"מ 7400/15 יעקב פורת נ' עיריית רחובות, תק-על 2016(1), 4219 (2016)}.

הליך האכיפה מכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, אינו הליך פלילי, משום שאינו בא לקבוע אחריות ולהטיל עונש, אלא, רק להבטיח כי בעתיד לא תהיינה הפרות נוספות, אולם גם אין הוא הליך אזרחי רגיל {ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון, פ"ד לד(4), 231}.

לעניין אכיפה על-פי פקודת הבזיון אין כל הבדל, בין החלטה של בית-משפט שהטילה חיובים לבין הסכם בין הצדדים שקיבל תוקף של החלטה, למקרים כאלה רואים את ההחלטה שאישרה את הפשרה כאילו היא עצמה מורה על עשיה או אוסרת על עשיית המעשים המפורטים בהסכם הפשרה אף אם אין אלה מפורטים בהחלטה. לעניין הסנקציה קיימת חשיבות לנסיבות ההפרה ולהתנהגותו של המפר {בש"א (נצ') 525/99 סונול ישראל בע"מ נ' בישארה סרוג'י, תק-מח 99(2), 2468, 2471 (1999)}.

פקודת בזיון בית-המשפט נועדה לאכיפה של החלטות בית-המשפט, מקום שלא ניתן לאכוף אותן באפקטיביות באמצעות חוק ההוצאה לפועל {ע"ע 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ ואח' נ' בן צבי ואח', פ"ד לה(1), 136}.

עם-זאת, אין לאכוף צו שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט, אלא-אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות. ההליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט הם, מעין פליליים, וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע. זאת ועוד. הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם, או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתירה, ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות {ע"ב (יר') 2414/03 דפנה קידר ואח' נ' רשות השידור, תק-עב 2003(3), 321, 322; וראה רע"א 423/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש, מפסקי כרם שלום, פ"ד מה(1), 617}.

הנטל להוכיח את הצו הופר מוטל על המבקש, וגם אם הוכיח זאת המבקש, עדיין עליו להוכיח כי נתקיימה הפרה המצדיקה נקיטת הליכי בזיון. לשון אחר: לא כל הפרת צו תצדיק מתן סעד על-פי סעיף 6(1) לפקודה {ע"ב (יר') 2414/03 דפנה קידר ואח' נ' רשות השידור, תק-עב 2003(3), 321 (2003)}.

בקשה לבזיון בית-משפט איננה יכולה להפוך להרצאת דברים, לויכוח או להטפה. עליה להיות מדוייקת ועניינית. היא חייבת להתייחס לצו השיפוטי ואליו בלבד. הלכה פסוקה היא שהליך הבזיון נועד לאכוף את הציות להבא, גם באמצעות יסוד עונשי, אף שהצו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אינו בבחינת עונש. לפיכך, מקפידים עם מבקש הבזיון ואין אוכפים מכוח פקודה זו אלא צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי. צו או החלטה הניתנים ליותר מפירוש אחד, אינם נכנסים בגדר האכיפה לפי הפקודה {ע"א 128/59 שרגנהיים נ' אוניברסיטה בר-אילן, פ"ד יג(2), 1448, 1451}.

בקשה החורגת מכללים אלה, אין להוציא בשלה הזמנה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט, שכן אין בה תשתית המצדיקה בקשת טעם מהמשיב מדוע לא יכוף אותו בית-המשפט בקנס או במאסר לציית לאותו צו. אמנם ברגיל תוצא ההזמנה והדיון יערך במעמד הצדדים, אך כאשר הבקשה המצורפת להזמנה אינה מגלה על פניה יסוד מספיק לכך אין מקום לפתוח בהליך הבזיון {בש"א (יר') 3240/03 העמותה הירושלמית נ' ויקטור יונה ואח', תק-מח 2003(4), 102, 103 (2003)}.

הליך על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון הוא הליך אכיפתי מיוחד, ובית-המשפט העליון קבע כי אף שצו לפי פקודת הבזיון אינו בבחינת עונש, אלא הוא בא לאכוף ציות, הרי שעדיין יש בו אלמנט עונשי. לאור משמעויות חמורות אלו, אימצו בתי-המשפט פרשנות מצמצמת של צווים בהליכי בזיון ונקטו מדיניות שיפוטית של רתיעה מצו אכיפה אם הבזיון אינו ברור וחד-משמעי.

2. אכיפתם של צווים זמניים
לעניין אכיפת צווים זמניים, ההלכה פסוקה בבתי-המשפט ובבתי-הדין לעבודה היא כי, אין לאכוף בהליך בזיון החלטה עמומה אשר אינה קובעת באופן ברור מה בדיוק לעשות {בש"א (חי') 2962/01 אקרון לומקה שלמה נ' החברה הכלכלית, תק-עב 2002(1), 293, 295 (2002)}.

טענה לפיה היות ומדובר בצו שניתן במעמד צד אחד והוגשה בקשה לביטולו, עוד בטרם, הוגשה בקשה זו, לפי הפקודה, אין מקום לדון בבקשה זו, לפי פקודת בזיון בית-המשפט, שמא יבוטל הצו בסופו-של-דבר – אין לה על מה לסמוך. כל עוד צו בית-המשפט קיים ולא בוטל, יש למלא אחריו, ללא כל הרהור, גם אם הוא ניתן במעמד צד אחד וגם אם יתברר לאחר מכן שלא היה מקום לתיתו {בש"א (ב"ש) 6202/00 אחים אוקנין נ' א.ר. אלירם, תק-מח 2000(2), 9128 (2000)}.

צו מניעה שאינו קובע את הזמן שבתוכו על המשיב למלא אחרי הצו יש לפרשו כמתכוון למילוי מייד. רק במקרה שמאילו סיבות שהן בית-המשפט רואה לנחוץ ולרצוי לקבוע זמן מסויים למילוי הצו, יקבע בית-המשפט זמן שכזה {המר' 19/50, ת"א 89/49 שור נ' אלישר, פ"ד ה 105}.

על-מנת שבית-המשפט יעניש מישהו על שאינו ממלא אחר הצו שלו, צריך שאותו בית-המשפט יצווה במילים חד-משמעותיות את אשר חייב לעשות. אולם ניתן לעמוד על מהות הצו, תוכנו ומשמעותו מתוך עניינים המצויים מחוצה לו {ע"א 128/59 ארתור נ' אוניברסיטת בר-אילן, פ"ד יג 1448; ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז(4), 2541}.
אם המשיב אינו בארץ ואין באפשרותו של בית-משפט לכוף אותו לקיים צו שניתן על ידו, רשאי בית-המשפט, מלבד הטלת עונש על בזיון בית-המשפט, להורות כי המעשה אשר נצטווה המשיב לעשות ייעשה על-ידי אדם אחר על-חשבון המשיב {ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז(4), 2541}.

סמכות בית-המשפט לכוף ציות לצו מניעה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט מיועדת לטובתו של הנפגע ובאה לסייע לו בביצוע הצו בו זכה.

הפעלת שיקול-הדעת על-פי סעיף 6 הנ"ל, מטרתה לדאוג כי הצו יקויים בעתיד ולא להעניש את הממרה על אירועי העבר. על-מנת להבטיח ציות לצו המניעה מוסמך בית-המשפט להטיל מאסר או קנס או "על-תנאי" {ע"א 24/78 ויטקו נ' סלמאן, פ"ד לג(3), 101}.

ניתן להעמיד לדין בגין בזיון בית-המשפט "אזרחי" על אי-קיום צו מניעה גם אלה אשר צו המניעה אינו מכוון כלפיהם אולם במעשיהם הביאו לכך וביודעין שצו המניעה יופר על-ידי החייב כלפיו הוצא צו מניעה {ע"א 371/78 מוניות הדר נ' ביטון, פ"ד לד(4), 232}.

כאמור, סמכות על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אין עניינה ענישתו של המפר את הצו, אלא מטרתו הקניית סמכות לבית-המשפט לכפות על הצד המפר את הציות לצו. אולם צו שניתן במסגרת סעיף 6 הנ"ל הוא נטול תכונת הסופיות {ע"פ 281/80 למלסטרייך נ' בר רם בע"מ, פ"ד לד(4), 557}.

מטרת הפעלתו של שקול-הדעת על-פי סעיף 1(6) לפקודת בזיון בית-המשפט אינה הענשת הממרה אלא לדאוג לכך כי הצו יקויים בעתיד {ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3), 126}.

זכותו של כל מי שניתן צו מניעה לטובתו ליידע את הצדדים השלישיים {המחזיקים} על דבר קיומו של צו המניעה על-מנת לסכל אפשרות של הפרת הצו על-ידי מי שהצו ניתן נגדו.

לא רק שזכותו לעשות זאת, אלא שכידוע צד ג' שצו המניעה הובא לידיעתו והוא מסייע במעשה או במחדל להפרת הצו צפוי לנקיטת הליכי בזיון בית-המשפט {ד"ר וינוגרד צווי מניעה, חלק א', עמ' 283-282}.

3. דוגמאות
א. ב- רע"א 4863/16 {איי.די.איי חברה לביטוח נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, תק-על 2016(3), 4625 (2016)} נקבע:

"5. בענייננו, הגישו המשיבים בקשה לפי סעיף 6 לפקודה, אך בית-המשפט המחוזי ציין במפורש בהחלטתו, כמצוטט לעיל, כי לא ראה לעשות שימוש בסמכותו זו ואף עמד על הטעמים לכך, כמבואר לעיל. ואכן, בהתאמה, בית-המשפט לא מצא להטיל על המבקשים קנס (או מאסר) כאמור בפקודה, אלא להורות על סעד אופרטיבי אחר: חיוב המערערים בהסרת פרסומת שלמה המלך – מעין צו מניעה נוסף. ברם, סבורני כי הפקודה אינה מתירה לבית-המשפט לבחור בדרך זו. למסקנה קרובה הגיע בית-משפט זה בעניין קבלי שבמסגרתו נקבע כי בית-המשפט לא היה רשאי להורות על תשלום פיצויים במסגרת הליך לפי הפקודה, המתירה אך להטיל קנס לטובת אוצר המדינה, או מכוח הסמכות הטבועה, תוך שציין כי בהקשר זה "אין מקום להוספת סעדים שאינם קבועים בדין" (ע"פ 10288/09 רכס פרוייקטים חינוכיים בע"מ נ' קבלי, פסקה 9 (17.05.10) (להלן: "עניין קבלי"); וראו רע"א 4953/92 בבילה נ' דדון, פ"ד מז(1), 658 (1993)).

6. בנקודה זו אין בידי לקבל את טענת המשיבים כי בנסיבות העניין בית-המשפט היה מוסמך להורות על הסרת הפרסומת מכוח סמכותו הטבועה, וזאת בהמשך להכרעה בעניין קבלי. כבר נפסק כי סמכות זו "אינה אלא אותה סמכות מינימלית בענייני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק" (ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2), 89, 96 (1974)). סמכות זו היא בבחינת חריג לעקרון החוקיות והפעלתה נדרשת בעיקרה לעניינים דיוניים (רע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני, פסקאות 21-13 (28.04.11) (להלן: "עניין פלוני")). לפיכך נקבע גם הכלל "כי רק במקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו האמורה (הסמכות הטבועה – ע' פ')" (ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי, פ"ד מו(3), 279, 285 (1992)) וכי הסמכות הטבועה הולמת "מקרים מאוד חריגים, שלידתם בכורח הנסיבות, כאשר התוצאה הבלתי נמנעת מאי-הענקת הסעד היא – אונס, עושק וגרימת עוולה" (ע"א 748/81 סוקולובר נ' הרפז, פ"ד לח(2), 688, 695 (1984)). עוד נקבע כי הסמכות הטבועה היא סמכות שיורית שאין להפעילה מקום שבו קיים הסדר ממצה בחוק (בע"ם 3778/12 גלפנבויים נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (29.09.14); עניין פלוני, פסקה 16; רע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה, פסקה 18 (07.10.09)); וכי בכל מקרה, נוכח מאפיינים אלה, יש לעשות בה שימוש זהיר ומדוד (רע"א 4088/14 בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה יד (02.07.14)).
לא מצאתי כי ענייננו בא בגדרם של מקרים חריגים מעין אלה, או כי אי שימוש בסמכותו הטבועה של בית-המשפט תמנע עשיית משפט צדק. זאת, אף מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם הפקודה קובעת היא הסדר ממצה בהקשר זה. לפיכך, סבורני כי על יסוד הטעם האמור, ומבלי שאני נדרש לנושאים אחרים שהועלו על-ידי בעלי הדין, דין הבקשה להתקבל במובן זה שהחלטת בית-המשפט המחוזי שלפיה על המערערים להסיר את פרסומת שלמה המלך – שכזכור רק בה עוסקת הבקשה – תבוטל. למותר לציין כי אין באמור כדי לגרוע מהאפשרות העומדת למשיבים לכלכל צעדיהם בהמשך על-פי הבנתם במסגרת דיונית שאותה ימצאו מתאימה. משכך, מאליה מתייתרת בקשת עיכוב הביצוע. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשים בסך של 10,000 ש"ח."

ב. ב- ע"א 4863/16 {איי.די.איי חברה לביטוח נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, תק-על 2016(3), 453 (2016)} נדונה שאלת סיווגו של ההליך כהליך אזרחי או פלילי. המערערים הגישו "כתב ערעור" על ההחלטה האמורה, והמזכירות סיווגה את ההליך כערעור אזרחי. לטענת המערערים ההליך נפתח ככזה בשל שגגה של המזכירות ויש לסווגו כערעור פלילי. לעומת-זאת המשיבים טוענים כי כלל לא נתונה למערערים זכות ערעור על ההחלטה, והיה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור.

בית-המשפט קבע כי:

"שאלת סיווגו של ההליך הועברה לטיפולי, ולאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי צודקים המשיבים בטענתם לפיה לא נתונה למערערים זכות ערעור על ההחלטה.

2. החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 14.06.16 מתייחסת לשתי הפרות נטענות של צו המניעה שניתן בפסק-הדין מיום 11.04.16 – סרטונים שהועלו באתר הפייסבוק של המערערת 1 ופרסום סרטון "שלמה המלך". ביחס לסרטונים שהועלו באתר הפייסבוק קבע בית-המשפט כי מדובר בפרסום המנוגד לצו המניעה, ומשכך קבע כי על המערערים להסיר את הסרטונים בתוך 24 שעות. עם-זאת, נוכח הפרשנות שניתנה על-ידי המערערים לצו המניעה מצא בית-המשפט שלא "להחמיר" עימם, ולא הורה על סנקציה מכוח פקודת בזיון בית-משפט. המערערים אינם משיגים על ההחלטה בעניין זה.
ביחס לסרטון "שלמה המלך" קבע בית-המשפט המחוזי כי פרסומו עומד אף הוא בניגוד לצו המניעה שניתן בפסק-הדין, אך הוסיף וקבע:

"גם בהתייחס לפרסומת שלמה המלך לא מצאתי להורות על אכיפת צו המניעה על-פי הפקודה לאור האפשרות המקילה עם הנתבעים עד למאוד ולפיה יכול ולא הובן נושא הצו עד תום אצל הנתבעים וכן לאור חידוד בית-המשפט העליון שניתן מאוחר לפסה"ד. יחד-עם-זאת, כעת משהנושא ברור יותר, מצופה מהחברה לנהוג בזה האופן גם להבא. ככל שתחזור החברה לפרסם פרסומות הדומות במהותן לאלה שנאסרו, יהיה מקום לאכוף עליהן את ביצוע הצו על-פי הפקודה. הנתבעים ידאגו להסרת פרסומת שלמה המלך בתוך 24 שעות בהיותו כאמור מנוגד לצו המניעה."

הערעור מופנה כלפי חלק זה של ההחלטה.

לעניין סיווג ההליך טוענים המערערים כי היות ובית-המשפט קיבל את טענת המשיבים לפיה הפרו את צו המניעה, והורה אופרטיבית כי עליהם להימנע מהפרה נוספת (כאמור, להסיר את הסרטונים מאתר הפייסבוק ולהפסיק את פרסום סרטון "שלמה המלך"), מדובר בהחלטה המקבלת בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט (והם אף ציינו כי בסיפה להחלטה הם חוייבו בהוצאות תוך שנקבע כי הבקשה מתקבלת בחלקה). על-כן, כך נטען, דרך ההשגה על ההחלטה היא הגשת ערעור פלילי בזכות.

3. פרשנותם זו של המערערים אינה עולה לטעמי בקנה אחד עם הוראות הדין והפסיקה.
ככלל, החלטה המאוחרת לפסק-דין אזרחי, הנוגעת לביצועו ואשר מהותה ותכנה טפלים לו, היא "החלטה אחרת" (ראו: ע"א 2817/91 מימון דוד, עו"ד נ' שאולי, פ"ד מז(1), 152, 158-157 (1993); בש"מ 1059/11 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המקומית נתניה, פסקה 5 (29.05.11) (להלן: "עניין אדם טבע ודין"); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 135 (2012) (להלן: "בן-נון וחבקין")). אחד החריגים אשר נקבעו בדין לכלל זה, הוא החלטה המקבלת בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט הכוללת הטלת סנקציה מכוח הוראות הפקודה. סעיף

8(1) לפקודת בזיון בית-משפט קובע בעניין זה כך:

"צו המטיל עונש שניתן על-ידי בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום על-פי סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה."

דהיינו, על-פי לשון החוק, הסיווג הייחודי – מתן זכות ערעור פלילית – על החלטה מאוחרת לפסק-דין אזרחי, מותנית במתן "צו המטיל עונש". כך נקבע גם ב- ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון, פסקה 9 (06.02.07) (להלן: "עניין נבון")), שם הודגש כי הסעיף האמור "עוסק… רק במצב בו בית-המשפט מחליט להפעיל סנקציה נגד המשיב בבקשת הבזיון". לשון אחר – מקום בו נדחית בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט ואף מקום בו מתקבלות טענות המבקש בחלקן אך לא מוטל במסגרת ההחלטה "צו המטיל עונש", סדרי הדין הרגילים נותרים בעינם.
פרשנות זו מתיישבת היטב עם התכליות שבבסיס ההוראה הנזכרת. כידוע, הליך מכוח פקודת בזיון בית-משפט "(מ)צוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי 'רגיל' להליך פלילי. ההליך נושא אופי מיוחד באשר אינו מטיל אחריות פלילית אך גם אינו הליך אזרחי 'טהור' במובנו הרגיל" (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פסקה 8 (14.12.04)). ההיבט המעין פלילי הדבק בהליך מכוח פקודת בזיון בית-משפט נובע מן הסמכות הנתונה לבית-המשפט להטיל אמצעי כפיה בדמות קנס ומאסר, אמצעי כפיה קשים אשר יש להם דמיון לסנקציות המוטלת בהליך פלילי. במקרה של הטלת אמצעי כפיה כאמור, כך קבע המחוקק, נתונה זכות ערעור על ההחלטה ויש להחיל את סדרי הדין החלים בהליכים פליליים. לעומת-זאת, כאשר בית-המשפט אינו נוקט באמצעי כפיה של קנס או מאסר, לא ניתן לומר כי הפן הפלילי שבהליך הוא הדומיננטי באופן שיש בו להצדיק לסטות מסדרי הדין הרגילים ולקבוע כי יש להשיג על ההחלטה – החלטה שכזכור ניתנת במסגרת סכסוך אזרחי, בבקשה המוגשת "בידי בעל-דין זוכה להגן על זכויותיו האזרחיות" (ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ' שמעוני, פ"ד נא(1), 661, 670 (1997)) – כעל ערעור פלילי.

4. גישה דומה – השמה דגש על השאלה האם ניתן בהחלטה עליה מבוקש להשיג "צו המטיל עונש" – ננקטה על-ידי רשמי בית-משפט זה בעבר, בקובעם כי סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית-משפט "נועד לאפשר להגיש ערעור פלילי רק כאשר הסנקציה שננקטה נגד בעל דין במסגרת בקשה לבזיון בית-המשפט הינה שוות ערך, מבחינת חומרתה, לסנקציה פלילית מובהקת" (ע"פ 2242/07 פולורון סיסטם ישראל בע"מ נ' תיווך משכן נכסים בע"מ (24.05.07). כן ראו רע"א 4190/04 חברת היהלום נ' דיאליט בע"מ (20.07.04)); ועמדה זהה הובעה גם בספרות (ראה: משה קשת ביזיון בית-משפט, 230 (תשס"ב); בן-נון וחבקין,148-147). אציין כי לא ראיתי לקבל את האיבחון אותו ערכו המערערים בתגובתם בין ההחלטות האמורות לבין ענייננו, ועוד אעיר כי בניגוד לקריאתם של המערערים את ההלכה שנקבעה בעניין נבון סבורני כי הקביעה לפיה נתונה זכות ערעור (פלילית) על החלטה המקבלת בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט מכוונת להחלטה בה ניתן סעד מכוח הפקודה (כפי העולה גם מפסקה 6 לפסק-הדין).

עוד אוסיף כי לא ניתן לקבל את טענת המערערים לפיה נתונה להם זכות ערעור שכן יש להחיל בענייננו את "מבחן הסעד", ראשית משום שככלל מבחן זה אינו מתאים לבחינת סיווג החלטות המאוחרות לפסק-דין (ראו עניין אדם טבע ודין, פסקה 5); ושנית משום שעל-פי גישה זו על כל החלטה המכריעה בבקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט – בין אם זו נדחית ובין אם זו מתקבלת – היה מקום להעניק זכות ערעור, אך כידוע על-פי הפסיקה לא כך הוא (ראו עניין נבון, פסקה 9).

לבסוף אעיר כי לא נעלם מעיני שהמערערים טוענים בערעורם כי בית-המשפט המחוזי הרחיב בהחלטתו את צו המניעה שניתן בפסק-הדין. אם תתקבל טענה זו, עשויה היתה לקום טענה כי מדובר בהשלמה לפסק-הדין באופן המקנה זכות ערעור (אזרחית) על ההחלטה. אולם – ומבלי להביע כל עמדה לגופם של דברים – אין בטענה ערעורית אשר טרם נדונה והוכרעה כדי להשליך על סיווג ההליך, תוך הנחת המבוקש (השוו בהקשר אחר: ע"א 7008/13 דגן נ' יניב אינסל, עו"ד, פסקה 4 (20.01.14)).

5. סיכומם-של-דברים – מכל הטעמים המפורטים לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי לא נתונה למערערים זכות ערעור (פלילי או אזרחי) על ההחלטה מיום 14.06.16.
אשר-על-כן, הודעת הערעור תמחק. המערערים רשאים להגיש – בתוך פרק הזמן הנתון להם בהתאם להוראות הדין – בקשת רשות ערעור על ההחלטה.

בנסיבות הקונקרטיות דנן והיות ובמסגרת ההליך הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע התלויה ועומדת, בקשת רשות הערעור תתקבל לרישום בתוך ההליך שבכותרת.
המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 2,000 ש"ח."

ג. ערעור על החלטת בזיון הינו ערעור בזכות כערעור פלילי. כך נקבע ב- ב- עע"מ 7042/15 {מרדכי הרשקוביץ נ' יצחק אושרי, תק-על 2016(2), 13703 (2016)}.

ד. אין מניעה כי בקשה לביזיון תוגש על דרך של בקשה בכתב מיצוות תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי. כך נקבע ב- ת"א (ת"א) 28223-03-12 {לשכת סוכני ביטוח בישראל ע.ר. נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2016(2), 40167 (2016)}.

ה. הפרות של צווי מניעה
ב- ת"א (יר') 53709-07-15 {מייקל סומרשטיין נ' דוד ישי, תק-מח 2016(2), 22365 (17.04.16)} נקבע:

"26. באשר לבקשת המבקשים לסעדים מכוח פקודת ביזיון בית-משפט: אכן אין מחלוקת בעובדה כי המשיבים טרם נקטו בצעדים הדרושים למחיקת הערת האזהרה הרשומה כעת על-שם הגב' אבני. אי-לכך, המשיבים נמצאים בהפרה ברורה וחד-משמעית של הוראת בית-המשפט מיום 10.11.15, אשר ניתנה לאחר שקיבל בית-המשפט את טענת המבקשים כי אין כל בסיס לנימוקי ההתנגדות של המשיבים לשינוי הערת האזהרה כמבוקש, וכי לא נשקף למשיבים כל נזק מהעברת הערת האזהרה על-שם המבקש 1 במקום גב' אבני.

למרות האמור, טוענים המשיבים כי נחשפו עובדות חדשות המוכיחות כי נימוקו העיקרי של המבקש 1 לשינוי בהערת האזהרה – קרי, הצורך לשחרור הנכס מן הערת האזהרה האמורה כדי שניתן יהיה להשיג הלוואת משכנתא על שמו – אינו קיים במציאות, מאחר שעסקת המכר שבין המשיב 1 לבין הגב' אבני כבר הושלמה, החזקה בנכס הועברה לידי המשיב 1 (אשר הספיק בינתיים לבצע שיפוצים נרחבים בנכס האמור), וכן, התמורה המלאה בגין העסקה כבר שולמה למוכרת. נסיבות אלו אינן מתיישבות כלל עם טענת המבקש 1 שהינו זקוק למחיקת הערת אזהרה כדי לשחרר את הנכס לשם שעבודו להלוואת משכנתא. בתשובה טענו המשיבים כי אין אמת בטענה האמורה, ואם כי אכן נמסרה כבר החזקה בנכס לידיהם, התמורה טרם שולמה במלואה והמבקשים אכן זקוקים להלוואת משכנתא להשלמת תשלום היתרה; ובתמיכה לטענה זו אף הגישו מכתב ממשרד עורך דינם של המבקשים בו אושר כי יתרת התמורה טרם שולמה במלואה.

27. לשם הכחשת הטענה האמורה, הוגשו שתי בקשות לצירוף ראיות חדשות: ראשית, הגישו המשיבים תמליל של שיחה שהוקלטה בין מתווך לבין מר משה אבני, בה ביקש המתווך לדעת האם העסקה בין אבני לבין המבקש 1 אכן הושלמה, והאם התמורה שולמה במלואה, שאם לא כן, כביכול קיים לקוח חדש שהיה מעוניין לרכוש את הנכס במחיר אטרקטיבי. בתגובה נאמר לו כי העסקה כבר הושלמה וכי התמורה כבר שולמה במלואה. כן הוגשה בקשה נוספת להגשת ראיה חדשה נוספת, בדמות מכתב מעירית ירושלים למשיב 1, אשר לדברי המשיבים מצאו זרוק בכניסה לבניין, ואשר בו אישור על העברת חשבון הארנונה בנוגע לנכס על שמו של המשיב 1, וכן על העברת חיובי הארנונה לחשבון הבנק של המשיב 1. לטענת המשיבים, יש בשתי הראיות האלה כדי להוכיח שטענתו העיקרי של המבקש 1 כי הינו זקוק למחיקת הערת האזהרה על-מנת שניתן יהיה להשיג הלוואת משכנתא אינה אמת, וכי בפועל שולמה התמורה במלואה, ואף בספרי העיריה כבר נרשם הנכס על שמו של המשיב 1.

28. בתגובה טוען המבקש 1 כי העובדה היא שטרם שילם את מלוא התמורה, ואם כי החזקה בנכס אכן כבר הועבר לידיו מכוח הסכמה שבינו לבין אבני, העסקה טרם הושלמה והוא עדיין זקוק למימון. מעבר לכך טוענים המשיבים כי יש לדחות מכל וכל את הבקשה לצירוף הראיות האמורות בתיק בית-המשפט, וזאת מאחר שהראיות עצמן הושגו בידי המבקש 1 בניגוד לדין: באשר לתמליל השיחה בין המתווך לבין אבני, מדובר בהאזנת סתר בלתי-חוקית, כך שהגשתו אסורה כראיה בהליכים כלשהם לפי הוראות סעיף 13 לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979; ובאשר למכתב מעירית ירושלים למבקש 1, מדובר בהפרת הוראות חוק הדואר, התשמ"ו-1986, ופגיעה חמורה בפרטיותו של המבקש 1 לאחר שהמשיבים פתחו את המעטפה והוציאו ממנה את המכתב שלא ברשות.

29. זאת ועוד, טוען המבקש 1 כי ניסיונותיהם של המשיבים לטעון שאין למבקש 1 כל זכות לדרוש את שחרור הנכס מעצם העובדה שרכש אותו מאבני ועכשיו עומד בנעליו, לרבות בכל ההתחייבויות הרובצות על הנכס מכוח הסכמי 2006-2005, דינם להיכשל, אף ללא קשר לצרכיו של המשיב 1 להשגת מימון באמצעות הלוואת משכנתא. עצם רכישת הדירה על ידו מזכה אותו, מטבע הדברים, כי הערת אזהרה שנרשמה על-שם הבעלים הקודמים תמחק, כאשר ניתן לרשום הערת אזהרה חדשה במקומה לשם שמירת זכויותיהם של המשיבים ככל שהם נובעות מהוראות ההסכמים של 2006-2005; זאת כאשר בניגוד לטענת המשיבים, ההתחייבות שבהסכמים רובצות אך ורק על הנכס ועל רוכשיו מעת לעת, ואינן ממשיכות לחול על אבני אף לאחר שהנכס נמכר.

30. אכן, דעתי אינה נוחה מן הדרכים שבהן הושגו הראיות החדשות שמבקשים המשיבים להגיש כעת. ברם, נדמה כי המאמצים האבירים שהושקעו כדי לשכנע את בית-המשפט לקבל את הראיות האמורות, אינם לעניין, ואין בכוחם להשפיע על החלטת בית-המשפט. לסברתי, השאלה האם כבר שולמה מלוא התמורה לאבני אינה השאלה המרכזית, בכל הקשור לצו העשה שניתן על-ידי בית-המשפט בהחלטתו מיום 10.11.15. דרישת המשיב 1 למחיקת הערת האזהרה קיימת ולהחלפתה בהערת אזהרה חדשה על שמו, הינה לגיטימית מעצם רכישת הנכס, ללא קשר למטרות – בין אם מוצהרות ובין אם לאו – אשר בגינן טוען רוכש הנכס כי הינו זקוק למחיקת ההערה האמורה. טענתם של המשיבים כאילו שמכוח ההסכמים משנת 2006-2005 רובצת על אבני התחייבות פרסונאלית, אישית, לקיום הוראות ההסכם האמור, גם לאחר שנמכר הנכס, אין לה לדעתי על מה להישען. בסעיף הרלוונטי בהסכם האמור (סעיף 19) אשר עליו בונים המשיבים את טענתם האמורה, נאמר כדלהלן:
בעלי יחידה בבניין שהם צד להסכם זה ואשר ירצו להתקשר בהסכם מכר עם צד ג' כלשהו למכירת היחידה שבבעלותם, מתחייבים בזאת להביא הסכם זה לידיעת אותו צד ג' וכל תנאי הסכם זה יחייבו את בעלי היחידות החתומים על ההסכם לרבות חליפיהם ו/או מי מטעמם.

31. בסעיף האמור לא נאמר – וספק האם ניתן לפרשו כאילו שמשתמע ממנו – כי אף לאחר שיימכר הנכס, יישארו החותמים המקוריים חייבים בכל האמור בהסכמים האמורים. בסעיף נאמר כי הוראות ההסכם מחייבים את החתומים על ההסכם, "לרבות חליפיהם", ונוסח הזה אומר לכאורה כי לא רק החותמים המקוריים של ההסכם מחוייבים לכל האמור בו, אלא אף החליפים יחוייבו בהתחייבויות של ההסכם למרות שהם אישית אינם חתומים עליו. אין זה ברור מלשון הסעיף האמור שאף לאחר שקיימים חליפים, דהיינו במקרה דנן – קונים, ימשיכו המוכרים להיות מחוייבים להוראות ההסכמים בנוסף לחליפיהם. ואם פרשנות זו היא הנכונה, או אז מתחייבת המסקנה כי לא נשקפת כל סכנה למשיבים מהעברת הערת האזהרה על שמם של קונים חדשים תוך מחיקת הערת האזהרה הקודמת; ועל-כן, לדוגמא, אין כל סכנה לכך שקונה כלשהו, בין אם המשיב 1 – אשר כבר קנה את דירתו, או כל קונה פוטנציאלי אחר אשר אליו יימכר נכס כלשהו בבניין בעתיד, יטען – כפי שלפי סברת המשיבים יוכלו לטעון – כי תנאי ההסכם אינם מחייבים אותם וכי על-כן, הינו מחזיק בחלק כלשהו בשטח הגג שעל-פי ההסכמים האמורים הועבר לידיהם הבלעדיות של המשיבים. זאת במיוחד לאחר שהמבקש 1 הצהיר יותר מפעם אחת כי רואה את עצמו מחוייב לכל ההתחייבויות שבהסכמים האמורים. אמנם, איני קובע כעת מסמרות דווקא בפרשנות זו של הסעיף האמור שבהסכם, ברם, בהינתן כי לא יינתן עיון חוזר לצו זמני אלא אם-כן מתברר כי נפלה טעות חמורה וחד-משמעית שתצדיק התערבות, אין זה המקרה בנסיבות המפורטות לעיל.

32. אי-לכך, איני מוצא כי יש טעם לצלול לעומקן של טענות המשיבים בדבר השלמת תשלומי התמורה, כן או לא, מאחר שקיימת למשיב 1 זכות עקרונית להשלמת עסקת המכר להעברת מלוא הבעלות לידיו, לרבות רישום על שמו ברשות מקרקעי ישראל, וכאמור, לא יגרם על-ידי כך כל נזק לאינטרסים הלגיטימיים של המשיבים (ככל שההסכמים האמורים נשארים בתוקפם).

33. אשר-על-כן, הבקשה לעיון חוזר בכל הנוגע לצו העשה שבהחלטת בית-המשפט מיום 10.11.15 – נדחית בזה.

34. כל צד יישא בהוצאותיו.

35. לקראת חתימת הגיליון אני רואה לנכון לחזור ולהעיר את שכבר העיר בית-המשפט בהחלטתו מיום 14.8.15. נדמה כי טוב יעשו הצדדים אם יעשו חושבים באשר להמשך המלחמה המרה שהכריזו אחד על השני, ויבחרו במסלול קונסטרוקטיבי יותר של גישור ואולי של בוררות, כפי שאף הצהירו לפני בית-משפט שיהיו מוכנים לעשות. לצדדים כולם יש אינטרס משותף לשפר את מצב הבניין לעומת מצבו הנוכחי, בעוד שהוויכוחים הכספיים באשר לזכויותיהם של הצדדים בכל הקשור להשבחת הנכס ניתן לפתור בדרכים האמורות, במקום להנציח מלחמה שכבר מתנהלת ביניהם מעל עשור. הצדדים שוב מתבקשים לשקול את האפשרויות האמורות, בהתאם להצהרותיהם לפניי, ויפה שעה אחת קודם."

ו. המשוכות שעל מגיש בקשה לבזיון לעבור. ב- בש"א (ת"א) 13177/05 {I VERSACE S.P.A נ' ורסצ'ה 83 בע"מ ואח', תק-מח 2005(3), 685 (2005)} נקבע:

"על מבקש הסעד לפי פקודה זו לעבור מספר משוכות. נתעכב עליהן אחת לאחת;

1. מבחן המסויימות
על-מנת להחליט אם יש מקום להפעיל את האמצעים החמורים המפורטים בפקודה, יש לבחון בראש ובראשונה האם הוראות בית-משפט, נשוא הליכי הבזיון, ברורות על פניהן, במידה המצדיקה אכיפתן באמצעים הקיצוניים של קנס לקופת המדינה ומאסר…

סימני שאלה וספק לגבי ביצוע הסעדים, מרחיקים את המפרים מפתחה של הפקודה (רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק, פ"ד נג(3), 337, 348).

לאורה של דרישת המסויימות נבחן את הסעדים הזמניים:
בצו הראשון (16.04.01) נקבע:

"המשיבים הסכימו לצו שיאסור עליהם לעשות שימוש בסימן המדוזה, במסגרת המשוננת… ובהתאם להסכמתם זו ניתן בזה צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לעשות שימוש בסימנים אלה.
בכך לא די, שכן רבות הן הדרכים בהם יוכלו המשיבים לפעול כדי להטעות לקוחות להאמין כי הסחורה הנמכרת בחנויות המשיבה הינה מתוצרת המבקשת, נראה לי שמניעת הטעיית לקוחות מחייבת גם התקנת שילוט מתאים שיעמיד את הלקוחות על כך שהמשיבה אינה קשורה בדרך כלשהי למבקשת."

הוראות הצו הראשון ברורות על פניהן: יש להתקין שלטים במקום גלוי לעין. הכיתוב בשלט יבוצע באותיות גדולות ובולטות בצבען.
אשר לצו המשלים נצטט אותו בלשון בית-המשפט:

"…
א. המשיבים יוסיפו באתר האינטרנט שלהם, בשער האתר במקום בולט ובאותיות בולטות בצבען ובגודלן את ההודעה בנוסח המופיע בעמ' 5 להחלטתי מ- 16.4.01, כשבמקום המילים "חנות זו אינה קשורה", תבואנה המילים "אתר זה אינו קשור…"

ב. בכל פרסום יזום על-ידי המשיבים, יהא אשר יהא אמצעי התקשורת וסוג המדיה, בצד ציון שמה של משיבה 1, בין בעברית בין באנגלית או בכל שפה אחרת, תצויין באותה שפה בהבלטה כאמור ההודעה בנוסח שנקבע בהחלטתי מ- 16.04.01".
הצו השני משלים ומרחיב את הצו הראשון ואינו בא במקומו. הוראות הצווים מורות למשיבה כי בכל מקום שהציבור עלול להניח כי בפניו חנות המייבאת אופנה מבית היוצר של ורסאצ'ה הידוע, יש לתלות שילוט המסביר כי אין כל קשר בין המבקשת למשיבה.

טענת המשיבה כי הצו אינו ברור דיו וכי למיטב הבנתה יש להוסיף שילוט רק במקום בו שמה של החברה "ורסאצ'ה 83" מופיע, להבדיל מהשימוש שנעשה בשם "ורסאצ'ה" כסימן מסחר רשום של החברה, אינה יכולה להושיעה. ב- רע"א 4852/05 (30.06.05) בו תקפה המשיבה את הצו המשלים והעלתה את הטענה בדבר זכותה לעשות שימוש בלתי-מוגבל בסימני המסחר הרשומים של משיבה 1, כולל הפרסום השנוי במחלוקת, מצא כב' השופט אשר גרוניס להדגיש:

"טיעוניה של המבקשת השוללים מדעיקרא את עילת התביעה הועלו כבר בעבר, ולא נתקבלו על-ידי שתי הערכאות. אין לפתוח שאלה זו לדיון מחודש בגדרו של ההליך הנוכחי, העוסק אך בהרחבת היקף תחולתם של הצווים." (רע"א 4852/05 שם בע' 3).

לסיכום: הצווים הזמניים עומדים במבחן "המובן החד-משמעי" (ע"פ 514/66 שם בע' 613) וניתן לאכוף אותם במסגרת הפקודה.

2. משקלן המצטבר של הראיות
האם עלה בידי המבקשת להוכיח כי המשיבים הפרו את האמור בצווי עשה ומניעה של בית-המשפט. לצורך זה נפנה אל הראיות:

מטעם המבקשת העידה הגב' רוזנברג, נציגת המבקשת בישראל. לפי דבריה ערכה בדיקה מדגמית של השילוט בחלונות ראווה של שמונה חנויות בלבד. בארבע חנויות לא נמצא שילוט בדבר היעדר קשר בין המבקשת לבין המשיבה. בשלוש חנויות לא הותקן או הוסתר אחד משני השלטים שעליהם הורה הצו הראשון ובחנות נוספת "מוסתרים" שני השלטים. תצהירה של הגב' רוזנברג לא נסתר.

כמו-כן הציגה המבקשת באולם בית-משפט את האתר של משיבה 1, בשפה האנגלית. אזהרה בשפה העברית בדבר היעדר קשר ביןהמבקשת למשיבה 1, מופיעה בטקסט העברי, רק לאחר ש"מגלגלים" את הטקסט כלפי מטה.

מנהל המשיבה הודה בתצהירו כי למרות שהצו המשלים ניתן ב- 13.04.05, האזהרה בעברית באתר האינטרנט התפרסמה לראשונה ב- 09.06.05 ואילו האזהרה בשפה האנגלית הוספה ב- 14.06.05. מכאן כי הצו המשלים לא קויים כלשונו וכרוחו, במשך כחודשיים.

אשר לשילוט: יומיים לאחר שניתן הצו המשלים, יצאה המשיבה בקמפיין חוצות נרחב שכלל שלטי חוצות רבי מימדים. מנהל משיבה 1 הודה כי לא ערך שינויים בשלטי החוצות כנדרש בצו. לטענתו לא הורה על ביצוע השינויים לאלתר משום שנאמר לו מפי יועציו המשפטיים שהצו לא נכנס לתוקפו מהיום שניתן, בגלל היעדר התחייבות עצמית של המבקשת.

ההגנה של ייעוץ משפטי לגבי אי כניסת הצווים הזמניים לתוקף מפאת היעדר התחייבות עצמית, אינה עומדת למי מהמשיבים. משיבים 1 ו- 2 עתרו לביטול הסעדים הזמניים עקב אי צירוף התחייבות עצמית (תקנה 365ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בקשתם נדחתה בהחלטה מנומקת (בש"א 13141/05). למבקשת ניתנה שהות לתקן את המחדל. בית-המשפט ציין במפורש כי הצו הזמני הנוסף יעמוד בתוקפו על-אף הצורך בתיקון ההתחייבות המקורית שהופקדה ב- 01.05.05 (בש"א 10303/05 ו- בש"א 12221/05). מכאן כי לא היה מקום לטעות בדבר מועד תחולתם של הצווים הזמניים.

אשר למשיבה 3 (שלטי חוצות);
על הצווים האוסרים פרסום שאינו מלווה בהודעה על היעדר קשר בין המבקשת למשיבה 1, נודע למשיבה 3 ב- 22.5.05. ב"כ המבקשת שלח מכתב (נספח 11 לבקשה) אל מנכ"ל המשיבה, אורי נצר, בפקס ובדואר רשום:

"במסגרת תביעה זו, ניתנו ביום 16.04.01 וביום 13.04.05 על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל אביב, צווי מניעה זמניים (להלן "הצווים") המחייבים את ורסצ'ה 83 להוסיף הבהרה במקום בולט ובאותיות בולטות בצבען ובגודלן, לפיה היא אינה קשורה בדרך כלשהי בבית האופנה האיטלקי GIANNI VERSACE S.P.A והסחורה הנמכרת על ידה אינה מתוצרת בית האופנה האיטלקי הנ"ל."

עו"ד צבי חוברס לא הסתפק באמור, אלא אף טרח לצרף למכתבו את החלטות בית-המשפט מה- 16.04.01 ומה- 13.04.05.

בתשובה לפנייה (נספח 12) מה- 22.5.05, כותב ב"כ משיבה 3:

"מבדיקת החלטות בית-המשפט הנכבד אשר צורפו למכתבך שבסימוכין (להלן:"החלטות") עולה בברור כי צווי המניעה הזמניים עליהם הורה בית-המשפט הנכבד מתייחסים אך ורק למשיבים בתיק שבנדון קרי, לחברת ורסצ'ה 83 בע"מ ולמר בניהו צדיק-פור, ואינם מטילים כל חובה שהיא כלפי מרשתנו."

מנכ"ל משיבה 3 הודה בחקירתו כי בוצע שינוי בשילוט וחלקו הוסר כליל ב- 08.06.05 וב- 13.06.05. מכאן כי משיבה 3 התעלמה במשך כחודשיים במודע מצו בית-משפט, האוסר על הפרסום, אשר פורסם בפועל על שלטי החוצות.

הוא הדין לגבי אתר האינטרנט; האזהרה בעברית התפרסמה לראשונה ב- 09.06.05 ואילו האזהרה בשפה האנגלית הופיעה ב- 14.06.05.

לסיכום, המבקשת הוכיחה כי משיבים 1, 2 ו- 3 לא קיימו במודע את הצווים הזמניים, עד סמוך להגשת הבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט.
כבר כאן המקום לציין כי די במודעות להפרה, על-מנת להוכיח בזיון בית-משפט ואין צורך להוכיח כוונה שלא לציית לצו, רשלנות או חוסר תום-לב מצד המפר (ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ ואח' נ' הניה שמעוני, פ"ד נא(1), 661, עמ' 670-669, 673-672).

הלכה זו הוחלה אף על מפר שלא היה צד להליך משפטי שבמסגרתו ניתנו צווי מניעה זמניים וצורף כצד לבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, עקב השתתפותו המודעת בביזוי הצו. כבר בפרשת ע"פ 43/50 ניסן זלצמן ואח' נ' המועצה המקומית נס ציונה, פ"ד ד 671, נפסק:

"אין הסעיף מדבר על בעלי הדין בלבד; אין הוא מבדיל בין אדם המפר איסור שהוטל עליו, לבין אדם המורד בסמכות בית-המשפט תוך זה שהוא מסייע לבעל דין לזלזל בו; והמסייע בידי אחד מבזה את בית-המשפט לא פחות מבעל הדין עצמו. מכאן נובע הצורך שבתי-המשפט יטילו את מרותם גם על אלה העוזרים לאחרים במעשיהם, ואותם יש לכפות לציית באותה המידה שהדבר דרוש נגד בעלי הדין עצמם. בנסיבות אלה לא נצדק אם נצמצם את תחולתו של סעיף 6 הנ"ל לבעלי הדין בלבד."

הלכה זו אומצה בפסק-דינו של הנשיא ברק ב- ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון ואח', פ"ד לד(4), 232, 242-241. על-פיה חל סעיף 6 על משיבה 3, על-אף שאין היא צד בתובענה ובבקשות לסעדים זמניים.

3. תכלית האכיפה
נותר להידרש לסוגיה האם רשאי בית-המשפט להפעיל את סמכותו במסגרת הפקודה, על מי שהמרה את דברו בעבר, או שמא מתייחסת הסמכות לגבי אירועי העתיד בלבד. לשון אחרת, האם מדובר בענישה או באמצעי אכיפה הצופים פני עתיד. בסוגיה זו מסתמנות שתי גישות. הגישה המצמצמת את תחולת סעיף 6 לפקודה:

"הסנקציה המוטלת על אדם המסרב לציית לצו בית-משפט נועדה לכפות עליו על-ידי הטלת קנס או מאסר, לבצע את שנצטווה לעשות. ודוק: הקנס הוא לעתיד והמאסר הוא לעתיד, ומימושם הוא פועל יוצא של הפרה שתבוא לאחר הטלתם…" (ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים נ' יעקב אשכנזי, פ"ד נד(1), 230, 237).

וכן בפסק-דין שניתן לאחרונה:

"מאפיין נוסף של ההליך על-פי סעיף 6 הינו שההליך צופה פני עתיד. תכלית הקנס או המאסר היא לכוף אדם לציות בעתיד לצו שניתן על-ידי בית-משפט בעבר. אכן, סעיף 6(1) לפקודה אינו קובע עונש על הפרת הצו השיפוטי והטלת הקנס או המאסר לפיו מטרתם היחידה הינה לכוף אדם לציית בעתיד לכל צו שניתן.
זאת ועוד, אין להידרש למנגנון האכיפה אם דבר ההפרה הושלם ואינו ניתן לתיקון. המטרה היא להביא לקיום הצו השיפוטי, וזאת תוגשם רק אם יש בידי המבזה הכח לתקן את ההפרה או לחזור בו ממנה" (רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, תק-על 2004(2), 1516).

כנגד הגישה המצמצמת, עומדת הגישה הגורסת הפעלת הפקודה על אתר, כל עוד מתיישב הדבר עם תכלית האכיפה האזרחית. ודוק, האכיפה היא חלון הראווה של המערכת המשפטית.

כך לשיטתו של הנשיא ברק:

"בית-המשפט יכול, בנסיבות מתאימות, להטיל קנס ב"פועל", על אתר, בלא להמתין להפרה שתבוא לאחר הטלתו, ובלבד שמטרת הקנס אינה הענשה על ההתנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרות נוספות בעתיד…
לדעתי, האפשרות להטיל סנקציה של קנס שתוקפו מיידי עולה בקנה אחד עם תכליתו (האזרחית) של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, הנוגעת לאכיפה יעילה של צווי בית-המשפט. יש לשמור על פקודת בזיון בית-המשפט כמכשיר משפטי יעיל ומרתיע."
(ע"פ 5177/03 שמואל מור נ' דנציגר, תק-על 2004(2), 167)

מקורו של הרציונל העומד בבסיס האבחנה בין ענישה לאכיפה, בדין הפלילי.
סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז -1977 עוסק בעבירת הפרת הוראה חקוקה שהעונש בצידה הינו שתי שנות מאסר…

הנשיא ברק מפנה בפסק-הדין בפרשת מור נ' דנציגר (ע"פ 5177/03, שם), אל האבחנה בין הסעיפים 5-1 לבין סעיף 6 לפקודה, כפי שנערכה בפסק-דינו של השופט זלמן שניאור חשין בע"פ 6/50 ישראל לויט נ' צבי אנגל, פ"ד ד 459, 461:

"מתעוררת, איפוא, שאלה חשובה בדבר משמעותו ומטרתו של סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט. השאלה היא: האם אפשר להשתמש בסעיף זה בשעה שיש להטיל עונש על עבריין בשל אי-ציות לצו בית-המשפט, להבדיל מהטלת קנס או מאסר כדי לכוף עליו ציות לצו?"

האבחנה בין "בזיון בית-משפט פלילי" לבין "בזיון בית-משפט אזרחי", שמקורה בדין האנגלי, מובילה את הגישה השוללת הפעלת סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט למטרה עונשית:

"אילו עוד היתה בידי המערער, בזמן שהוטל עליו הקנס, אפשרות לתקן את המעוות ולקיים את צו המניעה, ואילו הוטל עליו הקנס כדי להכריחו לציית לצו המניעה, לא היינו יכולים לגלות כל פגם בהחלטתו של השופט המלומד."

בפרשה זו דובר במצוקת הדיור אשר שררה בימיה הראשונים של המדינה. המערער פינה ב- 01.12.49 את החדר שבית-משפט הורה לפנותו בצו מניעה ואולם איפשר לאחרים לפלוש אליו, תמורת תשלום ששילשל לכיסו. דא עקא, שהשליטה על הפולשים אבדה למערער והשאלה שעמדה בפני בית-משפט היתה האם יש מקום בנסיבות אלה, לכפות עליו פינוי החדר באמצעים המופיעים בפקודה:

"עונש של קנס בסך 250 לא"י או מאסר של שלושה חדשים, בתנאי שלאחר שהמשיב מס' 1 (המערער) ירצה לפחות שליש ממאסרו הנ"ל תינתן לו אפשרות לפנות לבית-המשפט כדי להקטין את העונש, ובית-המשפט בלי ספק יביא בחשבון את מאמציו להשיב על תיקונו את העוול שעשה."

רק מששוכנעה ערכאת הערעור כי לא היה לאל ידו של המערער לסייע בפינוי הפולשים, בוטלו הקנס והמאסר שהופעלו מכח סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט. ואולם כאשר עדיין ניתן להשפיע על קיום צו בית-משפט, בדרכים הקבועות בפקודה, יש מקום לנקוט בהן, אף אם המדובר בהרתעה שפניה פני עתיד.
הגישה המצמצמת מעמידה אותנו בפני החשש להמריית צו בית-המשפט, עד הגיע "יום פקודה", דהיינו, עד להגשת בקשה לנקוט נגד המפר באמצעים המפורטים בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט. עמדה על כך כב' השופטת א' חיות בפרשת דנציגר:

"הסנקציות הקבועות בסעיף 6 לפקודת ביזיון בית-המשפט מיועדות לכוף אדם לציית בעתיד לצו בית-משפט שאותו הפר, אולם מכאן אין נובע כי הקנס והמאסר שנקבעו כאמצעי אכיפה בסעיף 6 הנ"ל צריכים אף הם לצפות פני עתיד במובן זה שאין להטילם אלא אם תתרחש הפרה בעתיד. פירוש מצמצם כזה באשר לאמצעי האכיפה… אינו מתחייב מלשון הסעיף המסמיך את בית-המשפט… והתכלית המונחת ביסוד הפקודה… אף היא תצא נפסדת אם יוענק לאמצעי האכיפה הקבועים בפקודה פירוש מצמצם, שאינו מאפשר הטלת מאסר מיידי או קנס מיידי במקרים ראויים" (שם).

ודוק, הגישה הפרשנית המרחיבה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה המתנוססת כדגל בפתח הפקודה:

"פקודה הקובעת עונש על בזיון בית-המשפט".

בל נשכח כי הענישה (פלילים), כוללת בחובה מרכיב של הרתעה שפניו לעתיד, הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית."

ז. ניתן להעמיד לדין בגין בזיון גם אלה שלא נגדם היה מכוון הצו, אך במעשיהם גרמו שהצו יופר. כך נקבע ב- ע"א 371/78 {מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ואח', פ"ד לד(4), 232 (190)}.

מקור המאמר – abc-israel.it