על-פי תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, מצהיר בהליך עיקרי או מצהיר שהוא בעל דין בהליך ביניים, חייבים להעמיד עצמם לחקירת הצד שכנגד, ובאין התייצבות המצהיר לחקירה, התצהיר לא ישמש ראיה במשפט {ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4), 201 (1989)}.
דין שונה חל בהליכי ביניים, כאשר המצהיר אינו בעל דין. מקום שבעל דין שכנגד מבקש לחקור מצהיר כזה, והודיע לו על כך והוא לא התייצב, לא ישמש תצהירו כראיה "אלא ברשות מיוחדת מאת בית-המשפט או הרשם" {תקנה 522(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי}.
ראוי בהקשר זה להתייחס גם לתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקת ב"בקשות בכתב" וקובעת, בין היתר, כי כאשר נדרש תצהיר לאימות העובדות הנטענות בבקשה, רשאי בית-המשפט או הרשם להחליט על יסוד הבקשה גם בלא חקירת המצהירים על תצהיריהם.
הוראות אלה של פקודת הראיות ותקנות סדר הדין האזרחי מתייחסות למעמדו של התצהיר – בלא חקירת המצהיר – בהליכים דיוניים רגילים {הסדר שונה, למשל, קיים בהליך המיוחד של סדר דין מקוצר}.
נשאלת השאלה, מהו הטעם לאבחנה שערך מתקין התקנות בין מעמדו של התצהיר בהליך דיוני רגיל {תקנה 522(א) לתקנות סדר הדין האזרחי} לבין מעמדו של התצהיר בהליך ביניים כשהמצהיר אינו בעל דין {תקנה 522(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי ובבקשות בכתב {תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי} וכן בבקשות לרשות להתגונן {תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי}?
במילים אחרות, מה הטעם המסתבר שבשלו בהליך דיוני רגיל נדרשת זמינותו של המצהיר להיחקר, ובהיעדרה – התצהיר נפסל כראיה, ולעומתו – בהליכי ביניים, בבקשות בכתב, ובבקשה לרשות להגן, זמינות זו של המצהיר אינה מתחייבת כתנאי בל-יעבור לקבילות התצהיר, ולמתן משקל יחסי לתוכנו?
נראה, כי המכנה המשותף המאחד את כל ההליכים הללו משתקף בהתייחסות מרוככת לתצהיר כראיה גם בלא חקירת עורכו וזאת מאחר שמדובר בהליכי ביניים, שאינם נימנים על ההליך העיקרי, וככאלה אינם חורצים באופן סופי את גורלו של המשפט, ואת גורלה של התשתית הראייתית שעל-פיה נקבעת באופן סופי מערכת הזכויות והחובות של בעלי הדין.
בהליכי ביניים שאינם חורצים את גורל המשפט, עשוי, איפוא, התצהיר לשמש נדבך ראייתי גם בלא זמינות עורכו לחקירה וזאת – בהתקיים נסיבות המצדיקות ויתור על חקירה כאמור. במיוחד עשויה להימצא הצדקה לכך במקום שבו זכותו של נתבע להתגונן כנגד תביעה המוגשת נגדו עלולה להיפגע במצב שזמינותו להיחקר על תצהירו אינה אפשרית, ונבצרותו מלהיחקר היא תולדה של גורמים אובייקטיביים שאינם תלויים ברצונו, ובמידת שיתוף הפעולה מצידו עם צורכי ההליך הדיוני.
פועל יוצא מהדברים האמורים הוא, כי בהליכי ביניים, ובבקשה לרשות להגן בכלל זה, מעמדו של התצהיר הנילווה לבקשה אינו זהה למעמדו של תצהיר המוגש כראיה, בבחינת תחליף לעדות בחקירה ראשית במשפט.
תצהיר הנילווה להליך ביניים מסוג זה או אחר, נועד בעיקרו לתמוך את עילות הבקשה וטעמיה בהצהרת המצהיר, ולתת משקל של אמינות לעיקריה, ולהצביע בכך שטענותיו בבקשה אינן טענות סרק.
אין מטרת תצהיר כזה לשמש ראיה עצמאית במשפט, בבחינת תחליף לעדות ראשית המובאת כאחת מראיות המשפט, אלא להוות חיזוק לטענות הנטענות בבקשת ביניים.
הדבר שונה בתצהיר המהווה תחליף לעדות ראשית במשפט, אשר נועד להוכיח עובדות מטריאליות לתביעה או להגנה, ואשר בלא העמדת המצהיר למבחן החקירה הנגדית, יתקשה בית-המשפט בקביעת ממצאי עובדה.
תכליתו של תצהיר המלווה בקשה בהליך ביניים מקרינה, איפוא, על דרך הפעלת סמכותו של בית-המשפט להיזקק לבקשה ולהכריע בה לכאן או לכאן, גם בלא זמינות המצהיר לחקירה, או כאשר הוא סבור כי אין צורך בחקירת המצהיר, בהתקיים נסיבות מתאימות לכך.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
