סעיפים 55 ו- 56 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובעים כדלקמן:
"55. הוצאות האפוטרופוס
ההוצאות הסבירות שהאפוטרופוס הוציא במילוי תפקידיו חלות על החסוי, ורשאי האפוטרופוס להחזירן לעצמו מנכסי החסוי.
56. שכר האפוטרופוס (תיקון התשמ"ג)
(א) בית-המשפט רשאי לקבוע לאפוטרופוס שכר אם ראה טעם לכך בנסיבות העניין; שכר האפוטרופוס שנקבע על-ידי בית-המשפט חל על החסוי ורשאי האפוטרופוס לקבלו מנכסי החסוי.
(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע כללים בדבר השכר שבית-המשפט רשאי לקבוע לאפוטרופסים."
ביום 11.04.16 פורסם תיקון מס' 18 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות {ספר חוקים, חוברת מס' 2550, ג' בניסן התשע"ו} ובמסגרתו תוקנו סעיפים הנ"ל ונוסחם החדש יהיה כדלקמן:
"55. הוצאות האפוטרופוס (תיקון התשע"ו (מס' 18))
ההוצאות הסבירות שהאפוטרופוס הוציא במילוי תפקידיו חלות על האדם שהוא אפוטרופסו, ורשאי האפוטרופוס להחזירן לעצמו מנכסי אותו אדם.
"56. שכר האפוטרופוס (תיקונים: התשמ"ג, התשע"ו (מס' 18))
(א) בית-המשפט רשאי לקבוע לאפוטרופוס שכר אם ראה טעם לכך בנסיבות העניין; שכר האפוטרופוס שנקבע על-ידי בית-המשפט חל על האדם שמונה לו אפוטרופוס ורשאי האפוטרופוס לקבלו מנכסי אותו אדם.
(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע כללים בדבר השכר שבית-המשפט רשאי לקבוע לאפוטרופסים."
הערה: תיקון מס' 18 ייכנס לתוקפו בתוך שישה חודשים מיום פרסומו.
סעיף 55 לחוק הכשרות קובע כי הוצאות סבירות שהוציא אפוטרופוס במילוי תפקידיו, יכוסו מ"כיסו" של החסוי. עוד קובע הסעיף כי אפוטרופוס רשאי להחזיר לעצמו את הוצאותיו הסבירות כאמור מנכסי החסוי.
כל שניתן ללמוד מן הקבוע בסעיפים 55 ו- 56 לחוק הכשרות הוא כי כיסוי ההוצאות והשכר נעשה על-ידי החסוי ממקורותיו, להבדיל ממקורות כספיים אחרים. כלומר, סעיפים 55 ו- 56 לחוק הכשרות, אינם דנים בדרכי ההוצאה לפועל ובאמצעי האכיפה הננקטים במסגרתן, אלא, בזיהויו של המקור הכספי אשר מתוכו יישאבו הסכום של ההוצאות והשכר.
אמצעי האכיפה או הכפיה שפרטיהם עולים מהוראותיו של חוק ההוצאה לפועל, אינם משנים מאומה מזיהויו של המקור ממנו יישאב כיסוי ההוצאות או השכר. גם אם ננקטים אמצעי אכיפה, הרי אינם באים אלא כדי להבטיח שניתן יהיה לכסות את החוב מאותו מקור אשר עליו חולש החייב: המאסר או עיכוב היציאה, אשר בהם דן ומחליט לגוף העניין מי שמוסמך לכך לפי דיני ההוצאה לפועל, אינם משנים את הקביעה שבסעיפים 55 ו- 56 לחוק הכשרות לפיהם יש לכסות הוצאות ושכר מנכסי החייב ואינם סותרים אותם. כלומר, אמצעי האכיפה אינם מביאים לידי כך ולא נועדו לכך שההוצאות או השכר יישאבו, כביכול, "מגופו של החסוי".
על-כן, הדברים שנאמרו בסעיפים 55 ו- 56 בחוק הכשרות אכן משקפים את הקביעה הסטטוטורית בדבר הגורם החייב לכסות תשלומים פלוניים וההוצאה לפועל דנה במגוון ההוראות והסמכויות שפורטו בה, המופעלות לפי שיקול-דעת הגורם המוסמך לכך, ואשר מטרתן להבטיח כי מי שחייב בחיוב כספי פלוני אכן יכסה אותו {דברי כב' השופט מ' שמגר ב- ר"ע 573/85 (ב"ש 935/85) ישראל (קיט) ביטרן נ' אריה קמר, עורך-דין, פ"ד לט(4), 169 (1985)}.
אם כן, סעיף 56 לחוק הכשרות מסמיך את בית-המשפט לקבוע שכר לאפוטרופוס על-פי שיקול-דעתו וכן מסמיך את שר המשפטים לקבוע כללים לעניין זה.
בטרם אישור תשלום שכר עבור פעילות אותה רואה האפוטרופוס כחריגה, לרבות ניהול תיק השקעות בשווי גבוה, בוחן בית-המשפט, לגופו של עניין, האם הפעולה אכן חרגה מתפקידיו הרגילים של האפוטרופוס, ומהו השכר הראוי עבור ביצוע פעולה זו. מכאן, שטיפול בחסוי בעל אמצעים כשלעצמו, אינו מבטיח שכר גבוה יותר, והדבר נבחן באופן פרטני לגבי כל אפוטרופוס וכל פעולה, באופן המבטיח הגנה מירבית על האינטרסים של החסוי {דברי כב' השופטת ד' דורנר ב- רע"א 6372/00 האפוטרופוס הכללי נ' עורך-דין רזי בטט, תק-על 2000(3), 3075 (2000)}.
ככל שמדובר במנהל עזבון, לדוגמה, נקבע כלל מנחה, הקושר את השכר המתאים באחוז מסויים משווי העזבון. לא כן באפוטרופוס על חסוי. אם נותנים את הדעת לסעיף 56 לחוק הכשרות ולגישה, הנקוטה בעניין זה בשיטות משפט שונות, נמצא, כי השאלה המרכזית, הניצבת לפני בית-המשפט, היא, אם בכלל לפסוק שכר לאפוטרופוס.
הבעיה המתעוררת היא, מה יהיה שיעור השכר, ועל-פי אילו כללים ייקבע באותם המקרים, שבית-המשפט יהיה בדעה, שהאפוטרופוס ראוי לשכר. לעניין זה, אנו סוברים כי לא ייקבע מסמרות. זוהי פסיקת שכר, שבאופן עקרוני היא בבחינת חריג. יש, על-כן, לבחון כל מקרה ומקרה, בו יש טעם לפסוק שכר, על-פי נסיבותיו המיוחדות. כל שניתן לומר הוא, שראוי לו לבית-המשפט להביא בגדר שיקוליו שני גורמים, היכולים וגם צריכים להשפיע על שיעור השכר:
האחד, מידת טרחת האפוטרופוס והיקף פעולותיו;
השני, שיעור הכספים, שהאפוטרופוס גובה עבור החסוי ומוציא בעבורו.
נעיר כי, אין אלה מבחנים יחידים, שיכולים להיות מובאים בחשבון. בהחלט ייתכנו מבחנים נוספים, שיהיו מתאימים למקרה זה או אחר.
כאשר מתמנה עורך-דין למלא תפקיד של מפרק, נאמן, מנהל עזבון, ובדומה לכך אפוטרופוס, יש לתת את הדעת, כי המינוי נעשה לא במעט בהתחשב בכישוריו המיוחדים של נושא התפקיד. מצפים ממנו, שבגדר השכר השוטף או השכר הסופי, אשר הוא ראוי לו עבור טרחתו, יובאו בחשבון גם פעולות, שמבצע עורך-הדין עבור האדם, שהוא נתמנה לטפל בענייניו, גם אם הטיפול הוא בתחום שירותיו המקצועיים.
אמנם כן, יש שהטיפול הוא מיוחד ומחייב טרחה מיוחדת ויוצאת-דופן. במקרה כזה, יכול נושא התפקיד למנות אדם, שיטפל באותו עניין מיוחד, ויוקצב לו שכרו, ויכול שהוא עצמו יטפל באותו עניין ויקבל שכר נוסף ומיוחד בגין אותו טיפול {ראה לעניין זה ע"א 153/77 מרים אלואשוילי נ' יוסף סמואל, פ"ד לב(1), 627 (1978)}.
גם כאשר מגיעים לכלל מסקנה, כי נושא התפקיד {בענייננו האפוטרופוס} ראוי לתשלום מיוחד עבור טיפול יוצא-דופן שבגדר עיסוקו המקצועי, עדיין אין לשכוח את נקודת המוצא והיא, שהאפוטרופוס נתמנה לתפקידו בהיותו עורך-דין, והוא כבר מקבל שכר שוטף, שאמור להעניק לו גמול הולם גם עבור ניצול כישוריו המקצועיים בטיפולו בענייניו של האדם, שהוא פועל למענו {ראה גם ע"א 628/81 יעקב הררי, עורך-דין נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד לו(4), 184 (1982)}.
ב- ת"א (שלום ת"א) 28537/06 {פושצ'נקו תמרה נ' בן ארצי סימונה, תק-של 2009(3), 3374 (2009)} קבע כב' השופט אליהו קידר כי לפי תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), התשמ"ט-1988, רשאי בית-המשפט לקבוע שכר לאפוטרופוס שלא יעלה על 120 ש"ח לחודש כשמדובר בחסוי מאושפז. ערכם של 120 ש"ח הנ"ל כשהם צמודים ממדד ידוע – נובמבר 1988.
ככל העולה מנסיבות תיק זה, מן התיק הרפואי, לאור גילה של התובעת ואשפוזה בביתה אבות, היותה של התובעת תשושת נפש, עולה שיש מקום להיעתר לבקשתה של התובעת ולקבוע כי היא אינה מסוגלת לנהל בעצמה את ענייני, ועל-כן על בתה כאפוטרופסית לעשות כן.
כתוצאה מכך בתה הקדישה ותקדיש זמן ומשאבים לא מבוטלים פני עבר ופני עתיד, על בסיס הנחה זו נכון יהיה לפצותה בסך של 40,000 ש"ח לעבר ולעתיד.
ב- ת"א (מחוזי חי') 568/04 {מחמוד אברהים נ' אחמד אברהים, תק-מח 2009(1), 7126 (2009)} טענו התובעים כי התובע יזדקק לאפוטרופוס החל מגיל 18 ועד סוף תוחלת חייו, לצורך ניהול ענייניו, והינו זכאי לפיצוי בגין עלות שכרו. כב' השופטת ברכה בר-זיו קבעה כי הינה סבורה, כי התובע זכאי לפיצוי בגין מינויים הצפוי של הוריו כאפוטרופסים עליו, כאשר הסכום שנקבע בתקנות כבר לוקח בחשבון את העובדה שמדובר בחסוי שמאושפז במוסד.
ב- ת"א (מחוזי יר') 5227/03 {נתי ניסים נ' שוויקי סמעאן, תק-מח 2009(1), 1106 (2009)} עתר התובע לתשלום שכר-טרחתו של האפוטרופוס ובהסתמך על חוות-דעתה של הרופאה, שהמליצה על מינוי אפוטרופוס לתובע לענייני רכוש ובריאות.
מנגד, הנתבעת טענה כי הבעת דעה זו אינה בגדר סמכותה הרפואית ומבחינת חומר הראיות, ברי כי אין התובע זקוק לאפוטרופוס, ואף לא מונה לו אפוטרופוס בשנים הרבות שחלפו מאז התאונה.
כב' השופט יוסף שפירא קבע בעניין זה כי המלצה זו אינה המלצה רפואית, ולכן אין היא בתחום סמכותה של המומחית, מה עוד שלו היה נדרש מינוי שכזה, הרי תמוה כיצד עד עתה לא מונה אפוטרופוס ואף לא הוגשה כל בקשה בנדון. זאת ועוד. התובע יידרש לסיוע רב בניהול עניינו הכספיים וייתכן שגם בענייני בריאותו, ופיצוי בגין עזרה זו נכלל בראש הנזק עזרה לזולת, מה גם שחלק מהפיצוי הינו חודשי (ביטוח לאומי). לפיכך אין להיעתר לפסיקת פיצוי כאמור.
ב- ת"א (מחוזי חי') 10589/97 {ר' ב' ש' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2007(3), 11663 (2007)} מבקש התובע ששכר אפוטרופסיו ייקבע בהתאם לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופוס), התשמ"ט-1988. כב' השופט אריה רזי קבע כי דרישה זו בדין יסודה. בהתאם לקבוע בתקנה 5(א) לתקנות הנ"ל, שכרו של אפוטרופוס לחסוי שהוא מאושפז עומד כיום על סכום של 443 ש"ח לחודש. כאשר החסוי אינו מאושפז השכר החודשי עומד על 886 ש"ח {לעניין תקנה 5 לתקנות הכשרות הנ"ל ראו גם כב' השופט י' גריל ב- ת"א (מחוזי חי') 514/03 ואקנין גיל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2007(3), 3787 (2007); כב' השופטת עירית כהן ב- ת"א (שלום יר') 3336/04 מ' ר' נ' מדינת ישראל, תק-של 2007(2), 9810 (2007); כב' השופט אריה רזי ב- ת"א (מחוזי חי') 1381/99 לאון קוגן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(4), 1436 (2006); כב' השופט יוסף שפירא ב- ת"א (מחוזי יר') 5376/03 עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' יפרח נפתלי, תק-מח 2005(4), 3576 (2005); כב' השופט משה דרורי ב- ת"א (מחוזי יר') 3292/01 שבתאי רמי נ' שמעון יעקב, תק-מח 2005(3), 7683 (2005); כב' השופטת שושנה שטמר ב- ת"א (מחוזי חי') 1480/98 אמין סאלח אבו שאח נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(2), 3763 (2005) וב- ת"א (מחוזי חי') 1146/94 בנימין פקולוב נ' "איילון" חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(2), 2436 (2005)}.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
