לסיווג השעבוד יש בין היתר השלכה לעניין הדרכים למימושו.
כאשר עסקינן בשעבוד שוטף, כי אז לא ניתן לממשו, אלא, ברשות בית המשפט כאמור בסעיף 194 לפקודת החברות[1].
לעומת זאת, כאשר עסקינן בשעבוד קבוע, כי אז, הרי לאור העובדה שהנכס המשועבד הוא זכות לקבלת כספים, ניתן לממשו לדוגמא, בדרך הקבועה בסעיף 20 לחוק המשכון[2], התשכ"ז-1967.
יש הסבורים כי בהעדר הוראה אחרת בהסכם המשכון, המימוש יכול שייעשה על ידי הנושה עצמו ו"לא רק בדרך של תביעה משפטית, אלא גם בכל דרך סבירה אחרת, כגון בפנייה לבוררות, בפשרה, וכדו'[3].
ב- ע"א 4294/97[4] קבע כב' השופט א' ברק כי "מכוחו של סעיף 20 לחוק המשכון משווים את מעמדו של הנושה (בעל המשכון) למעמדו של בעל הזכות (האובליגטורית). אכן, לעניין המימוש "דינו של הנושה כדין בעל הזכות … עומד על כך פרופ' דויטש בציינו: "מימוש המשכון נעשה באמצעות כניסתו של הנושה לנעלי הממשכן אל מול הצד השלישי"; המשמעות היא כי הנושה רוכש בעלות על הנכס הממושכן (הזכות האובליגטורית)"… ו"נמצא כי כשם שבעל הזכות רשאי לנהוג בזכותו מנהג בעלים …להמחות את הזכות, אם בדרך מכירה, אם בדרך מתנה ואם בדרך אחרת. כל זאת רשאי הוא לעשות בלא צו בית המשפט ובלא צו של ראש ההוצאה לפועל".
[1] ראה גם ת"א (שלום ת"א) 46652/04 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' פנינת שלושת האבות בע"מ, תק-של 2006(3), 27025 , 27029 (2006).[2] סעיף 20 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:
"20. מימוש זכות שמושכנה
מושכנה זכות שיש לחייב כלפי אדם אחר, רשאי הנושה לממשה כשם שהחייב היה יכול לממשה; הוא רשאי לעשות כן אף אם חל המועד לקיום הזכות לפני המועד לקיום החיוב המובטח; והכל באין קביעה אחרת בהסכם המישכון".
[3] יהושע ויסמן, חוק המשכון, תשכ"ז-1967, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי (1974), 360. [4] ע"א 4294/97 אובזילר טוביה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו (2), 389.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
