1. כללי
הוראה זו משקפת את התפיסה הבסיסית המעוגנת בדיני הקניין, המכירה בחופש הניתן לבעלים משותף במקרקעין לבצע עסקאות בחלקו במקרקעין המשותפים אף בלא הסכמת יתר השותפים, והמגבילה באורח קוגנטי את היכולת החוזית להצר את החופש האמור. לגבי בתים שאינם רשומים כבית משותף היא משתלבת בגישה הרואה ב"חברות הבית" תאגידים בעלי מהות הקרובה יותר לדין הקניין ולהסדרים הנוהגים בבתים משותפים מאשר לתאגידים העיסקיים הנשלטים על-ידי דין החברות {ע"א 759/00 עזבון נחמן גולדשטיין ז"ל ואח' נ' פסגת ברטנורה בע"מ ואח', פ"ד נח(3), 711 (16.03.2004)}
סעיף 34(א) הינו סעיף דיספוזיטיבי למחצה, ובמקרים מסויימים ניתן להתנות עליו. הסעיף מדבר על זכותו של שותף לעשות דיספוזיציות בחלקו הבלתי-מסויים, בנכס המשותף. כאמור, לשותף אין חלק מסויים בנכס. אלא יש לו חלק מתמטי (תיאורטי) בנכס.
לכן כשסעיף 34 מאפשר לשותף לעשות עסקאות, אין המדובר על עסקה בחלק פיזי מהנכס, אלא מדובר על עסקה בחלק המתמטי (הרעיוני) שיש לאותו שותף יחיד.
לדוגמה, לשותף יש 25% מהזכויות במגרש. אותו שותף מעוניין למכור את ה- 1/4 המזרחי של המגרש. עסקה כזאת אסור לו לעשות, משום שכל גרגר וגרגר בנכס שייך לכולם, האיסור חל על מכירה של חלק מסויים בנכס.
אך אם השותף רוצה למכור את החלק המתמטי שלו (את ה- 25%), עסקה כזו מותרת לפי סעיף 34 ואפילו אם השותפים האחרים מתנגדים, לא נדרשת הסכמתם.
העסקאות שיכול שותף לבצע בחלקו המתמטי, מכוח סעיף 34 לחוק המקרקעין, הן:
1. שותף יכול למכור את חלקו המתמטי – הווה אומר, שהשותף יתחלף, השותפים האחרים לא יכולים להתנגד לכך, משום שהרבע המתמטי הוא רכושו הפרטי של השותף.
2. עסקת מתנה – השותף יכול לתת את החלק שלו מתנה לאחר. גם במקרה זה המשמעות היא החלפת השותף, וגם פה לא יכולים השותפים האחרים להתנגד.
3. משכנתה – במידה ושותף זקוק להלוואה מבנק. הבנק מבקש בטוחה להחזר ההלוואה, השותף יכול למשכן את חלקו בשיתוף, בזכויות, והוא אינו זקוק להסכמת השותפים האחרים.
4. זכות קדימה – השותף נותן זכות קדימה לשותפים האחרים או לגורם אחר. משמעות הדבר היא כי אם השותף ירצה למכור את חלקו המתמטי, הוא יצטרך להציע אותו קודם כל לבעל זכות הקדימה.
ירושה אינה נחשבת עסקה במקרקעין. סעיף 6 לחוק המקרקעין מגדיר מהי עסקה, וקובע שעסקה היא הקניית זכות רצונית, למעט ירושה. במצב בו אחד השותפים נפטר – חל חוק הירושה, ונכסים של המנוח עוברים ליורשיו.
על-פי הדין שרווח קודם לחקיקת חוק המקרקעין, לכל אחד מן השותפים היתה זכות קדימה לרכוש את חלקו של השותף האחר. הדין הקודם, שהוא ליתר דיוק, סעיף 41 לחוק הקרקעות העותומאני, קבע כי כל אחד מהבעלים המשותפים של קרקע מסוג "מירי", אינו יכול להעביר את חלקו לאחר ללא קבלת הסכמה משאר שותפיו. במידה והקרקע נמכרה לאדם אחר, זכאים היו השותפים הוותיקים, במשך שנה שלמה לדרוש את העברת הקרקע לחזקתם במחיר שוויה. פריבילגיה זו נקראה "אולוויה".
חוק המקרקעין ביטל זכות קדימה זו וקבע בסעיף 34(א) לחוק המקרקעין, כי:
"כל שותף רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים או לעשות בחלקו עסקה אחרת בלי הסכמת יתר השותפים."
מכאן, שכל שותף רשאי למכור את חלקו/להשכירו/להחכירו/למשכנו לאחר ללא הסכמת יתר השותפים.
שותף יחיד זכאי, באותה מידה, גם להשכיר את חלקו לאחר, אותו שוכר יבוא במקום השותף ויהפוך להיות בעל הזכות, הבלתי-מסויימת, במקרקעין המשותפים. במצב כזה אין לשותפים האחרים זכות קנויה לפעול ולהתנגד לנוכחותו ולזכותו של השותף החדש בנכס המשותף.
ב- ע"א (חי') 41454-12-14 {כרם עתאמלה נ' קיבוץ אושה, תק-מח 2015(2), 17601 (10.05.2015)} נאמר:
"כך למשל, ב- ע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר, פ"ד כז(1), 533 (1973), נקבע לגבי השכרת מקרקעין משותפים לצד ג' על-ידי אחד מהבעלים, כי הדבר אינו אפשרי בבחינת "שימוש סביר" ואף לא ניתן להכשיר השכרה שכזו מכוח סעיף 34 לחוק המקרקעין – וראו אף את ע"א (מחוזי יר') 193/75 אשורי נ' לוי, פ"מ תשל"ח(א), 32 (31.12.1978) שם המסקנה היתה זהה ועל דרך ההשוואה את ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4), 769, אשר שם הדיון סב סביב סוגיית תשלום דמי השימוש הראוים, אך כולל קביעות לגבי בעל משותף של מקרקעין העושה שימוש ללא הסכמת יתר השותפים. אף ב- ע"א (מחוזי ת"א) 1008/80 הכפר הירוק בע"מ נ' מוגרבי ואח', פ"מ תשמ"ד(ב), 198 (31.12.1980) נפסק כי כאשר שותף אחד מתיר לצד שלישי להשתמש בנכס או בחלקו בניגוד לרצונו של השותף השני הוא פועל בניגוד להוראות סעיף 31(א) לחוק המקרקעין, הן כיון שלא השותף הוא שעושה את השימוש במקרקעין והן היות והדבר מונע את יכולתם של שאר השותפים לעשות את אותו השימוש באותו תא שטח באותו זמן – וראו כי אף שם המדובר היה בהשכרת או החכרת שטח לעיבוד חקלאי מאת רשות הפיתוח לכפר הירוק וניתן צו פינוי לגבי חלק מהשטח."
ב- ע"א 29/86 {אי.תי.ס. נהיגה עצמית בע"מ נ' משה קרול, פ"ד מד(1), 846 (1990)} התבררה השאלה האם הוראת סעיף 34(א) מוגבלת למקרים בהם החלק של כל שותף מוגדר וברור, או שמא הסעיף מוחל גם במקרים ששטח השותפים שנוי במחלוקת?
כב' השופט מלץ מתייחס בפסק-דינו, בין השאר, להוראות סעיף 34(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 וקובע, כי:
"אין סיבה להגביל הוראה זו רק למקרים בהם חלקו של כל שותף הוא ידוע ומסויים. במקרה בו קיים סכסוך בן השותפים לגבי גודל המנה של כל אחד מהם, הרי אז השותף המוכר את חלקו עושה זאת בכפוף לאותה מחלוקת, אשר קיומה בוודאי משפיע על המחיר שרוכש הזכויות יאות לשלם למוכר. משתבוא מחלוקת זו על פתרונה, ייקבע אז, רטרואקטיבית, מהו שיעור הבעלות המדוייק שהקונה רכש. אך אין בכך כדי לסכל מראש את כוחו של שותף להעביר את חלקו בכל עת, כוח שהוא מרכיב חשוב ומרכזי בצרור הזכויות שהבעלות מקנה."
סעיף 34(ב) קובע, כי תוקפה של תניה בהסכם שיתוף השוללת או מגבילה את הזכות הקבועה בסעיף-קטן (א), היינו זכותו של שותף לעשות בחלקו דיספוזיציות, אין כוחה יפה לתקופה העולה על חמש שנים. הסעיף הוא קוגנטי ומחייב ולא ניתן להתנות עליו.
הווה אומר, ניתן להתנות על סעיף 34(א) ולהגביל שותפים מלעשות דיספוזיציות בחלקם המתמטי. אולם, הגבלה כזו יכולה להיעשות רק בהסכם שיתוף ותוקפה הוא עד 5 שנים.
לאחר 5 שנים, במידה והשותפים מעוניינים להמשיך בהגבלה, עליהם לערוך הסכם שיתוף חדש ולחדש את המגבלה לעוד 5 שנים.
לדוגמה, נניח שהשותפים חתמו על הסכם שיתוף וקבעו מגבלה כאמור למשך 10 שנים – המגבלה תהיה תקפה רק ל- 5 שנים. משום שסעיף 34(ב) הוא קוגנטי ואם השותפים פועלים בניגוד לאמור בסעיף זה, פעולתם משוללת תוקף מחייב.
ב- ע"א 759/00 {עזבון נחמן גולדשטיין ז"ל ואח' נ' פסגת ברטנורה בע"מ ואח', פ"ד נח(3), 711 (2004)} השופטת פורקצ'יה מתייחסת לסעיף 34 ומציינת כי הוראתו משקפת את התפיסה הבסיסית המעוגנת בדין הקניין, המכירה בחופש הניתן לבעלים משותף במקרקעין לבצע עיסקאות בחלקו במקרקעין המשותפים אף בלא הסכמת יתר השותפים, והמגבילה באורח קוגנטי את היכולת החוזית להיצר את החופש האמור.
כאמור, ניתן להגביל את זכותו של השותף לעשות עסקה בחלקו – אולם הגבלה כזאת תקפה לתקופה שאינה עולה על חמש שנים, על זה נאמר ב – ע"א 269/74 בוקובזה נ' הממונה על המרשם, פ"ד כט(1), 243 (1974)}:
"לפי האמור בסעיף, יכול שותף להתחייב בהסכם השיתוף שלא להוציא את חלקו כמקרקעין המשותפים מרשותו ולא לעשות בו עסקה אחרת אין לכך שלילה של זכות בעלות גדולה מזו: אחד מסימני ההיכר המובהקים של כל זכות בעלות הוא הרשות הגמורה לעשות בקניינך כרצונך – להעבירו במכירה או במתנה, לשעבדו או למשכנו, ולהפקירו לכולי עלמא; ואין המחוקק רואה שום פגם בכך שבהסכם שיתוף תישלל סמך, כלפי שותפיך למקרקעין, כל זכות וכל אפשרות לנהוג בחלקך במקרקעין דרך בעלים של ממש."
ד"ר גולדנברג {"שיתוף במקרקעין", עיוני משפט ג', 104}, עומד על הסתירה שבין סעיף 29(ב), הדוחה את הוראות סעיפים 30 עד 36, לבין הוראות סעיף 34(ב) לחוק המקרקעין. לכאורה, על-פי סעיף 29(ב), הגבלה בהסכם השיתוף, תגבר על סעיף 34(ב), לדעתו, יש להעדיף את הוראותיו המיוחדת של סעיף 34(ב), שכן אין זה רצוי לכבול את כוחותיו של השותף לעשות עסקה בחלקו, ללא הגבלת זמן. העדפה זו מתיישבת גם עם הוראות סעיף 37 לחוק, שאינו נדחה מפני הוראה נוגדת בהסכם השיתוף (סעיף 29(ב) אינו חל עליו), בעניין זכות השיתוף לדרוש פירוק השיתוף.
יחד-עם-זאת, עסקה במקרקעין כמשמעותה בסעיף 34(א) לחוק המקרקעין יכולה להיות גם משכון הנכס, וזאת מכוח סעיף 11(א)(2) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 {להלן: "חוק המשכון"} הדן במשכון חלק מנכס מקרקעין: במקרה כזה "אין הבעלים המשותפים רשאים לחלק את הנכס אלא בהסכמת הנושה או ברשות בית-המשפט". כמו-כן, מקום בו הנושה מבקש לממש את הנכס הוא רשאי לתבוע את פירוק השיתוף.
2. שיתוף במקרקעין בין בני זוג
הלכת הרכוש המשותף הקנתה לכל אחד מבני הזוג חלק שווה ברכוש בכל רגע נתון במהלך נישואיהם.
הלכה זו הולדתה בקונסטרוקציה שיפוטית: בית-המשפט ייחס לכל אחד מבני הזוג הסכמה מכללא לחלוק את רכושו עם בן זוגו, אולם עם חקיקת חוק יחסי ממון, נפסק כי השיתוף ברכוש מתחיל עם פירוק הנישואין. ב- ע"א 3002/93 {בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3), 005 (1995)} נפסק לאור זאת כי מקום בו מעקל מטיל עיקול על דירה, עליו לוודא שאין לבן או בת הזוג חלק יחסי בבעלות על אותה דירה.
3. פירוק שיתוף בין בני זוג במצב שבו קיימת תניה ממונית בהסכם גירושין
ב- תמ"ש (ת"א) 53941/96 {יצחק צ'פניק נ' פנינה צ'פניק, תק-מש 2001(1), 5 (2001)} עיקרה של השאלה היתה, האם שינוי בנסיבות – הרעה במצבו הכלכלי של התובע – מהווה עילה מוכרת בדין לשינוי תניה ממונית בהסכם גירושין, לאחר ביצוע הגירושין, וזאת מכוח דיני המשפחה או מכוח דיני הקניין.
התובע הינו בן זוג לשעבר של הנתבעת. בתביעתו מבקש הוא להורות לאלתר על ביצוע פירוק השיתוף בבית המגורים, בה מתגוררים האישה והקטינים, וזאת חרף ההסדר הנוגד שנקבע בהסכם הגירושין.
הסכם הגירושין אושר על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, וניתן לו תוקף פסק-דין.
על-פי הסכם הגירושין ניתנה לאישה ולילדים זכות מגורים ללא תשלום בבית המגורים עד 01.08.07 עם אפשרות להארכה בשנה נוספת עד 01.08.08.
עוד נקבע בהסכם הגירושין, שלאישה זכות קדימה לרכוש את חלקו של הבעל בנכס עד 01.02.07 או עד לתום 90 יום מקבלת כספי מימוש ירושה, אם יתקבלו (ואם זכות הקדימה לא תמומש עד 01.02.07 – ימכר הנכס למרבה במחיר.
בהסכם הגירושין נקבע הסדר למימוש זכות הקדימה השונה מההסדר הקבוע בהוראת סעיפים 103-102 לחוק המקרקעין.
על-פי ההסכם, האישה יכולה לתת הודעה בכתב על כוונתה לרכוש את חלקו של בן זוגה בבית המגורים עד 01.02.07, ואזי ימונה שמאי, והתשלום ישולם תוך 60 יום מהגשת חוות-הדעת.
כ- 4 שנים לאחר הגירושין פנה התובע לבית-המשפט, וטען שחל שינוי נסיבות: (א) שניים מארבעת הילדים המשותפים הם כיום בגירים; (ב) התובע נישא מחדש; (ג) החברה שבבעלותו נקלעה לקשיים כספיים; (ד) ערכו של בית המגורים הולך ויורד עקב בלאי והזנחה; (ה) קושי לשאת בחיובים הכספיים שהוטלו עליו בהסכם הגירושין בשעה שמצוי נכס יקר-ערך שמימושו מוקפא.
לעניין זה טוען התובע, שבחלוף 3 שנים ממועד עריכת הסכם הגירושין זכאי הוא בהתאם להוראות חוק המקרקעין להשתחרר מהתניה המגבילה בהסכם הגירושין המונעת לממש את פירוק השיתוף בבית המגורים לפני 01.08.07.
לגבי זכות קדימה חוק המקרקעין הישראלי ביטל את זכות הקדימה של השותפים במקרקעין, שהיתה מוכרת בחוק העותמני. החוק הישראלי מחד צימצם את הקטגוריה של זכות קדימה לשתי קבוצות: (א) זכות קדימה בין יורשים של משק חקלאי; (ב) זכות קדימה בין בני זוג שבבעלותם משק חקלאי או בית עסק או דירת מגורים) {ראו: סעיפים 101-100 לחוק המקרקעין{ ומאידך, הרחיב והכיר ביכולת ליצור זכות קדימה הסכמית {ראו: סעיף 99 לחוק המקרקעין}.
הסכם גירושין הינו הליך של "פירוק מרצון" של היחידה הכלכלית של המשפחה. בדיני המשפחה – פירוק מרצון של התא המשפחתי, ככל שהמדובר ברכוש בני הזוג, טעון אישור בית-המשפט על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, וביצועו טעון פיקוח בית-המשפט מכוח סעיף 7 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה.
הסכם הגירושין כלל הוראות בעניין זכות קדימה מכוח הסכם {ראו: סעיף 99 לחוק המקרקעין}. המנגנון של מימוש זכות הקדימה בסעיפים 103-102 לחוק המקרקעין מהווה הסדר דיספוזיטיבי, שהצדדים רשאים להתנות עליו. בהסכם הגירושין נקבע, כאמור, הסדר הסכמי למימוש זכות קדימה השונה מההסדר הקבוע בחוק.
חוק המקרקעין מאפשר לשותף במקרקעין להעניק זכות קדימה לשותפו ללא הגבלת זמן מכוח הסכם {ראו: סעיף 99 לחוק המקרקעין} ומאידך גיסא מורה החוק בסעיף 34 לחוק המקרקעין:
"כל שותף רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים או לעשות בחלקו עסקה אחרת בלי הסכמת יתר השותפים. תניה בהסכם שיתוף השוללת או מגבילה זכות כאמור בסעיף-קטן (א) אין כוחה יפה לתקופה העולה על חמש שנים."
וכן מורה החוק בסעיף 37(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969:
"היה בהסכם שיתוף תניה השוללת או מגבילה את הזכות לדרוש פירוק השיתוף לתקופה העולה על שלוש שנים, רשאי בית-המשפט כעבור שלוש שנים לצוות על פירוק השיתוף, על-אף התניה, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות העניין."
זכות הקדימה ההסכמית מהווה הגבלה על זכות השותף במקרקעין לממש הליך של פירוק שיתוף. לעניין זה, זכות קדימה הסכמית, מכוח סעיף 99 לחוק המקרקעין כפופה להוראה הקוגנטית של סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין.
בדיני משפחה לא מוכרת עילה בדין המאפשרת שינוי תניה ממונית בהסכם גירושין שאושר על-פי חוק יחסי ממון וקיבל תוקף פסק-דין, עקב שינוי נסיבות לאחר הגירושין.
הסדרי רכוש בהסכמי גירושין מטיבם נועדו להסדיר באופן סופי את ענייני הרכוש עובר לגירושין ועקרון סופיות הדיון שולט בהם.
בענייני רכוש, לא ניתן לקרוא בהסכם הגירושין תנאי מכללא המאפשר פתיחת הדיון מחדש עקב שינוי נסיבות לאחר הגירושין.
משבוצע הגט, והאישה ויתרה בהסכם הגירושין על חלק מזכויותיה ברכוש המשותף – לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית, ולפתוח מחדש את הסדרי חלוקת הרכוש רק מהטעם שמצבו הכלכלי של הבעל הורע כ- 4 שנים לאחר הגירושין.
הפרשנות המוצעת תואמת גם את הוראות חוק יחסי ממון. חוק יחסי ממון מורה שכל שינוי תניה בהסכם ממון בין בני זוג טעון הסכמה של בני הזוג {ראו: סעיפים 2 (א) ו- 2 (ב) לחוק יחסי ממון} והסכמה של האישה אינה מצויה בידי הבעל.
פרשנות אחרת מהווה עקיפה של ההוראה הקוגנטית בחוק יחסי ממון.
בענייננו קיימים שיקולים מערכתיים בפירוק רכוש המשפחה, שמהווים חלק משיקול-הדעת השיפוטי.
פירוק רכוש המשפחה – שיקולים מערכתיים מדיני המקרקעין מול שיקולים מערכתיים מדיני המשפחה.
השיקולים מדיני המקרקעין, המנחים את בית-המשפט בפירוק שותפות במקרקעין, הם בעיקרם שלושה:
א. מניעת שותפות בלתי-רצויה, המעודדת מריבות בין השותפים;
ב. שמירה על דינמיקה של סחירות נכסי המקרקעין, שהינם משאב מצומצם, ועידוד פיתוחם;
ג. שמירה על חופש הפעולה של בעל הזכות הקניינית.
ב- ע"א 540/75 {דגני נ' פניג, פ"ד לא(2), 637, 640 (1977)} הדגיש כב' השופט עציוני:
"מאז ומעולם לא חיבבו שיטות המשפט את יחסי השיתוף במקרקעין, בהיותם מקור פוטנציאלי מובהק לסכסוכים ומריבות, ובהיות בתי-המשפט מוגבלים למדי ביכולתם להבטיח שלום בין שותפים ניצים לאורך זמן, ומשום כך אף הקלו בהבאת יחסי השיתוף לקיצם."
ב – ע"א 623/71 {גן בועז נ' אנגלנדר, פ"ד כז(1), 334, 336 (1973)} הוסיף השופט לנדוי:
"הרעיון המונח ביסוד סדרי החלוקה שהחוק החדש הנהיג הוא שחיסול השיתוף במקרקעין הינו מטרה רצויה, גם לטובת השותפים עצמם וגם למען המטרה המשקית הכללית של פיתוח מקרקעין. היוצא מזה, שאם אחד השותפים הניע את מנגנון החלוקה, רצוי שבהזדמנות זו תושלם מלאכת החלוקה עד תומה."
השיקולים של דיני המקרקעין אינם השיקולים היחידים, שצריכים להיות דומיננטים בפירוק הרכוש של התא המשפחתי.
בפירוק היחידה הכלכלית של המשפחה בהליכי גירושין הולך ומתעצם המשקל של "האינטרס הציבורי".
התא המשפחתי מהווה יחידה בסיסית של החברה ויסוד לקיומה. המשפחה היא אורניזם חברתי שנוצר למלא צרכים של החברה. המשפחה אינה מוסד שנוצר על-ידי החוק אלא מוסד חברתי קיים, שהחוק מכיר בו.
האינטרס הציבורי בפירוק היחידה הכלכלית של המשפחה נובע ממספר שיקולים: (א) בשל התפקיד היחודי שיש למשפחה בחברה, יש עניין להבטיח את יציבותה ותפקודה של המשפחה, גם אם המשפחה הופכת למשפחה חד-הורית; (ב) יש לדאוג שבני הזוג לא יפלו לנטל על קופת הציבור כצרכני שירותי רווחה וסעד ולפיכך מן הראוי לדאוג שהאינטרסים הרכושיים של בן הזוג החלש כלכלית לא יקופחו; (ג) ילדי בני הזוג הקטינים אינם עצמאיים כלכלית, ויש עניין ציבורי שעם פירוק התא המשפחתי יובטח סיפוק צרכיהם ומדורם.
חלוקת הרכוש של התא משפחתי אינה דומה לחלוקת מקרקעין בין שותפים. המשפחה כיחידה כלכלית היא בעלת חשיבות מיוחדת לחברה, והמחוקק סבר שיש לקבוע הסדרים מיוחדים באשר לפירוק רכוש המשפחה, כשהדגש מושם על פיקוח ישיר של בית-המשפט תוך הפעלת שיקולי צדק.
סעיף 7 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה אימץ את המודל של "פירוק חברה" ככל שהמדובר בפירוק היחידה הכלכלית של המשפחה.
על-פי הוראת החוק, הליך פירוק רכוש המשפחה אינו מועבר להוצאה לפועל, אלא מבוצע תחת פיקוח בית-המשפט.
בית-המשפט גם הוסמך להורות על ביצוע פירוק המשפחה "בדרך הנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין" (סעיף 7 לחוק בית-המשפט למשפחה). הפתרון שניתן על-ידי בית-המשפט הוא פתרון אינטגרטיבי של חלוקת כלל הרכוש ולא של חלוקת פריט רכושי בודד, ושל הגנה על הצדדים החלשים במשפחה לרבות הילדים הקטינים. ההגנה ניתנת באמצעות אישור הסדרים רכושיים שיעניקו ביטחון כלכלי לצדדים החלשים בתא המשפחתי, באופן שתימנע נפילתם הכלכלית והישענותם על הקופה הציבורית.
בפירוק חברה למשל – הפירוק מביא לבטלות החברה כאישיות משפטית. בפירוק המקרקעין – הפירוק מביא לסחירות המקרקעין והעברתו. בניהול עזבון – הניהול הוא תולדה של הפסקת קיומה של האישיות המשפטית – מות האדם שעזבונו מנוהל. בהליך של פירוק היחידה הכלכלית של המשפחה – גם לאחר הגירושין צריכים בני הזוג להמשיך לדאוג לילדיהם המשותפים ולהבטיח את עתידם.
הפרמטר של שיקולי צדק – הינו פרמטר משותף לדיני המשפחה ולדיני הקניין.
על-פי הוראות חוק המקרקעין פסילת תניה המגבילה את פירוק השיתוף במקרקעין כפופה לשיקולי צדק.
על-פי הוראת סעיף 7 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, פירוק רכוש המשפחה מבוצע על-פי שיקולי צדק.
הפרמטר של שיקולי צדק הוא פרמטר משותף לדיני המשפחה ולדיני הקניין, ומונע התנגשות בצומת הדרכים שבין דיני הקניין לבין דיני המשפחה.
על-פי שיקולי הצדק אין להורות על פירוק השיתוף במועד מוקדם לזה שנקבע בתניה המגבילה בהסכם הגירושין.
כנגד התניה המגבילה את הפירוק עד 01.08.08 נתנה האישה, עובר לגירושין, תמורה בשני מישורים: ראשית – האישה הסכימה לקבלת הגט, שהינו מעשה עשוי בלתי-הפיך; שנית – האישה ויתרה על זכויות רכושיות בהסדר חלוקת הרכוש – ויתור לטובת הבעל על הזכויות בחברה.
הבעל בחר ליטול את הרכוש העסקי של המשפחה (החברה) כנגד מתן זכויות מועדפות לאישה בעניין בית המגורים (מדור עד 01.08.08 וזכות קדימה לרכישה). משניתנה תמורה לא ניתן לאחר הגירושין לבטל את התניה המגבילה.
התניה בהסכם הגירושין לא נועדה רק להסדיר מדור חלופי לאישה ולקטינים לאחר הגירושין או רק ליתן לאישה זכות קדימה ברכישה, אלא גם ליתן לאישה שהות נוספת של זמן, לאחר הגירושין כדי שתוכל לצבור כספים או לקבל כספים לצורך רכישת חלקו של הבעל בבית המגורים, שבפועל משמש את האישה ואת הילדים למגורים. הסדר זה דומה להסכם אופציה לרכישה, ולתניה זו יש גם שווי כספי.
הסכם הגירושין, שמהווה הסדר לפירוק השיתוף, אושר מראש על-ידי בית-המשפט וקיבל תוקף פסק-דין. עקרון היציבות ועקרון תום-הלב במערכת דיני הגירושין מחייבים הקפדה על אכיפת הסכמי גירושין לאחר ביצוע הגירושין, ואי-החזרת הגלגל אחורנית.
האינטרס הציבורי הוא, שיש לעודד הסדרי רכוש בהסכמי גירושין, שמעכבים את פירוק השיתוף בדירה עד הגיע הקטינים לגיל 18 או עד לתקופה מאוחרת בעתיד, באופן שהקטינים יוכלו להתגורר בסביבה בה גדלו תוך הבטחת מדורם.
באיזון האינטרסים, אין הצדקה להעדיף את האינטרס של התובע, שתוצאתו נובעת משינוי נסיבות לאחר הגירושין, על האינטרס המוגן של האישה והילדים, שעוגן בהסכם הגירושין וניתן כנגדו מראש תמורה.
נוכח כל זאת, התביעה נדחתה. נקבע שפירוק השיתוף יבוצע על-פי הוראות הסכם הגירושין שאושר.
4. חכירות צלובות וסעיף 34 לחוק
ב- רע"א 6948/11 {אורי חזקיהו נ' עזבון המנוח עוזיאל לוי זל ואח', תק-על 2012(1), 4367 (28.02.2012)} נקבע:
"מן הראוי להוסיף, שכאשר מדובר במקרה הדומה לענייננו, של שני שותפים – ראובן ושמעון – שהחכירו זה לזה מחצית מהחלקה, גישה זו מביאה לפרדוקס מסויים. כאשר ראובן מעוניין בפירוק שיתוף ושמעון אינו מעוניין, והקרקע נמכרת ללוי, לוי כפוף לזכויות חכירה של שמעון בחצי בלתי-מסויים מתוך המחצית שבה החזיק שמעון. באופן מפתיע, נדמה כי זכויות החכירה של שמעון במחצית הבלתי-מסויימת עמידות יותר מזכויות הבעלות שהיו לו באותה מחצית! למעשה, פרדוקס זה טמון בעצם הגישה המדוברת. סעיף 34(א) לחוק המקרקעין קובע כי "כל שותף רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים, או לעשות בחלקו עסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים". כאשר שותף מפעיל את יכולתו לפי סעיף זה ומבצע עסקת מכר במנתו במקרקעין, זכות הבעלות של הקונה כפופה לזכות השותף השני לפירוק שיתוף, ובמילים אחרות – היא כפופה לזכות הבעלות שירכוש האדם שיקנה את החלקה כולה במסגרת הליכי פירוק השיתוף. אולם, כאשר השותף מפעיל את יכולתו לפי הסעיף הנזכר ומבצע עסקת השכרה בלבד, זכותו של הקונה במסגרת הליכי הפירוק תהא כפופה לזכותו של השוכר.
גישה שונה מזו של פרופ' דויטש הציג פרופ' יהושע ויסמן (ויסמן 267-265, 325-323). לדבריו, הסכם החכירה נועד, מעצם טבעו, להסדיר את זכויות הצדדים כל עוד החלקה היא בבעלותם המשותפת. כאשר מגיע שלב פירוק השיתוף, שבמסגרתו עשויה הקרקע להימכר, ממילא מגיעה תקופת החכירה לקיצה מוקדם מן הצפוי. יתר-על-כן, יש לזכור את הכלל הבסיסי (אף שאינו מוחלט): Nemo dat quod non habet – אין אדם יכול להקנות יותר ממה שיש לו. שותף המחכיר את חלקו אינו יכול להעניק יותר זכויות מאלו שיש בידו, וזכויותיו הן להחזיק בחלקו היחסי בקרקע כל עוד אין תביעה לפירוק שיתוף. מנימוקים אלה, לצד הקשיים שמעוררת הגישה האחרת, דעתי היא שיש לאמץ גישה זו. אכן, הדבר ממחיש את חולשת זכותו הקניינית של השותף. כאמרתו של D'Antoine Loysel שבציטוטה פתח פרופ' ויסמן את הפרק על בעלות משותפת בספרו, "הקונה שותף קונה אדון לעצמו" (ויסמן 125). יפה הבהיר פרופ' ויסמן, כי "בעלות משותפת אינה כבעלות ייחודית… היא מהווה קטגוריה לעצמה" (שם, 133).
הנגזר מכך לענייננו, שבהגיע השיתוף לקיצו, הגיעה גם תקופת החכירה לקיצה, ואין משמעות ל- 36 השנים שנותרו לקיומה אילולא פורק השיתוף. על-כן, אין עוד יתרון למשיבה מבחינה זו על פני המבקש. לכשנרצה, בכך יש משום ביטוי נוסף לכך שהסכמי חלוקת שימוש או חכירה דוגמת אלו הנידונים בעניין בוקובזה ובמקרה זה אינם מבטאים בעלות דה-פקטו, ואף לא ודאות של החזקה עד תום 99 השנים."
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
