סעיף 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:
"45. חסיון לטובת הציבור
אין אדם חייב למסור, ובית-המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית-המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה."
בהשוואה לסעיף 44 לפקודת הראיות, ההסדר הקבוע בסעיף 45 לפקודת הראיות הינו שונה ומידת הגמישות בו רבה יותר לכאן ולכאן.
את החסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות יכול להטיל כל שר. המניעים להקמת החסיון כוללים כל שהוא בגדר "פגיעה בעניין ציבורי חשוב".
את הביקורת השיפוטית על חסיון מסוג זה יפעיל "בית-המשפט הדן בדבר", תהא הערכאה הדיונית אשר תהא, אשר מתוך היכרותו עם התיק שלפניו יבחן את הראיות החסויות, יעמוד על הצורך הציבורי העומד מאחורי החסיון ובמידת הצורך יבצע איזון ביניהם.
איזון זה יכול שיוביל להסרת החסיון או הותרתו על כנו, אולם יכול גם שיביא לחשיפה חלקית של כלל החומרים או מקצתם {בש"פ 7476/12 אברהים אל אטרש נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
על-פי לשון סעיף 45 לפקודת הראיות ועל-פי ההלכה הפסוקה, בהליך של עתירה לגילוי ראיה על בית-המשפט לערוך איזון בין שני אינטרסים ציבוריים חשובים ומנוגדים:
מחד, האינטרס העומד ביסוד ההליך הפלילי, של גילוי האמת, אשר עבורו יש לחשוף את כל חומר החקירה לנאשם ולבית-המשפט, כדי שהנאשם יוכל להוכיח את חפותו ולערער את גירסת התביעה.
מאידך, עומדים האינטרסים המוגנים המפורטים בסעיפים 44 ו- 45 לפקודת הראיות, המבטאים בין היתר את טובת הציבור, כי חומר מסויים לא ייחשף ובכך יפגע בבטחון המדינה או בעניין ציבורי חשוב.
משמעותו של הפירוש "עשיית צדק" הוא ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות-דין לאותו נאשם ספציפי העומד לדין.
על-כן, אם חומר החקירה אשר לגביו חל החסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול בטחוני אפשרי.
אם-כן, "עשיית צדק" משמעותה שלא יורשע ולא ייענש אדם, אלא לאחר שניתנה לו אפשרות הוגנת להביא לפני בית-המשפט את ראיותיו ואת טיעוניו {בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 766, 769 (1993); ע"א 2629/98 השר לבטחון פנים נ' הרב שלום דב וולפא ואח', פ"ד נו(1), 786 (2001)}.
עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס בטחוני שלא לגלותה, על-פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה.
אם הראיה החסויה מרכזית היא וחיונית ובעלת חשיבות מהותית לקביעת חפותו או אשמתו של הנאשם, מן הראוי הוא לגלותה.
לעיתים הראיה אינה כה חיונית, אך היא עדיין בעלת משמעות מסויימת.
לעיתים עשויה הראיה להשתלב במערך הראיות הכללי, ובסופו-של-דבר עשוי שיהיה לה משקל מסויים בהרשעת הנאשם או בזיכויו. היא עשויה להשפיע בצורה מסויימת על מהימנות הנאשם או העדים. היא עשויה לשמש תמיכה לראיות אחרות ולשמש מנוף לקיומה של חקירה נגדית ראויה. היא עשויה להסיר ספק או ליצור ספק.
במצב דברים זה יש לבחון את חשיבותה היחסית של אותה ראיה, תוך מתן משקל לראיה, בהתייחס לקשת האפשרויות שבין חשיבות אפסית לבין חיוניות מרובה.
הבחינה של מידת נחיצותה של הראיה אינה יכולה להיות אקדמית, אלא קונקרטית וצמודה לעובדות המקרה הנדון, כאשר על בית-המשפט לבחון את מסכת הראיות, את שדה המחלוקת בין הצדדים, ואת מיקומה של הראיה במסכת זו {ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1984); ע"ח (אשד') 29391-01-13 מנחם בוחניק נ' משטרת ישראל תביעות- שלוחת אשדוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
מסעיף 45 לפקודת הראיות עולה שאם חומר החקירה שלגביו ניתן צו חסיון חיוני להגנתו של נאשם {"עשיית צדק"} יש להסיר את החסיון, אפילו עלול הגילוי לפגוע בעניין ציבורי חשוב.
לצורך ההכרעה בשאלה אם ראיה היא חיונית להגנת הנאשם יש לבחון אם מצוי בה פוטנציאל ראייתי מספיק כדי לעורר ספק סביר – על-פי קנה-מידה אובייקטיבי – לגבי אשמתו של הנאשם {ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 433 (1997); ע"פ 621/01 מדינת ישראל נ' חמדאן, פ"ד נה(2), 823 (2001); בש"פ 7403/00 שכיב חטיב נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 2434 (2000); ע"פ 568/99 עסאף עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 374 (2001)}.
כלומר, המבחן לחיוניותה של ראיה להגנתו של נאשם הוא אם יש בה "פוטנציאל מזכה", קרי, אם הראיה עשויה לעורר ספק סביר באשמתו {ע"פ 889/96 מזאריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 433 (1997); דנ"פ 1424/01 מדינת ישראל נ' דרוויש חמדאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001); ע"פ 5114/97 סלימאני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 721 (1997)} וזאת, בהיקש מהופך ל"פוטנציאל ההרשעה" הנדרש לרף של ראיות לכאורה בהליכי מעצר עד תום ההליכים.
כאשר בית-המשפט מורה על חשיפת ראיה חסויה בשל היותה חיונית להגנתו של הנאשם, על התביעה לבחור בין חשיפת הראיה או ביטול ההליך הפלילי כדי להימנע מחשיפתה של ראיה שגילויה עלול לפגוע באינטרס חיוני למדינה {ע"פ 621/01 מדינת ישראל נ' דרויש, פ"ד נה(2), 823 (2001); בש"פ 3964/08 קהמוז נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ת"פ (ת"א) 31652-02-12 מדינת ישראל משטרת ישראל נ' רמי אביטן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ביחס בין שיקולי האינטרס הציבורי לצרכי ההגנה, ניתנת הבכורה איפוא לשיקולי הצדק וההגנה של הנאשם בהליך השיפוטי {מ"ת (ב"ש) 10765-03-11 מרדכי אברגל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); תפ"ח (מרכז) 3192-10-09 מדינת ישראל נ' יצחק חנוכה מאור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
אם חסיון ראיה עלול למנוע את זיכויו של נאשם בשל קיומו של ספק סביר, כי אז יש להעדיף את עניינו של הנאשם על פני חסיונה של הראיה.
גילוי ראיה חיונית להגנתו של נאשם לא יימנע, גם אם חובת הגילוי עלולה להביא לביטול ההליך הפלילי, כדי שלא לחשוף ראיה שגילויה עלול לפגוע באינטרס חיוני למדינה {ב"ש (שלום אי') 1706/09 מרשבסקי איתן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע"ח (ב"ש) 37268-12-11 שלמה הרי עזרן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); בש"פ 6392/97 עבדול חלים בלביסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 176 (1997)}.
את הערכת מידת האפקטיביות של הראיה החסויה להגנת הנאשם במסגרת בחינה זו, יש לבחון לפי יריעת המחלוקת בין הצדדים. הבחינה הינה מטבעה אינדיווידואלית וספציפית.
יש לבחון את שדה המחלוקת שבין התביעה לבין הנאשם, ואת מיקומה של הראיה וחשיבותה היחסית בשדה זה, ולאזן את חשיבותה היחסית של אותה ראיה בהתייחס לקשת האפשרויות בין חשיבות אפסית לבין חיוניות מרובה.
משנקבע משקל זה יש להשוותו למשקל האינטרס הציבורי למנוע את החשיפה. אם הראשון עולה על השני, יש לצוות על הגילוי {בש"פ 1924/93 משה גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 766 (1993); ע"ח (ב"ש) 60032-01-12 יצחק נפתלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
כאמור, סעיף 45 לפקודת הראיות קובע מפורשות כי העתירה לגילוי ראיה חסויה תתברר בפני "בית-המשפט הדן בדבר". אין מניעה לכך שהשופט הדן בהליך הפלילי עצמו ידון גם בעתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות והגם שנאמר כבר כי יש מקום לשקול שינוי הדין בעניין זה {תפ"ח (ב"ש) 24078-11-10 מדינת ישראל נ' דוד בן שיטרית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת"פ (חי') 39667-01-11 חוסיין ח'ליל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
ב- ת"פ (אשד') 15072-01-12 {מדינת ישראל – תביעות לכיש שלוחת אשדוד נ' אמיר דהבשה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן אין לשכוח כי המידע הוביל לחיפוש, אשר הניב תפיסת רכוש, אך קשירתם של הנאשמים לאותו רכוש נעשתה על-ידי עדויות של עדים שנחקרו, ואמורים להעיד בבית-המשפט. בדומה לכך ברור שאין כל ערך ראייתי לכך ששמו של מי מן הנאשמים מצוי בתוכן המידע כמבצע העבירה.
ב- רע"ב 5289/15 {פלוני נ' מדינת ישראל – ועדת השחרורים, תק-על 2016(1), 7427 (2016)} קבע בית-המשפט כי:
"7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בהחלטת הוועדה ובפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בכל הנוגע לטענותיו של המבקש בדבר העיון בחומר החסוי, הרי שלא נפל כל פגם בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בניגוד לעתירות אסיר אחרות, המוגשות מכוח סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971 (להלן: "פקודת בתי הסוהר"), עתירה נגד החלטתה של ועדת שחרורים מתנהלת לפי הוראות הדין המיוחד של חוק שחרור על תנאי (וראו לעניין זה את סעיף 62א(ג) לפקודת בתי הסוהר). סעיף 36 לחוק שחרור על תנאי קובע מפורשות: "הוראות סעיפים 44 עד 46 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, לא יחולו על דיוני הועדה, ועל עתירה, בקשת רשות ערעור וערעור לפי חוק זה". דהיינו, חוק שחרור על תנאי קובע מסלול מיוחד לעיון בחומר סודי במסגרת הוועדה ובמסגרת עתירה נגד החלטת הוועדה לבית-המשפט, המוחרג מתחולתן של ההוראות העוסקות בתעודות חיסיון בפקודת הראיות. האבחנה בין הדין החל על עתירת אסיר לבין הדין החל על עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים אף מספקת את המענה לתהייתו של המבקש כיצד ייתכן שמידע שנחסה מפני בית-המשפט בהליך קודם נחשף בפניו עתה. בהתאם לכל האמור, לפי הוראות סעיף 17 לחוק שחרור על תנאי, הייתה הוועדה רשאית לעיין בחומר החסוי שהוגש לה, אף אם הוצאה לגביו תעודת חיסיון במסגרת הליך אחר; וכך גם בית-המשפט המחוזי היה מוסמך לעיין בחומר במסגרת עתירתו של המבקש נגד החלטת הוועדה, בהתאם להוראת סעיף 26 לחוק. לפיכך, השאלה העקרונית אותה ניסה לעורר המבקש היא למעשה שאלה אשר ניתנה לה תשובה ברורה בחוק."
ב- רע"א 8284/15 {עזבון המנוחה מרגריטה לאוטין ז"ל נ' מדינת ישראל – המשרד לבטחון פנים, תק-על 2016(1), 365 (2016)} נקבע:
"9. יתר-על-כן, גם במישור הדיוני איני מוצא הצדקה להעתר לבקשת הרשות לערער בשלב זה. ההחלטה בדבר אי-גילויין של הראיות החסויות אינה יוצרת עיוות דין בלתי-הפיך, ולעיתים ישנו יתרון משמעותי בבחינת הדברים "באופן טוב ומקיף יותר על רקע מכלול החומר, הקביעות השונות ותוצאתו האופרטיבית של ההליך" (רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.05.12) פסקה 11); קרי, בשלב הערעור על פסק-הדין.
10. אשר-על-כן, הבקשה נדחית."
ב-מ"ת (ב"ש) 35630-11-15 { עבדל מעטי דבארי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2016(2), 12370 (2016)} קבע בית-המשפט כי לא נמצא שיש בחשיפת הפרטים נשוא העתירה, כדי לסייע להגנת העותרים, וביתר שאת על רקע הטעמים והנימוקים שעמדו בבסיס העתירה, ועל-כן דין העתירה להידחות.
ב- מ"ת (ב"ש) 53437-11-15 {ויאצ'סלב סודוק איסטחרוב נ' מדינת ישראל, תק-מח 2016(1), 32140 (2016)} קבע בית-המשפט כי הגיע לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות שכן אין בחשיפת זהות המקור כדי לסייע להגנת העותר.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
