חקירה חוזרת

1. כללי
בסכמו את העקרונות העומדים ביסוד ניהול החקירה החוזרת, כותב קרוס בספרו {על הראיות (מהדורה שמינית), 328-327}:

"D. RE-EXAMINATION
The subject of re-examination can be disposed of briefly. Leading questions may not be put, any more than they may be put in-chief; previous consistent statements can be put to the witness only if rendered admissible by the terms of the cross-examination, or, with the leave of the Court, under the Civil Evidence Act 1968, s 2, or to refresh memory. The most important rule is that the re-examination must be confined to matters arising out of the cross-examination, and new matter may be introduced only by leave of the judge. Thus, in Prince v. Samo, ((1838) 7 Ad & El 627) an action for malicious arrest arising out of the non-payment of a loan alleged by the plaintiff to be a gift, the plaintiff had given evidence at the trial of one of the defendant's witnesses for perjury. The plaintiffs attorney was present at the trial, and he was called as a witness on behalf of his client in the present proceedings. The attorney could not be asked in-chief about statements made by the plaintiff at the earlier trial on account of the rule against hearsay, and the prohibition on evidence of a witness's prior consistent statements; but he was asked in cross-examination whether the plaintiff had not said, in the course of his evidence in the previous proceedings, that he had repeatedly been insolvent. It was held that he could not be asked in re-examination about other portions of the plaintiffs earlier evidence which had no connection with the statement concerning his in-solvency. The rule is sound in principle because it prevents the reception of inadmissible evidence in re-examination, under the guise of dealing with poims emerging from the cross-examination, and any hardship that the rule may occasion can be mitigated at the discretion of the judge. It is nowadays likely to be exercised to promote 'the best chances of learning the truth', and in R v. Sutton ((1991) 94 Cr Rep 70) refreshment of memory was permitted on re-examination in relation to matters omitted from evidence-in-chief more it seemed because of their intrinsic relevance than as a response to cross-examination.

The terms of the cross-examination may, however, let significant and prejudicial evidence in through the re-examination although such evidence would not be admissible in-chief. Perhaps the most striking example is provided by a case in which it was held that a suggestion to a child witness in cross-examination that her testimony was activated by hatred for the accused, would permit re-examination to show that such hatred was derived from the witness's belief that the accused had attempted to murder someone."

בשלב של החקירה החוזרת, חוזר וחוקר את העד הצד שקרא לו להעיד, כאשר תכלית החקירה היא הבהרת תשובות או השלמת תשובות שניתנו על-ידי העד בחקירה שכנגד. לכן, נושאים שלא הועלו במסגרת החקירה שכנגד – לא ניתן להעלות במסגרת החקירה החוזרת. זו מיועדת להשלמת החקירה שכנגד ולא לפתיחה מחדש של החקירה הראשית {י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1711}.

זאת ועוד. בחקירה החוזרת, כמו בחקירה הראשית, אין להדריך את העד, אלא במידה והדבר דרוש לצורך הצגת הנושא הטעון השלמה.

במקרה והעד ""נשבר" בחקירה שכנגד או חזר בו מדברים שמסר בחקירה הראשית או בהודעה מחוץ לכותלי בית-המשפט – רשאי הצד שקרא לעד, להציג לו שאלות שתכליתן להניעו לחזור לגירסתו הראשונה או להסביר את הרקע לחזרתו מאותה גירסה או ל-"שבירתו", וכן לנקוט בהליכים הדרושים להכרזת העד כ-"עויין" ולחקרו ב-"חקירה שכנגד" בעקבות הכרזתו, ואף להגיש הודעתו כראיה מכוח הוראות סעיך 10א לפקודת הראיות" {י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שלישי (תשס"ג-2003), 1147}.

2. האם ניתן להגיש בשלב החקירה החוזרת "אימרת חוץ בכתב" כראיה?
ב- ע"פ 759/80{כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 603 (1981)}המערער הורשע במתןשוחד לעובד המועצה לייצור ולשיווק ירקות. בערעור על הרשעתו קבל המערער עלשבית-המשפט קמא קיבל אחת מהודעותיו במשטרה בעת החקירה החוזרת, ועל אופן הסתמכותהשופט על הודעה זו ועל הודעה אחרת, שהגיש סניגורו בעת חקירתו הנגדית.

הסניגור הלין על כך שבית-משפט קמא ראה לקבל כראיה את הודעתו השניה במשטרה של המתלונן, וכי בית-המשפט בכלל נזקק, לצורך הסקת מסקנותיו, להודעה הראשונה ולהודעה השניה האמורה.

ההודעה הראשונה הוגשה לבית-המשפט במסגרת החקירה הנגדית של המתלונן, לפי בקשת הסניגוריה, ועל-כן אין להבין, מה מקור תרעומתו של הסניגור המלומד לפנינו. בעקבות הגשתה של ההודעה הראשונה ביקשה התובעת בבית-משפט קמא, במסגרת החקירה החוזרת, כי בית-המשפט יקל גם את ההודעה השניה של המתלונן, וזאת, לדבריה, כדי שתהיה לפניו תמונה מושלמת. לעניין זה הסתמכה על ההלכה לפיה מקום בו חלק של הודעה שימש לצורך חקירתו של עד, רשאי בית-המשפט לראות את הנוסח המלא של ההודעה כדי למנוע את הסכנה של קבלת תמונה מוטעית בדבר תוכן הודעתו של העד במשטרה.

בית-המשפט קבע, מפי כב' השופט מ' שמגר, כי:

"אינני משוכנע, כי הגשתה של ההודעה הנוספת והנפרדת אכן הייתה חיונית, בנסיבות העניין, למען קבלתה של תמונה מושלמת, אולם, לא נגרם כל עוול למערער, מאחר שבית-המשפט החליט מפורשות, שלמרות הגשתה של ההודעה הנוספת במסגרת החקירה החוזרת בלבד תתאפשר לסניגור הצגת שאלות בקשר להודעה האמורה, וכך גם נעשה.

אין גם מקום לסברה, כי בית-המשפט השתמש בהודעות האמורות של העד כראיות מכוח עצמן, כאילו נתקיימו כאן הנסיבות המיוחדות, בהן דן סעיף 10א לפקודת הראיות. כפי שנאמר לעיל, הוגשה ההודעה לפי בקשת הסניגור כמקובל כאשר הודעה משמשת אמצעי עזר לחקירה נגדית, אשר במסגרתה מותקפת מהימנותו של העד, ובין היתר, גם עקביותו. אימרתו של עד, הנמסרת מחוץ לכותלי בית-המשפט, איננה ראיה להוכחת הדברים האמורים בה, אלא-אם-כן יש מקום לפעול על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות. מאידך גיסא, יכולה ההודעה האמורה לסייע בידי בית-המשפט לצורך מסקנותיו באשר לאמינותו של העד.

הצד המביא את העד, אינו רשאי להגיש כראיה את הודעתו של עד זה מחוץ לכותלי בית-המשפט, יהיה זה אף לצורכי עקביותו של העד בלבד. היוצא מן הכלל, כמבואר שם, מתייחס רק למקרים המיוחדים, שנמנו שם, ובין היתר לנסיבות, בהן עלתה הטענה, כי העד בדה את סיפורו רק לאחרונה. אם הוגשה ההודעה על-ידי הצד השני, שחקר את העד בחקירה נגדית, יכולה ההודעה כמובן לשמש ככלי עזר, עת בא בית-המשפט לגבש דעתו לגבי אמינותו של העד.

מבחינת החוקר בחקירה שכנגד יש, איפוא, סיכון מסויים בהעלאת ההשגות על אמינותו או עקביותו של העד, תוך הסתמכות על הודעות קודמות דווקא, כי אם לא ישכנע הצד את בית-המשפט שהסתירות עליהן הוא מצביע, שוללות את האמון אותו ניתן להעניק לדברי העד, עשוי הדבר להשפיע בעקיפין באופן חיובי על תדמיתו של העד בעיני בית-המשפט."

3. תיקון טעות של עד בעדותו תיעשה בדרך של חקירה חוזרת
ב- ע"א 552/88 {קובטי נ' אזרחי, פ"ד מה(3), 782 (1991)} המערער תבע סכוםמסויים בכתב התביעה בשקלים ישנים. בעדותו טען, כי בכתב התביעה נפלה טעות וכי דוברבסכום הנקוב בלירות. בית-המשפט המחוזי פסק לו את הסכום כפי שהציג בעדותו, למרותשבסיכומיו חזר ותבע את הסכום כפי שהוא נקוב בכתב התביעה. מכאן ערעור המערערלבית-המשפט העליון, בו הוא טוען, בין היתר, כי טעה בעדותו האמורה וכי הסכום הנכוןהוא זה שננקב בכתב התביעה

בית-המשפט קבע, מפי כב' הנשיא מ' שמגר, כי:

"המערער טוען, כי התבלבל בעדותו בין שקלים חדשים, ישנים ולירות, וכי הגירסה הנכונה היא זו המופיעה בכתב התביעה.

טענה זו אין לקבל. המקום לתיקון טעותו של המערער בעדותו, אם אכן הייתה טעות כזו, איננו בסיכומי הטענות בשלב הערעור, אלא על דרך של חקירה חוזרת באותה נקודה, לפני הערכאה הראשונה. זאת לא נעשה. זאת ועוד, בסיכומים שהוגשו לבית-המשפט קמא חזר המערער על הסכום של 5,000 שקלים ישנים והתעלם מן הדברים שנאמרו בעדותו בדבר 500 לירות, כאילו לא נאמרו. לראשונה בערעור, לנוכח קביעתה של הערכאה הראשונה, הועלתה גירסת "הבלבול" כביכול. אשר-על-כן יש להשאיר את קביעת בית-המשפט בראש זה על כנה."

4. הכרזה כעד עויין בשלב החקירה החוזרת
ב- ע"פ 697/79{כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 347 (1980)} המערער בתיק זה הורשע בבית-המשפט המחוזי בעבירה של הדחה בעדות, בכך ששעות ספורותעובר לדיון בבקשת המשטרה להוציא פקודה למעצרו של אחיו כחשוד בבעילת קטינה, פנהלמתלוננת וביקשה לומר בבית-המשפט כי היא מעל לגיל 17 שנה וכי היא שיזמה את קיוםיחסי המין עמו. הערעור מופנה כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד מידת העונש. כנגד ההרשעהנטען, כי המתלוננת לא הביאה בפני בית-המשפט די חומר לתשתית ראייתית לצורך הרשעהבעבירה של הדחה בעדות, הכוללת רכיב נסיבתי של היות ההליך "הליךשיפוטי".

נפסק לעניין הכרזה כעד עויין, כי אין נפקא מינה אם מדובר על שלב החקירה הראשית או על שלב החקירה החוזרת.

המתלוננת העידה בבית-המשפט המחוזי כי המערער ביקש אותה לבטל את התלונה, וגם להגיע לישיבת הארכת המעצר, אלא שלא זכרה מדוע ביקש אותה לבוא לישיבת הארכת המעצר. מאוחר יותר בעדותה אף אמרה כי היא אינה זוכרת מדוע התבקשה להגיע לתחנת המשטרה. אחרי שנתבקשה לרענן את זכרונה על-ידי עיון בהודעתה במשטרה אמרה כי היא נזכרת שנתבקשה על-ידי המערער להגיע להארכת המעצר על-מנת לומר שהיא בת 17 וכי יחסי המין היו מיוזמתה. ואולם, מייד עם תחילת החקירה שכנגד על-ידי המערער חזרה בה ואמרה כי לא דיברה עם המערער כלל באותו יום על בית-המשפט. בהמשך עדותה מסרה שתי גרסאות נוספות לעניין זה. בשלב החקירה החוזרת ביקש התובע להכריז על המתלוננת כעדה עויינת, מאחר שהעידה בחקירה הנגדית דברים הפוכים מאלה שמסרה בהודעתה במשטרה. בית-המשפט דחה בקשה זו בגורסו כי הכרזתו של עד העויין יכולה להיעשות אך ורק בשלב החקירה הראשית ולא בשלב החקירה החוזרת.

בית-המשפט העליון קבע, מפי כב' השופט מ' שמגר, כי צדק בית-המשפט המחוזי, כשאיפשר ריענון זיכרון של המתלוננת, מאחר שנתקיימו התנאים לכך:

(1) ההודעה ששימשה לשם ריענון הזיכרון הועלתה על הכתב סמוך למועד האירוע עליו העידה;

(2) ההודעה לא נרשמה אמנם בכתב ידה של המתלוננת, אך איש משטרה רשם בה במעמד התלונה את הדברים שיצאו מפי המתלוננת.

לעניין הגשת המסמך ששימש לריענון זיכרון העד קבע בית-המשפט, כי הצד שהביא את העד אינו רשאי להגיש את המסמך ששימש לריענון זכרונו של העד לבית-המשפט אם הריענון נשא פרי. עם-זאת, צד המרענן זיכרון של עד חייב למסור את המסמך ששימש למטרה זו לידי הצד השני כדי שיוכל לעיין בה ואף לחקור את העד בחקירה שכנגד בקשר למסמך, אם יחפוץ בכך. מקום שהצד שכנגד בוחר לחקור את העד שכנגד על יסוד המסמך, עליו להגישו לבית- המשפט, כאמצעי לבחינת אמינותו של העד (אך לא כראיה עצמאית).

עם-זאת, אין לשלול מבית-המשפט את שיקול-הדעת להחליט על העיון במסמך בנסיבות בהן נראה לו הדבר דרוש, אף אם שימש רק את הצד שהביא את העד. זאת, כאשר מתקיימים שני תנאים: (1) יש למסמך משקל לצורך בירור שאלת המהימנות ו- (2) השימוש במסמך על-ידי הצד שקרא לעד נעשה בתום-לב לשם ריענון הזיכרון בלבד ולא מתוך כוונה סמויה להוכיח עקביותו של העד. המקרה הנדון עשוי להיות מקרה מתאים, שכן העדה תמכה באמור במסמך נסוגה ממנו חליפות, ובית-המשפט ראוי שיעיין במסמך, לפי שיקולו, לצורך החלטתו בדבר מהימנות המתלוננת.

באשר להכרזתה של המתלוננת כעדה עויינת בשלב החקירה החוזרת נקבע, כי השאלה המכרעת בסוגיה זו אינה שלב החקירה, אלא יחסו של העד אל הצד שקרא לו להעיד – האם הדברים שהוא מעיד עולים בקנה אחד עם הודעות שמסר בהזדמנויות קודמות, אם לאו. לעניין זה אין נפקא מינה אם מדובר על שלב החקירה הראשית או על שלב החקירה החוזרת, כי על שניהם חלות ההגבלות הידועות בדבר צורת החקירה, אותן ניתן לסלק רק על-ידי הכרזתו של העד כעד עויין. התוצאה של ההכרזה האמורה היא, כי בעל הדין יוכל לחקור את העד בחקירה הראשית כאילו הייתה חקירה שכנגד. אין בכך כדי ללמד על כך כי השלב בו ניתן ליישם את ההכרזה על עד כעד עויין הוא שלב החקירה הראשית בלבד, אלא יש בכך ללמד כי הצד – שרשאי היה לחקור עד כפי שחוקרים עד שהוא לחקירה ראשית – יוכל לחוקרו בצורה ובאופן שחוקרים חקירה שכנגד.

הדברים רלוונטים לדיון הנוכחי, בו הסתירה בין דברי המתלוננת בפני בית-המשפט נתגלתה רק במהלך החקירה שכנגד.
בנסיבות המקרה, בעדות המתלוננת היו תנודות כה רבות, עד שקשה לקבוע בוודאות הנדרשת שאכן הונעה על-ידי המערער לחזור בה לפני בית-המשפט מדברים שאמרה קודם-לכן, בחקירה המשטרתית.

אשר-על-כן, זוכה המערער מעבירה של הדחה בעדות, והורשע תחת זאת בעבירה של הדחה בחקירה.

5. השפעת אי-חקירה בחקירה חוזרת
ב- בש"א (קריות) 1709/04 {חדאד תיסיר ואח' נ' מיטב הצפון שיווק חומרי בניין בע"מ, תק-של 2005(1), 7761, 7763 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב' הרשם דאוד מאזן, כי:

"בדיון שהתקיים בפניי ביום 25.11.04, ולאחר סיום הסיכומים, ביקש בא-כוח המבקש להציג קבלה שלא צורפה כלל ועיקר לתצהירו.

בקשה זו נדחתה אז על-ידי ובהחלטתי מאותו יום אף פירטתי את נימוקי ואלה הם:

ראשית, על המבקש רשות להתגונן חייב לכבד ולכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו ועליו לצרף את המסמכים התומכים בגירסתו.

שנית, המבקש נחקר על תצהירו לרבות על צירופיו והוא עומד בפניי ועל בסיסו תינתן ההחלטה אם זכאי המבקש רשות להתגונן, אם לאו.

שלישית, חקירת המבקש הסתיימה, ובא-כוח המבקש לא ביקש במסגרת האפשרות לחקור חקירה חוזרת, לשאול ולהבהיר סוגיה זו.

רביעית, מסמכים אלה היה מקום לצרפם כבר בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה.

חמישית, היה בידי המבקש להשלים את התצהיר כבר טרם חקירתו ולא עשה.

מכל הנימוקים האלו, סברתי אז וכך גם היום לא להרשות הגשת המסמך הנוסף שביקש בא-כוח המבקש לצרף לעיוני במהלך הסיכומים.

היה על המבקש לפרוס בפניי את כל התמונה ולא לבחור חלקים ממנה, ולצרף מסמכים מלאים ולא חלקי מסמכים, כפי שנעשה במקרה זה."

6. הגשת קלטת בחקירה חוזרת
ב- ת"פ (נ"צ) 155/03 {מדינת ישראל נ' חאתם בן מוחמד חמד ואח', תק-מח 2004(2), 2885 (2004)} נקבעה אפשרות הגשת הקלטת, וכדברי בית-המשפט, מפי כב' השופט יצחק כהן – אב""ד, כי:

"1. החלטתנו כאן נוגעת למחלוקת בין הצדדים באשר להגשת קלטת, אותה הקליט העד עודה ואשר לא הוגשה במהלך החקירה הראשית של העד ובא-כוח המאשימה מבקשת להגישה במהלך חקירה חוזרת (ראה עמ' 807 לפרוטוקול).

לטענתה של בא-כוח המאשימה, לא יכלה להגיש את הקלטת בחקירה ראשית, בהיעדר דו"חות שיגור שהגיעו אליה רק במהלך החקירה הנגדית ומבקשת כאן ומכאן שהקלטת והתמליל יוגשו בחקירה חוזרת באמצעות העד בכפוף לעדות המפעילים והמבצעים.

לטענתה, העד הוא זה שהפעיל את הקלטת ולפיכך, מדובר במוצג קביל, לא מדובר באימרת עד אלא באימרה בזמן אמת, העד הוא אשר ביצע את ההקלטה, מדובר בחקירה נגדית ארוכה של העד אודות הקלטת, המצאת הקלטת תעזור להבהרת האמת והערכת מהימנות העד.

מנגד, הסניגור מתנגד להגשת הקלטת, מפנה לעמ' 475 לפרוטוקול, מדובר בעד ולא בנאשם ולפיכך, לא ניתן להגיש לטעמו את הקלטת בשלב זה.

2. כעולה מישיבות בית-המשפט מיום 19.2.04 ומיום 29.2.04 (עמ' 475 לפרוטוקול ומעמ' 561 לפרוטוקול) נחקר העד עאסם עודה באשר לקלטת נשוא החלטתנו כאן – ארוכות על-ידי הסניגור.

כעולה מחקירת הסניגור את העד, נשאל העד שוב ושוב באשר להקלטה ולמעשה בשום שלב עד לישיבה נשוא המחלוקת להכרעתנו היום, לא נאמר על-ידי בא-כוח המאשימה דבר באשר לקלטת ו/או דו"חות השיגור ולא נעשה כל ניסיון להגשתה או אחרת באשר לקלטת.

כמבואר, התרנו לצדדים להגיש פסיקה בטרם החלטתנו אליה אנו מגיעים עתה.

3. הכלל הינו, כי המתחיל בראיות חייב למצות ראיותיו עד תומן, ראה ע"א 73/49 ויסברג ואח' נ' חברת מיסדי חדרה, פ"ד ד(1), 776, 780 (1950); א' הרנון, שם, 129, זאת, הן באשר לכלל הראיות עד לתום פרשת התביעה והן, באשר להבאת כל הראיות נשוא עדותו של עד פלוני, בחקירה הראשית, גם כאן, המאשימה צריכה להגיש את כלל ראיותיה במסגרת החקירה הראשית.

אין משמעות הדבר כי לא ניתן בשום מקרה להגיש ראיות מטעם המאשימה אם בתום פרשת התביעה ולעניינו בתום החקירה הראשית משמע, בחקירה החוזרת.

סעיף 156 לחסד"פ (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, מלמד כי על התביעה להביא את ראיותיה לבית-המשפט, אין חולק כמובן כי כאן, טרם סיימה המאשימה הבאת ראיותיה בכלל כמשמעות סעיף 157 לחסד"פ והבקשה הינה בשלב החקירה החוזרת של העד.

כחריג, רשאית התביעה ברשות בית-המשפט, להביא ראיות נוספות גם בתום השמעת כל ראיותיה ולאחר פרשת ההגנה אם כראיית הזמה, ראיות מפריכות ואם כראיה לסתור טענות הצד שכנגד עקב שינוי עמדה ומכאן, ניתן ללמוד כי רשאית המאשימה להמציא ראיות גם במהלך החקירה החוזרת זאת כמובן, אם יש צידוק לכך כדי חריג.

פרופ' א' הרנון בספרו דיני הראיות, חלק ראשון, שם, 132 מציין מתי תוגשנה ראיות לאחר המועד המקובל (וכאן, קרא באשר למאשימה הגשת הקלטת בחקירה החוזרת) כאשר לביאורו:

'אין מטילים ספק בסמכותו הטבעית של בית-המשפט להרשות לצד ששגה להשלים את עדויותיו, גם אם כבר הצהיר שאין לו ראיות נוספות… בדרך-כלל ישמור בית-המשפט על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות וידרוש שבעל דין ימצה את ראיותיו ויגישן "חבילה אחת" אולם כאשר מטעמים סבירים והוגנים מבקש בעל דין לתקן טעות שטעה בשלב הראשון של פרשתו, מן הראוי שבית-המשפט יענה לו.'

צא ואמור אם כן, הכלל הוא כי על התביעה להביא ראיותיה כמקשה אחת, החריג כולל התרה לתביעה להציג ראיות גם לאחר ראיות ההגנה וכמבואר ומכאן, גם בחקירה חוזרת באשר לעד פלוני, כאשר גם כאן, הכלל הינו הגשת ראיות התביעה כמקשה אחת בחקירה הראשית (וכאן, הרי המשיבה עוד טרם סיימה הבאת כל ראיותיה ופרשת התביעה טרם תמה).

4. יש להניח על כפות המאזנים, מחד, את הצורך בהבהרה כדי עשיית צדק, ומאידך, מניעת חשש לפגיעה אפשרית בנאשמים ו/או חלילה גרימת עיוות-דין.

ב- ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 505 (1981) נדונה סוגיה של הגשת ראיות לאחר תום ראיות התביעה וההגנה ואף הגשת סיכומים (עסקינן במצוות סעיף 167 לחסד"פ היום), בית-המשפט התיר הבאת הראיה שם, בנסיבות שם כדי למנוע עיוות-דין כאשר המגמה הינה '…שלא לחסום לחלוטין את הדרך להבאת ראיות נוספות', סימן 6 לפסק-הדין, כדי מניעת עיוות-דין.

ב- רע"א 2169/03 החברה לתפעול החוף השקט נ' אטריק ואח', תק- על 2003(2), 3323 (2003) סוגיה דומה, הגשת קלטת בחקירה חוזרת, בית-המשפט המחוזי אישר את הגשת הקלטת למרות התנגדות הצד שכנגד ושעה שהסוגיה התבררה בבית-המשפט העליון, קבע בית-המשפט העליון כי אין בפגמים של אי-הצגת הקלטת בחקירה הראשית כדי פסילתה.

כך גם כך ראה ת"פ (ת"א) 4074/98, תמ"ח 199/1 מקרה דומה, הגשת אימרות בחקירה חוזרת בעקבות חקירה נגדית של הסניגור ולשם קביעת "תמונה שלמה", בית-המשפט תוך שהינו קובע שהגשת האימרות איננה לאמיתותם או למהימנות העד אלא לצורך השלמת התמונה קבע כי מדובר בתכלית ראויה וצודקת והתיר את הגשת האימרות.

בעניין שבפנינו דין הקלטת כדין האימרות.

5. אחרית דבר, גם שעה שהקלטת לא הוגשה בעיתה, הרי שעה שיש בקלטת ובתמליל הנגזר הימנה לאור חקירתו המפורטת של הסניגור משום השלמת התמונה כדי ירידה לחקר האמת ומתוך כך שאין בה גרימת עיוות-דין לנאשמים, ומבלי שבעצם קבלת הקלטת כחריג, בחקירה החוזרת, יהא משום קבלת התוכן כאמת, אנו מתירים את קבלת הקלטת והתמליל בחקירה חוזרת, מסמנים אותם ת/182 ו- ת/182א וזאת בכפוף לעדות המפעילים והמבצעים וכללי מ"ט נדרשים.

למותר לציין שמשקלם של הקלטת והתמליל כראיה והיה ויתקבלו ככאלה לאחר עדות המפעילים והמבצעים, יבחנו ויקבעו בהכרעת- הדין.

אנו רואים לציין כי הסניגור רשאי להמציא תמליל מטעמו לאחר שיחזור ויבחן את הקלטת ואת התמליל מטעם המאשימה."

7. הגשת מסמכים במסגרת חקירה חוזרת
ב- רע"א 5048/01 {הפניקס הישראלי בע"מ נ' אלמו הנע מבוקר, תק-על 2001(4), 685 (2001)} קבע בית-המשפט, מפי כב' השופטת דליה דורנר, כי:

"…במהלך חקירה חוזרת של מומחה מטעם המשיבה, מר אשד, ביקש בא-כוח המשיבה להפנותו למסמכים שונים, והתברר כי מסמכים אלה, הגם שנמצאו בתיק בית-המשפט, לא צורפו כנדרש לתצהירי העדות הראשית. משכך, ביקשו המבקשות שלא להתייחס אל המסמכים כאל ראיה, להוציאם מתיק בית-המשפט ולא לאשר להגישם עוד.

בית-המשפט המחוזי קבע, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, כי מכיוון שהמסמכים לא הוגשו כחלק מתצהירי עדות ראשית, אין לראות בהם כראיה. עם-זאת נקבע, כי המשפט עודו בראשיתו, ולא יגרם עוול למבקשות אם תתאפשר הגשת המסמכים באופן שישמור על זכויותיהן. לפיכך נקבע, כי המשיבה תוכל להגיש או לתקן תצהירי עדות ראשית מטעמה על-ידי הוספת המסמכים, והמבקשות תוכלנה לתקן אף הן את תצהירי העדות הראשית מטעמן, ולחקור בשנית את מר אשד חקירה נגדית."

8. הגשת אימרות של עד
ב- תפ"ח (ת"א-יפו) 4074/98 {מדינת ישראל נ' יצחק בן משה, תק-מח 99(1), 2116 (1999)} הותרה הגשת האימרה וכדברי בית-המשפט:

"חלק מהסניגורים התנגד לבקשה בטענה שהדין אינו מתיר הגשת מסמכים כגון אלה במסגרת חקירה חוזרת.

תכלית הגשת אימרות העד איננה על-מנת להביא הדברים שאמר העד ראיה לאמיתותם או לתמוך במהימנותו של העד, אלא לצורך השלמת התמונה שהצטיירה מהחקירה הנגדית, מאחר שנטען כי בחקירה נגדית צוטטו קטעים מהאימרות – ועל כך אין חולקין – שהתמונה בפני בית-המשפט איננה שלמה.

זוהי תכלית ראויה וצודקת ולפיכך אנו מתירים לבא-כוח התביעה להגיש את אימרותיו של העד."

מקור המאמר – abc-israel.it