1. מבוא
פרק ה’ לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 (להלן: “חוק ההוצאה לפועל”) עניינו כינוס הנכסים.
על-פי חוק ההוצאה לפועל מוסמך רשם ההוצאה לפועל למנות כונס נכסים לנכס מסויים של החייב, על-מנת למכרו, לנהלו או לממשו, ובסופו-של-דבר לבצע את פסק-הדין.
משהוחלף חוק ההוצאה לפועל העותמני בחוק ההוצאה לפועל, הורחבו האמצעים שבהם ניתן לרדת לנכסיו של החייב, ועל-כן נהגו בתי-המשפט, כדבר שבשיגרה, לשלוח את הזכאים בדין לממש את זכותם בלשכות ההוצאה לפועל השונות. הרחבת מנגנון ההוצאה לפועל באה לביטוי בעיקר בחקיקת סעיף 53 לחוק הוצאה לפועל, המקנה לרשם ההוצאה לפועל הסמכות למנות כונס נכסים על נכס מסויים של החייב על-מנת לבצע את הפעולות הדרושות לאכיפת פסק-הדין כלפי החייב.
ניתן היה לגרוס, כי הסמכות האמורה מייתרת את הליך ההוצאה לפועל מן היושר אשר בתקנות סדר הדין האזרחי ולא היא; הוראתו של סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל איננה מאפשרת מינוי כונס על כל נכסי החייב, אלא על נכס מסויים בלבד, ועל-כן, זוכה בפסק-דין המקנה לו זכויות בנכסי החייב אינו יכול לפנות ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למינוי כונס על כלל הנכסים. יתרה מזאת, שיקול-דעתו של רשם ההוצאה לפועל בעת מינוי כונס לפי סעיף 53 הנ”ל אינו רחב כשיקול-דעתו של השופט בדין.
רשם ההוצאה לפועל ממלא תפקיד מינהלי, וככזה אינו רשאי לעסוק בתחומים הגולשים מעבר לגדר הסמכויות שהוענקו לו מפורשות בחוק על-מנת לבצע פסקי-דין. כך אין רשם ההוצאה לפועל רשאי למנות כונס על נכס משיקולי אקוויטי, כפי שרשאי לעשות בית-המשפט לפי תקנה 388 לתקנות הנ”ל.
ואם אין די בכך, הרי רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך להעניק לכונס סמכויות אשר אינן נקובות מפורשות בסעיף 54 לחוק הוצאה לפועל, כגון סמכויות חיפוש נכסים אשר הוסתרו או הועלמו על-ידי החייב, ואשר לא פורט מקום הימצאם, כאמור בתקנה 80(א) לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם-1979 (להלן: “תקנות ההוצאה לפועל”; ע”א 447/92 הנרי רוט נ’ אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ”ד מט(2), 102}.
כאמור, גם תקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות לבית-המשפט למנות כונס נכסים לביצוע פסק-דין, אך בניגוד לרשם ההוצאה לפועל, אשר מוסמך כאמור למנות כונס נכסים אך על נכס מסויים של החייב, רשאי בית-המשפט, על-פי תקנות סדר הדין האזרחי למנות כונס נכסים על כלל נכסי החייב {רע”א 5222/04 ד”ר דוד פישר נ’ רואה-חשבון צבי יוכמן ואח’, תק-על 2004(3) 3319 (2004)}.
2. מינוי כונס נכסים
סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל עניינו מינוי הכונס, על-פיו:
“(א) רשם ההוצאה לפועל רשאי, אם ראה צורך או תועלת בדבר לשם ביצוע פסק-הדין, למנות כונס נכסים לנכס מסויים של החייב.
(ב) רשם ההוצאה לפועל רשאי להורות כי כונס הנכסים יתן ערובה, להנחת-דעתו, לשם הבטחת אחריותו למילוי תפקידו.
(ג) הודעה על מינוי כונס נכסים תינתן לכונס הנכסים הרשמי.”
תקנה 80 לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כי:
“(א) המבקש מינוי כונס נכסים, יפרט בבקשתו את הנכס שעליו יתמנה כונס הנכסים, תיאורו, טיבו ומקום הימצאו, ויציע בבקשתו מועמד שיהא כונס נכסים; לבקשה יצרף את הסכמתו בכתב של המועמד למינוי.
(ב) לא ימנה רשם ההוצאה לפועל את הזוכה להיות כונס נכסים, זולת אם ראה טעמים מיוחדים לכך, אולם רשאי הוא למנות את עורך-דינו של הזוכה.”
הוראתו של סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל איננה מאפשרת מינוי כונס נכסים על כלל נכסי החייב, אלא על נכס מסויים בלבד. שיקול-הדעת של רשם ההוצאה לפועל נרחב למדי והוא רשאי להורות על המינוי בכל מקרה שבו ראה תועלת או צורך במינוי לשם ביצוע מהיר ויעיל של פסק-הדין וכן ניתן למנות כונס נכסים על נכס מקרקעין ולהוציאו למכירה {דוד בר-אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות (מהדורה רביעית, 1996), 387}.
הוראתו “של סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל אינה מאפשרת מינוי כונס על כל נכסי החייב, אלא על נכס מסויים בלבד ועל-כן, זוכה בפסק-דין המקנה לו זכויות בנכסי החייב אינו יכול לפנות ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למינוי כונס על כלל הנכסים. יתירה מזאת, שיקול-דעתו של רשם ההוצאה לפועל בעת מינוי כונס לפי סעיף 53 הנ”ל אינו רחב כשיקול-דעתו של השופט בדין וכך אין רשם ההוצאה לפועל רשאי למנות כונס על נכס משיקולי אקוויטי, כפי שרשאי לעשות בית-המשפט לפי תקנה 388 לתקנות הנ”ל. ואם אין די בכך, הרי רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך להעניק לכונס סמכויות וכגון סמכויות חיפוש נכסים אשר הוסתרו או הועלמו על-ידי החייב” {דבריו של כב’ הנשיא מ’ שמגר ב- ע”א 447/92 הנרי רוט נ’ אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פ”ד מט(2), 102, 114}.
מינוי הזוכה לכונס נכסים, מצריך טעם מיוחד, וזאת על-מנת לוודא שפסק-הדין לא יבוצע בניגוד אינטרסים.
אולם כיוון שכונס הנכסים בהוצאה לפועל הוא המוציא לפועל את פסק-הדין לטובת הזוכה, הרי שבמינוי בא-כוחו של הזוכה, לרישום פעולה, או שמירת הנכס והבטחתו נגד השמדה או הברחה, אין ניגוד עניינים בין תפקידו ככונס הממונה על-ידי בית-המשפט לבין נאמנותו ללקוחו.
כאמור, על-פי חוק ההוצאה לפועל, מטרת מינוי כונס הנכסים היא ביצוע פסק-הדין על-ידי מימוש הנכסים. אמנם לכאורה נראה, כי את ביצוע פסק-הדין ניתן להשיג גם באמצעות מינוי כונס נכסים על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, או חוקים אחרים. אך, כפי שנראה, בית-המשפט נטה לקבוע כי למינוי כונס נכסים לביצוע פסק-דין יש לפנות לרשם ההוצאה לפועל.
סעיף 3 לחוק ההוצאה לפועל מרחיב את המוסמכים על-פי חוק זה וקובע כי “הסמכויות של רשם ההוצאה לפועל נתונות לכל שופט של בית-משפט שלום ולכל רשם בית-משפט שלום”.
3. סמכויות וחובות כונס הנכסים
סעיפים 54 ו- 55 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 קובעים לאמור:
“54. סמכויותיו וחובותיו של כונס נכסים
(א) כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב.
(ב) רשם ההוצאה לפועל רשאי לתת הוראות לפי סעיף זה אם מיזמתו ואם לפי בקשת הזוכה או החייב, או לפי בקשת כונס הנכסים.
(ג) כונס הנכסים ינהל פנקסים וימסור דינים וחשבונות לרשם ההוצאה לפועל או למי שיורה עליו רשם ההוצאה לפועל.
(ד) כונס הנכסים ימסור למוציא לפועל כל הכנסה שהגיעה לידו מניהול הנכס, ממכירתו או ממימושו, במועד ובצורה שנדרש למסרה בכתב-המינוי או בהוראה מיוחדת.
55. שמירת הוראות
אין במינוי של כונס נכסים כדי לפגוע בזכויות החייב לפי סעיפים 22, 38, 39 ו- 50 או לפי כל דין אחר.”
סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל, מסמיך רשם הוצאה לפועל למנות כונס נכסים. כונס הנכסים מהווה “זרועו הארוכה” של רשם ההוצאה לפועל ומתוקף כך חב לרשם חובת נאמנות ראשונה: “בניגוד לרשם הספון בלשכתו וממלא תפקיד שיפוטי, על כונס הנכסים לצאת לשטח, לבקר את הנכס שבכינוס, לשוחח עם המעורבים, לקבל הצעות מחיר והצעות רכישה ולהיות בקיא בפרטי העניין, לביצוע מיטבי של העסקה, היא מטרת כינוס הנכסים” {עודד מאור ואסף דגני על כונס נכסים – כינוס נכסים בהוצאה לפועל ובהליכי אכיפה מינהלית (2015), 239}.
סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל מסמיך את כונס הנכסים להיכנס לנעלי החייב לשם ביצוע פעולות שונות בנכס. בד-בבד, מטיל סעיף 56 לחוק חובה על חייב בהוצאה לפועל לשתף פעולה עם כונס הנכסים.
חובה נגזרת החלה על כונס הנכסים היא למנות שמאי מוסמך ומיומן. עליו לוודא, שחוות-הדעת תהא ערוכה לפי הוראות תקנות 65, 66 לתקנות ההוצאות לפועל, תש”ם – 1979 (להלן: “התקנות”). לעניין זה מורה תקנה 65(ד) כך: “חלק אחד הצדדים על השומה והמציא שומה של שמאי מוסמך הסותרת את השומה לפי תקנת משנה (א), יועבר העניין להחלטתו של רשם ההוצאה לפועל שיקבע את השומה לצורך המכירה”.
כונס הנכסים משמש, בתחום סמכויותיו, גם כשלוח סטטוטורי של החייב ועליו לנהל, למכור, לממש ולעשות בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל ו”ידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב” (סעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל).
לאור האמור, לא ניתן לתקוף את הסכם המכר על בסיס טענות חוזיות בדמות טעות או הטעיה. לא ניתן לעטות “כסות חוזית” על טענות שהן במהותן טענות שמקומן לבחינה בפריזמה של הליכי ההוצאה לפועל. פעילות כונס הנכסים אינה מתרחשת “בשוק חופשי”, שבו פועל מוכר מרצון. פעולות כונס הנכסים נעשות ב”שליחות” רשם ההוצאה לפועל ובפיקוח מהותי שלו, על רקע ועל בסיס חובותיו: “אין המדובר בפיקוח פורמאלי שהוא רק בגדר מתן גושפנקא למה שנעשה. האישור למעשיהם של כונסי הנכסים צריך להצביע על כך שבית-המשפט בחן את פרטי העסקה, שיווה לנגד עיניו את הטענות שהועלו ולא מצא פסול מהותי בפעולות שנערכו” {ראה ה”פ (ת”א) 56508-02-15 רחל לטין נ’ פרימיום קרדיט מימון והשקעות נדלן בע”מ, תק-מח 2015(4), 10282 (2015)}.
על הייחוד שבמינוי כונס נכסים על-פי חוק ההוצאה לפועל ניתן ללמוד מ- ע”א 213/89 {מקור הנפקות וזכויות בע”מ נ’ משה”ב משכנות, פ”ד מה(3), 91} הקובע כי כונס שמונה על-ידי רשם ההוצאה לפועל אינו כפוף להוראות תקנות הוצאה לפועל בנוגע למכירת מקרקעין.
במקרה הנדון, ניתן פסק-דין כספי כנגד המערערות לטובת המשיבה בגדרו אישר בית-המשפט המחוזי עיקול זמני על שני קוטג’ים של המערערות.
רשם ההוצאה לפועל מינה את המשיב מס’ 2 כונס נכסים לביצוע מכירת הקוטג’ים, ולאחר שזה הוציא שומות מקרקעין ופרסם הודעות מכירה ואיפשר הגשת הצעות מכירה אישרו ראשי ההוצאה לפועל מכירת אחד מהקוטג’ים למשיבים מס’ 3, 4 ואת האחר למשיבים מס’ 5 ו- 6.
המערערות עתרו שלא לאשר את הליכי המכירה ולחילופין לבטלם, אך בקשתן נדחתה, ולאחר שהוגשה בקשת רשות ערעור, ניתן אישור לדון בשתי שאלות והן:
“האם חלים על הליכי מכירת מקרקעין על-ידי כונס נכסים שנתמנה לפי חוק ההוצאה לפועל ההליכים בדבר עיקול מקרקעין ומכירתם המנויים בפרק ד’ לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם-1979 ואם-כן מה דינם של ההליכים שננקטו במקרה שלפנינו בנסיבות העניין.”
כב’ השופט ש’ לוין דחה את הערעור וקבע:
“הליכי מכירת מקרקעין בלשכת ההוצאה לפועל מפורטים בפרק ג’ לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 (להלן: “החוק”) והם כוללים צו לעיקול המקרקעין ולפי סעיף 36 לחוק אם ‘עברו שלושים יום מיום רישום העיקול והחייב לא שילם את החוב הפסוק, רשאי רשם ההוצאה לפועל, לפי בקשתו של הזוכה, לצוות על מכירתם של המעוקלים’…
מינוי כונס נכסים לפי החוק נעשה בגדרו של פרק ה’ לחוק, ולפי סעיף 53(א) שבו הוסמך רשם ההוצאה לפועל למנות כונס נכסים לנכס מסויים של החייב. לפי סעיף 54(א) לחוק יקח כונס הנכסים ‘לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב’. החוק אינו יוצר זיקת גומלין בין הוראות פרק ה’ להוראות פרק ג’ לחוק, וזיקת גומלין כזו גם אינה נזכרת בפרק ו’ לתקנות, הנושא כותרת “כינוס נכסים”…
שאלה אחרת – שאינה מתעוררת בערעור שלפנינו – היא אם מלכתחילה היה מקום למינוי כונס נכסים לביצוע המכירה או דילמא היה דינה של המכירה להתבצע בדרך הרגילה באמצעות דרכי המכירה המנויות בפסקה ד’. בספרו של השופט ש’ רוזנפלד ז”ל דיני ההוצאה לפועל (מהדורה שניה), 52 הובעה הסברה, שלכאורה היא מקובלת עלינו, שרשם ההוצאה לפועל ממנה כונס נכסים כאשר קיים קושי לבצע הליכי מכירה בדרך הרגילה; אך יהא הדבר כאשר יהא אך ברור הוא, שכאשר כבר נתמנה כונס הנכסים לפי פרק ו’ אין הליכי המכירה כפופים אלא להוראות רשם ההוצאה לפועל, אשר רשאי להיות מונחה, בשינויים או ללא שינויים, על-ידי הוראת פרק ד’ לתקנות, אף שאינו מחוייב על-פיהם.”
אמנם ב- ע”א 584/81 {כונס הנכסים הרשמי נ’ עורך-דין קלמן קרני ואח’, פ”ד לו(3) 747.} קבע כב’ השופט ש’ לוין כי זיקת גומלין בין מינוי מכוח חוק ההוצאה לפועל והכפיפות לתקנות ההוצאה לפועל נוצרת מכוח האמור בתקנה 91 לתקנות ההוצאה לפועל שלשונה:
“על-אף האמור בתקנות אלו בדבר מכירתם או מימושם של נכסים, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות בכל שלב של המכירה או המימוש כי הם יבוצעו על-ידי כונס הנכסים, אם ראה לעשות כן.”
אך הוא חזר בו וקבע כי משמעותה של תקנה 91 היא אך זו שלצורך קיום הליכי מכירה לפי פרק ד’ רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות “בכל שלב של המכירה או המימוש כי הם יבוצעו על-ידי כונס נכסים”; אין משמעותה שהוראות פרק ו’ לתקנות גופו כפופות להוראות פרק ד’.
נראה כי על-פי התקנה, מינוי הכונס, אינו צריך להיות בהחלטת המוציא לפועל מראש, וכי אף באמצע הליך המתנהל בהוצאה לפועל, למכירת נכסים, ניתן למנות כונס נכסים.
לעומת גישה זו המקנה לכונס יותר חופש פעולה במילוי תפקידו, רע”א 4114/98 {בנק הפועלים בע”מ נ’ משה לויאן, תק-על 98(3), 1525 (1998)} מבטא גישה מאופקת יותר לסמכויות הכונס, המגבילה אותן למטרת מינויו בלבד ולעניינים המפורשים בשטר משכנתה שלצורך מימושו מונה הכונס.
במקרה הנדון, המשיבים משכנו לטובת המבקש 1 שלוש דירות כבטוחה להחזרת חוב של עסקם למבקש 1. המשיבים לא עמדו בתשלום החוב ונפתחו נגדם הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתה ולצורך כך מונה המבקש 2 ככונס נכסים לדירותיהם.
הכונס ביקש למכור את דירותיהם של המשיבים בפטור ממס שבח מקרקעין ולשם כך פנה לרשם ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראה לחייב את המשיבים לחתום על בקשה לפטור ממס שבח, ולחילופין להסמיך אותו (את הכונס) לחתום על בקשה כזו בשמם. כל זאת, בהסתמכו על מסמכים שונים לפיהם עולה, לטענתו, כי המשיבים התחייבו בפני המבקש 1 שדירתם תימכר פטורה ממס שבח מקרקעין.
רשם ההוצאה לפועל דחה את הבקשה מהנימוק, שההתחייבות הנטענת למכור את הדירות פטורות ממס שבח מקרקעין אינה כלולה בשטר המשכנתה, ואילו הוא – רשם ההוצאה לפועל – מוסמך לפעול אך ורק כמוציא לפועל של שטר המשכנתה. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור מאותם הנימוקים, ועל כך הוגשה בקשת רשות הערעור הנדונה.
המבקשים טוענים כי סמכותו של רשם ההוצאה לפועל הינה סמכות רחבה, המשתרעת על כל העניינים הנוגעים למכירת הדירה, ובכלל זה גם על מכירת הדירה בפטור ממס שבח, וכי סמכות זו אינה מוגבלת אך רק לעניינים המוזכרים במפורש בשטר המשכנתה. המבקשים מסתמכים בכך על לשונו של סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל.
כב’ השופטת ד’ דורנר דחתה את בקשת המבקשים וקבעה כי:
“שטר המשכנתה כמוהו כפסק-דין שרשם ההוצאה לפועל ממונה אך על ביצועו, מכוח סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל. אין זה בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל לקבוע זכויות או חובות שאינם כלולים בשטח המשכנתה, וסעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל אינו מקנה לו סמכות כזו. סעיף זה מסמיך את רשם ההוצאה לפועל לבצע פעולות שונות בשם החייב לצורך מכירת הדירה, אך זאת, אך ורק לשם ביצוע שטר המשכנתה, ולא מעבר לכך. אם ישנן למבקשים טענות להתחייבות של המשיבים כלפיהם, שאינה כלולה בשטר המשכנתה, כגון ההתחייבות הניטענת למכור את הדירה בפטור ממס שבח מקרקעין, עליהם לפנות בתביעה רגילה לבית-משפט ולהוכיח בה את זכויותיהם. אשר-על-כן הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.”
גם ע”א 160/86 {דן מליחי נ’ שריקי ימין ואח’, תק-על 88(3), 556 (1998)} הינו דוגמה לכך שכונס הנכסים מטעם ההוצאה לפועל בכל זאת כפוף לכללי ההוצאה לפועל, בו נקבע כי אין למנות כונס בהוצאה לפועל למכירת דירת מגורים, אלא על-פי כללי ההוצאה לפועל.
במקרה הנדון, המערער הרג את אשתו, אם ילדיו המשיבים, והוא מרצה כעת בשל אותו מעשה עונש מאסר לתקופה של עשר שנים. עד היום נמצאים שניים מן הילדים בידי סבם, אביה של האם שהלכה לעולמה.
הילדים מקבלים מזונות זמניים, היות שלמערער דירה שמכספי מכירתה ניתן לגבות את תשלום המזונות. לשם כך נקבע כי יש להמשיך בהליכים בלשכת ההוצאה לפועל למינוי כונס נכסים לצורך מכירת דירת המערער. ועל כך מוגש ערעור זה.
כב’ השופט ש’ לוין דחה את הערעור בנוגע לתשלום המזונות הזמניים וקבע כי אלה ישולמו כסדרם, אולם לגבי הליך מכירת המגורים קבע כב’ השופט ש’ לוין כי:
“לפי סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות למכור נכס מקרקעין של חייב שעוקל, המשמש לו בית מגורים, אלא אם הוכח תחילה להנחת-דעתו שיהיה לחייב מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותו סידור חלוף; הדברים הם קל וחומר כאשר טרם עוקל נכס של החייב, והמדובר אך במימוש חיובים שבמזונות זמניים.”
יצויין כי מקרה זה, אף הוא פרי עטו של כב’ השופט ש’ לוין, ונדון טרם החלטתו המאוחרת יותר שניתנה ב- ע”א 213/89 {מקור הנפקות וזכויות בע”מ נ’ משה”ב משכנות, פ”ד מה(3), 91}, משום כך, קרוב לוודאי כי פסיקה זו מייצגת את הגישה הקודמת שבה החזיק כב’ השופט ש’ לוין ואותה ביטל בקביעתו המאוחרת.
במקרה אחר, קבע בית-המשפט כי תעוכב מכירת המקרקעין שמכר הכונס, עקב אי-עמידת הכונס בתקנות ההוצאה לפועל ובהיותם של פגמים רבים בהליך המכירה.
ב- רע”א 667/01 {עזבון אל רחמן דרביה ז”ל נ’ היפר מטל בע”מ, פ”ד נו(2), 5, 9-8} המשיבה 1, היא הזוכה, פתחה בלשכת ההוצאה לפועל בהליכי ביצוע פסק-דין שניתן נגד החייב, המנוח עבד אל רחמן דרביה.
רשם ההוצאה לפועל מינה את בא-כוחה של הזוכה להיות כונס נכסים על זכויות החייב במגרשים באיזור התעשיה “ארז” שברצועת עזה. כונס הנכסים הציע את הנכס למכירה לציבור, ערך התמחרות בין המציעים והגיש “דו”ח מס’ 1 של כונס הנכסים ובקשה למתן הוראות” שבו ביקש כי רשם ההוצאה לפועל יאשר את מכירת הנכס לקונה, משיב 2.
רשם ההוצאה לפועל העביר את הבקשה לתגובת החייב ומשלא התקבלה תגובתו, אישר את המכירה.
כשבועיים לאחר מכן הגיש החייב “בקשה דחופה לביטול אישור המכירה”, אך בקשתו נדחתה. וגם בקשתו לעיכוב ההליכים בבית-המשפט המחוזי, נדחתה.
בבקשה זו המבקשים, שהם עזבונו של המנוח ויורשיו, ביקשו לערער על ההחלטה.
כב’ השופט י’ טירקל קיבל את הבקשה והורה על עיכוב ההליכים בקובעו כי:
“כבר נפסק כי:
‘העילה העיקרית לעיכוב ביצוע פסק-דין הכפוף לערעור היא מניעת שינוי במצב הקיים כאשר קיים חשש שלא ניתן יהיה להחזירו לקדמותו… אם קיים חשש כזה די בדרך-כלל בסיכוי כלשהוא למערער, ולו גם הקלוש, לזכות בערעורו.
כנגד זאת יש לשקול את תוצאות העיכוב, אם יינתן, על הזוכה בערעור ואם העיכוב לא יגרום לו נזק בל ניתן לתיקון בכך שיסכל את פרי זכייתו בתביעה באם הערעור ידחה ופסק-הדין ישאר על כנו.’
(ב”ש 839/86 נאות מרינה בת ים בע”מ נ’ הבנק הבינלאומי הראשון, פ”ד מ(4), 126)
בשל החשש שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב הקיים לקדמותו נוטים בתי-המשפט, בדרך-כלל, לעכב את ביצוען של החלטות שעניינן מכירת מקרקעין, כאשר מוגש ערעור עליהן (ראו, בין היתר, בש”א 3158/91 שמואל פלאטו שרון ואח’ נ’ קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ”ד מה(5), 499; ב”ש 839/86 הנ”ל; ד”ר י’ זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 859).
המבקשים טוענים כי בהליכי המכירה היו פגמים רבים: לא הומצא לחייב דין וחשבון של שמאי המקרקעין… שומת המקרקעין שהוגשה אינה נכונה והיא נמוכה מערכו של הנכס; כונס הנכסים לא קיים את החלטת רשם ההוצאה לפועל לפיה היה עליו ‘להודיע לחייב(י-ם) על ההצעה הגבוהה ביותר ולאפשר לו (להם) להשתתף בתחרות’; לא נערכה מכירה פומבית… המחיר שאושר היה נמוך בשיעור משמעותי משומת המקרקעין. כאמור, השיבו המשיבים על הבקשה, אולם בתשובתם… לא ניתנה תשובה לחלק מטענות המבקשים. יתר-על-כן, החייב ביקש לעכב את ההליכים עוד בטרם נערכו הליכי המכירה על-מנת שהנכס יימכר לקונה אחר שהציע מחיר גבוה יותר – פי שניים מהמחיר שהציע הקונה – אולם רשם ההוצאה לפועל לא החליט בבקשתו.
אכן, בתי-המשפט נוקטים מידת זהירות בבואם לבטל אישור מכירת מקרקעין (ראו רע”א 2404/01 דוד וקנין ואח’ נ’ רון בראון ואח’, פ”ד כו(1), 913), אולם הפגמים שנמנו לעיל צריכים בדיקה ובירור ותוצאתם עלולה להיות בטול האישור שניתן. ברור כי במצב דברים זה עלול המשך הליכי המכירה לגרום נזק גדול ובלתי-הפיך למבקשים. מאידך גיסא, ניתן להבטיח על-ידי ערובה הולמת כי הקונה יזכה בפיצוי עבור העיכוב בהעברת הזכויות בנכס לידיו, אם ידחה ערעורם של המשיבים.
לפיכך אני מורה לעכב את הליכי מכירת הנכס המתנהלים בלשכת ההוצאה לפועל.., כנגד המצאת ערובה נאותה כפי שיורה בית-המשפט המחוזי.”
עוד לעניין מכירת המקרקעין על-ידי כונס נכסים בהליך הוצאה לפועל, נדון ב- רע”א 5609/03 {אד מרי השקעות בע”מ ואח’ נ’ בנק דיסקונט למשכנתאות ואח’, פ”ד נח(3), 97}.
במקרה הנדון, המשיב מס’ 1, הבנק, נקט הליכי הוצאה לפועל נגד המבקשים למימוש משכנתה שנרשמה לטובתו על זכויותיהם בנכס מקרקעין בצפת – המחולק למגרשים לבניה ולמגרשים למלונאות – בגין חוב של 17 מיליון ש”ח.
רשם ההוצאה לפועל מינה כונס נכסים לצורך הליכי המימוש. לבקשתו נערכה חוות-דעת של שמאי ראשון, שאחר-כך עודכנה על-ידי שמאי נוסף. חוות-הדעת השניה היתה נמוכה מחוות-הדעת הראשונה.
כונס הנכסים, באישור רשם ההוצאה לפועל, ניסה לשווק את המגרשים באמצעות מתווכים ומשקיעים, אולם נסיונות אלה לא עלו יפה. כעבור ארבעה חודשים, פרסם כונס הנכסים בעיתונות היומית הזמנה להציע הצעות לרכישת המגרשים לבניה ולמלונאות יחד עם מגרשים נוספים, ונערכה במשרדו התמחרות בין המציעים. בשל מיעוט המציעים, החליט הכונס למכור את המגרשים לקונים, בסכום נמוך במקצת מחוות-הדעת השניה תמורת התחייבות הקונה לשאת בתשלומי היטלי ההשבחה והיטלי הפיתוח.
המבקשים ביקשו לשמור על זכותם לפדות את המגרשים לבניה ולמלונאות, אולם משעברו 8 ימים מאז ההתמחרות בלא שיפדו אותם, עתר כונס הנכסים לרשם ההוצאה לפועל בחיפה בבקשה לאשר את המכירה לקונים. רשם ההוצאה לפועל נעתר לבקשת כונס הנכסים ואישר את המכירה בכפוף להוראות לפיהן הרשה למבקשים להגיש הצעה לקניית המגרשים שתהיה גבוהה מההצעות הקיימות ב- 10% מהסכום המוצע על-ידי הקונים הקיימים.
המבקשים לא ביקשו לפדות את המגרשים לבניה או את המגרש למלונאות, וכן לא פנה מציע מטעמם אל כונס הנכסים לפי הוראות רשם ההוצאה לפועל. לפיכך אישר רשם ההוצאה לפועל את המכירה לקונים.
המבקשים ביקשו להרשות להם לערער על ההחלטה, בקשתם נדחתה אך ביצוע המכירה עוכב בעוד שבוע על-מנת להגיש בקשת רשות ערעור, שאכן הוגשה.
בבקשתם, טוענים המבקשים, כי המגרשים לבניה והמגרש למלונאות נמכרו ב”מחירים כה נמוכים”, ולפיכך יש לבטל את אישורי המכירה.
עוד טוענים הם, כי כונס הנכסים פעל בחיפזון וכי היה עליו “לנסות ולפרסם את הנכס פעם נוספת, אין להסתפק בפרסום אחד כשהן גורל המכירה והן גורל החייבים תלוי על בלימה. זוהי עבודה רשלנית ופוגענית מאין כמוה ומשחקת בחיי אדם ובעתידו”.
המבקשים מוסיפים וטוענים, כי כונס הנכסים צריך היה למכור את כל המגרשים הממושכנים “בבת אחת”, שכן מכירתם בחלקים “מסבה נזק בל יתואר לחלקות האחרות”. לטענת המבקשים, “נכון להיום, ישנם שני קונים המתעניינים ברכישת כל המקרקעין בבת אחת”, והם מבקשים כי בית-המשפט ימנה שמאי מטעמו “אשר יערוך חוות-דעת אמיתית המשקפת את שוויים הריאלי של המקרקעין”.
כב’ השופט י’ טירקל דחה את הבקשה וקבע כי:
“מכירת מקרקעין בהוצאה לפועל… מן הראוי לה שתיעשה בזהירות ובקפדנות. חובה מיוחדת מוטלת, בעניין זה, על כונס הנכסים. עליו לפעול תוך הקפדה יתירה על תקינות ההליכים.”
(דברי השופט א’ ריבלין ב- רע”א 2501/01 גולדמן נ’ בנק ירושלים בע”מ, תק-על 2001(3) 1552).
לפיכך, פגמים מהותיים שנפלו בהליך המכירה הם עילה לביטול אישור מכירה שניתן לפי תקנה 68(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם-1979 (ראו והשוו: ע”א 555/71 אמסטרדמר נ’ מוסקוביץ, פ”ד כו(1), 793; רע”א 583/88 פירוקומרץ נ’ שטנדר, פ”ד מב(4), 281; רע”א 5080/97 כהן נ’ רום, פ”ד נב(2), 332… רע”א 667/01 עזבון אל רחמן דרביה ז”ל נ’ היפר מטל בע”מ, פ”ד נו(2), 5; רע”א 3315/03 מיסיוק נ’ עקיבא, תק-על 2003(2), 3354 (2003)).
אולם, לא אלה פני הדברים כאן… נחה דעתי כי מחיר המכירה של המגרשים לבניה ולמלונאות, כפי שאושר על-ידי רשם ההוצאה לפועל, היה המחיר הראוי ושיקף את ערך השוק האמיתי. מותר, דומני, גם להניח, כי הבנק היה ממצה כל אפשרות לממש את המגרשים במחיר הגבוה ביותר האפשרי באופן מעשי, כדי שהמבקשים יפרעו לו את מלוא חובם (ראו: רע”א 2052/00 חברת אחוזת ברוך זיזה בע”מ נ’ שחם, תק-על 2000(2), 1191 (2000)).
כך מכר כונס הנכסים את המגרשים לבניה ולמלונאות לקונים שהציעו את ההצעות הגבוהות ביותר בהתמחרות, ורק אחרי שנסיונותיו לשווקם באמצעות מתווכים ומשקיעים במשך כארבעה חודשים, לא עלו יפה. יצויין, כי המבקשים ניסו גם הם לשווק את המגרשים במשך 15 חודשים, אולם ללא הצלחה…
רשם ההוצאה לפועל גם קבע כי:
‘זה נכון שבהליכי כינוס יש להקפיד הקפדה יתרה על תקינות ההליכים וצודקים החייבים (המבקשים – י’ ט’) בבקשתם שיש לדאוג לכך שיושג תכלית הכינוס שהיא הגשת מחיר מירבי, אך אין זאת אומרת לאפשר לחייבים להשהות ולעכב את הליכי הכינוס עד אין סוף בתואנות שונות ומשונות המתבססות על קיומם של מציעים פוטנציאלים אשר לא ראיתי ולא הוכח בפני קיומם הוודאי, ואת עצם השתתפותם הוודאית להליכי התמחרות עתידית.’
אף-על-פי-כן, לא נעל הדלת בפני המבקשים והרשה להם להביא הצעות של רוכשים מטעמם, אולם לא עלה בידיהם להביא אפילו הצעה אחת, וגם בפני בית-המשפט המחוזי לא הוכח קיומם של מציעים פוטנציאלים. לפיכך, פג כל חשש שיכול היה להתעורר בדבר פגם בהליכי המכירה. לעניין זה יפים הדברים הבאים:
‘אין מקום לבטל הליכי מכירה כאשר ברור, מתוך הנתונים העובדתיים, כי שיקולו העיקרי של רשם ההוצאה לפועל התמקד בקבלת מחיר מקסימלי עבור הנכס לטובת החייבים, בעוד שהם הפריחו סכומים תלושים מן המציאות, בלא שקם אפילו רוכש פוטנציאלי אחד שהציע סכומים בסדר גודל שנטען על ידם.’
(ד’ בר-אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות (מהדורה חמישית, 2001) 404ב)
הבקשה להרשות ערעור נדחית.”
כאמור, הכונס מקבל את הנכס לידיו, וידו “כיד החייב”. בעניין הגדרת החוק את כניסת הכונס לנעלי החייב, דן כב’ השופט ש’ לוין ב- רע”א 7037/00 {עיריית ראשון לציון נ’ עורך-דין ישראל וינבוים, פ”ד נו(4), 856}, שעליו היה להכריע האם כונסי נכסים המתמנים על מימוש דירת מגורים, והחייבים עדיין גרים בדירה, צריכים לשאת בתשלום עלות הארנונה, כחלק מהוצאות הכינוס?
במקרה הנדון, המשיבים הם כונסי נכסים שנתמנו על-פי סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל, לבקשת הבנקים. המינוי נעשה לשם מימוש דירה, שהיתה בבעלות יצחק ואסתר פנסו (להלן: “החייבים”) ומושכנה לטובת הבנקים, לאחר שהחייבים לא עמדו בהחזר החוב.
המבקשת היא עיריית ראשון לציון, שהחייבים חבו לה סך של 40,000 ש”ח בגין ארנונה, מים והוצאות משפט, מכוח פסק-דין שניתן כנגדם.
הכונסים נתמנו כשנתיים לפני שהחייבים פונו מהדירה, והחזקה בדירה הועברה לכונסים.
הדירה נמכרה והחזקה בה נמסרה לקונה, אך בשל חובם של החייבים לעיריה, סירבה העיריה לתת לכונסים תעודה על היעדר חובות לצורך העברת הבעלות בדירה לקונה.
לפיכך פנו הכונסים לרשם ההוצאה לפועל על-מנת שתורה על מתן התעודה האמורה.
רשם ההוצאה לפועל קבעה כי אין לעיריה זכות למנוע את העברת הבעלות אם אין לזכותה עדיפות מהותית על פני חובות אחרים.
לצורך קביעת הזכויות המהותיות, הבחינה רשם ההוצאה לפועל בין שלוש תקופות שונות לגבי חובות הארנונה והמים.
התקופה הראשונה היא התקופה שעד למינוי הכונסים. רשם ההוצאה לפועל קבעה כי באשר לחובות ארנונה ומים שנוצרו בתקופה זו גוברת זכות הבנקים, כנושים מובטחים, על זכותה של העיריה, שהיא נושה רגיל.
התקופה השניה היא התקופה שמיום מינוי הכונסים, ועד יום פינוי החייבים מהדירה. בתקופה זו הארנונה היא חלק מהוצאות הכינוס, שכן מדובר בהוצאה בגין הנכס, שהוקנה לכונסים בתקופת הכינוס. הארנונה היא הוצאה שחייב בה על-פי הדין המחזיק בנכס, ולאחר מינוי הכונסים יש לראותם כמחזיקים, על-אף שבתקופה זו התגוררו בדירה החייבים. לפיכך, נהנית העיריה ביחס לארנונה מדין קדימה לעומת הבנקים. לעומת-זאת, חוב המים בתקופה זו, אינו חוב הכרוך במימוש הנכס. לפיכך העיריה אינה נהנית מדין קדימה באשר לחוב זה.
התקופה השלישית היא מיום פינוי החייבים מהדירה ואילך. באשר לתקופה זו, לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי החובות הם בגדר הוצאות כינוס, ולפיכך לעיריה דין קדימה ביחס אליהם על פני זכויות הבנקים.
העיריה ערערה על החלטת רשם ההוצאה לפועל לפני בית-המשפט המחוזי.
בית-המשפט המחוזי דן, ראשית, במשמעותה של הכרזת שר האוצר מיום 16.03.00 (לאחר מתן החלטתה של רשם ההוצאה לפועל) על ארנונה כעל מס שפקודת המיסים (גביה) חלה עליו. על-פי סעיף 11(א)(1) לפקודת המיסים (גביה) “מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שיעבוד ראשון על אותם מקרקעין”. אולם כיוון שההכרזה תקפה מיום פרסומה בלבד, היא אינה רלבנטית למקרה זה.
שנית, קבע בית-המשפט כי לגבי התקופה השניה – חוב הארנונה אינו נכלל בהוצאות הכינוס, זאת משום שלא מדובר בהוצאה הדרושה לכינוס ולצרכיו. הארנונה חלה על המחזיקים באותה העת, הם החייבים.
העיריה הגישה בקשת רשות לערער על פסק-הדין, שהתקבלה בקשר לשאלה האם החייבים הם שחבים בחוב הארנונה במשך התקופה השניה כיוון שהם המחזיקים בנכס או שמא הכונסים.
העיריה טענה כי יש לראות בכונסים בעלים ומחזיקים של הדירה מיום מינוים, לטענתה, גם על-פי סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל הקובע את סמכויותיו וחובותיו של כונס נכסים ביחס לנכס נשוא הכינוס, מבסס את חזקתו של הכונס בנכס זה.
בענייננו, בתקופה השניה, החייבים התגוררו בדירה והשתמשו בה, ועל-ידי כך הפעילו ביחס אליה שליטה באופן רגיל. מכאן שהם החזיקו בה למעשה.
פרשנות הפסיקה נובעת מהגיונה של ההגדרה מן הטעם הבא: מטרת חיובו של “המחזיק למעשה” בארנונה היא ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין זהות משלם הארנונה לבין זהות הנהנה משירותי העיריה, המהווים תמורה עקיפה לארנונה. כאשר קיים אדם המתגורר בדירה, הוא הנהנה העיקרי מהשירותים שמעניקה העיריה לתושביה כתמורה עקיפה לארנונה; בעוד שכאשר הדירה עומדת ריקה, הבעלים (או מי שנכנס בנעליו – למשל כונס נכסים) הוא הנהנה מאותה תמורה עקיפה.
החייב בארנונה הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. לפיכך נדחה הערעור.
פסיקה זו אומצה בבית-משפט העליון גם במקרים נוספים{ ביניהם לדוגמה גם בר”ע (ת”א-יפו) 1192/05 בנק דיסקונט למשכנתאות בע”מ נ’ עיריית ראשון לציון, תק-מח 2005(4), 2988 (2005)} במסגרת הליכי הוצאה לפועל לגביית החוב ולמימוש המשכנתה. החזקה בדירה עברה לידי הכונס ונחתם חוזה מכר בגין הדירה והחזקה עברה לרוכשים. באותה עת רבצו על הדירה חובות בגין ארנונה ואגרות מים וביוב לעיריית ראשון לציון, ובין העיריה לבין כונס הנכסים נתגלעה מחלוקת באשר לסדר הקדימות שבין חובות הארנונה לבין החובות שהובטחו באמצעות המשכנתה. העיריה בקשה לכרוך את הענקת התעודה על היעדר חובות לצורך העברת הבעלות בדירה לקונה, על-פי סעיף 324(א) לפקודת העיריות (נוסח חדש), בתשלום חוב הארנונה והאגרות.
רשם ההוצאה לפועל ובית-המשפט המחוזי דחו את טענת העיריה כי חל דין זכות קדימה על חובות הארנונה.
על החלטת בית-המשפט הוגשו שני ערעורים, רע”א 3437/01, 6945/01 {עיריית ראשון לציון נ’ גרינהויז-לנדוי, תק-על 2002(2), 42 (2002)} בה החייבים הם המשיבים והעיריה היא המבקשת, ו- ע”א 3553/00 {יששכר אלוני נ’ זנד טל מכוני תערובת בע”מ, פ”ד נז(3), 577} בה החייבים והכונס הם המבקשים.
כב’ השופט א’ ריבלין דחה את ערעור העיריה וקבע כי נפסק כבר בעבר כך:
“הסוגיות והשאלות שמתעוררות בענייננו נידונו והוכרעו לאחרונה בפסק-הדין שניתן בבית-משפט זה… ב- רע”א 7037/00… כי סעיף 324 לפקודת העיריות הוא אך אמצעי אדמיניסטרטיבי לגביה, ואין הוא שייך למישור הזכויות המהותיות (וראו ההפניה שם ל- ע”א 633/91 מנהל מס רכוש נ’ שמש ואח’, פ”ד מח(1), 841, 850. ב- רע”א 7037/00, בנסיבות דומות לנסיבות המקרה הזה, נקבע כי זכותם המהותית של הנושים המובטחים קודמת לזכותה המהותית של העיריה. הוא הדין בענייננו.”
אשר לבקשת החייבים, ב- רע”א 6945/01 הנ”ל דין הערעור להתקבל.
“כבר נפסק, ב- רע”א 7037/00, כי בנסיבות בהן מונה כונס נכסים, אולם החייבים עדיין יושבים בדירה, אזי, בתקופה זאת, יש לראות את החייבים שישבו בפועל בדירה, ולא בכונס הנכסים, כמחזיקים לעניין חבות בארנונה.”
תקנה 83 לתקנות ההוצאה לפועל, עניינה נכס שנתמנה לו יותר מכונס נכסים אחד. במקרה כזה, קובעת התקנה את החובה החלה על הכונס ואת סמכותו של רשם ההוצאה לפועל.
“(א) הוברר לכונס הנכסים כי לגבי הנכס שנתמנה לו, כבר נתמנה לפניו כונס נכסים אחר, שעדיין ממלא את תפקידו, יודיע על כך לרשם ההוצאה לפועל ויבקש הוראות.
(ב) רשם ההוצאה לפועל רשאי לבטל את צו מינוי כונס הנכסים שנתן או לתת כל הוראה אחרת, כפי שנסיבות העניין מחייבות, ולשם כך הוא רשאי לדרוש הגשת כל מסמך ולהזמין לפניו כל אדם הנוגע לעניין, לרבות כונס הנכסים האחר או מי שלפי בקשתו נתמנה כונס הנכסים האחר.”
ראינו כי כונס נכסים מתמנה על-ידי רשם ההוצאה לפועל כאשר דיני ההוצאה לפועל אינם מספקים מענה יעיל לביצוע פסק-הדין, משום כך, במקרים מסויימים כגון במימוש מקרקעין, סמכויותיו של הכונס נרחבות יותר מדיני ההוצאה לפועל ובאפשרותו לפעול גם שלא על-פי חוק ההוצאה לפועל.
אולם, על-אף האמור, מחוייב כונס הנכסים, לשמור על זכויות החייב, המוקנות לו בסעיפי החוק, כך לדוגמה אין באפשרותו לעקל מיטלטלין שעל-פי חוק אינם ניתנים לעיקול וכן נכסים שאינם ניתנים לעיקול. המחוקק קבע סף מקסימלי של סוג הנכסים וערך אותם הנכסים שאינם ניתנים לעיקול בשל היותם הכרחיים לפרנסת החייב וקיומו ובמובן זה, קבע נקודת איזון הקובעת איזה שווי של נכסים אשר ראוי שישארו בידי החייב לשם המשך עיסוקו ופרנסתו תוך שמירה על כבודו וקיומו הבסיסי (סעיף 22 ו- 50 לחוק ההוצאה לפועל).
כך עליו לעמוד בתנאי ההגנה על בית מגורים והגנת חקלאי חייב (סעיף 38 ו- 39 לחוק ההוצאה לפועל).
עקרונות אכיפת החיובים בהוצאה לפועל ובפשיטת רגל, מבקשים לשמר לחייב מינימום של אמצעים הנדרשים לפרנסתו. כך, למשל, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות כי תישאר קרקע חקלאית בידי החייב כנדרש למחייתו שלו ושל בני משפחתו, כן פטורים מעיקול בהוצאה לפועל מיטלטלין שונים, שבלעדיהם לא יכול החייב לקיים את מקצועו ומשלח ידו.
רעיון זה אף מקדם תפיסה רחבה של רווחה חברתית, המדגישה את חשיבות היותו של האדם גורם יצרני גם בעיתות משבר.
בין הנכסים שאינם ניתנים לעיקול, שאינם מפורטים בסעיפי חוק ההוצאה לפועל, אך הוכרו בפסיקה – נמנים גם הנכסים האישיים. כך לדוגמה קובע כב’ השופט ש’ לוין בדיון שנערך בעניין עיקול מכסת חלב שהינה אישית בשל הרישיון הנצרך להפקתה, כי:
“גישה דומה קיימת במשפט המקובל לעניין הגדרת הנכסים המוקנים לנאמן בהליך של פשיטת רגל והמשמשים לפירעון חובותיו לנושיו.
בעניין Haig v. Aitken 3 All E.R. (2000) 80, 87 סרב בית-המשפט לערעורים באנגליה להעמיד למכירה תכתובת אישית של איש ציבור שפשט את הרגל, שהיתה ברשותו, למרות שמכירה היתה עשויה להביא לנושים ממון רב. בית-המשפט ציין בפסק-דינו שהדין הוא שגם אם מדובר בנכסים של החייב שהם בעלי ערך כלכלי יכול ולעניין פשיטת רגל הם לא יכללו בין נכסי החייב אם נודעת להם משמעות אישית מיוחדת לחייב. אפשר לגזור גישה זו הנובעת מערך כבוד האדם, המעוגן בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: “חוק היסוד”). אכן, בבית-משפט זה כבר נקבע כי בבקשה למתן צו עיקול זמני יש לאזן בין זכויות הנושה לבין זכויות החייב ולפרש את החקיקה בנושא העיקול לאור חוק היסוד: בש”א 4459/94 סולומונוב נ’ שרבני, פ”ד מט(3), 479.”
יש לציין כי באותה הפסיקה, מעיר ומסייג כב’ הנשיא א’ ברק לעניין נכסים אישיים כי:
“הוצאת נכס מסויים מתחולת דיני ההוצאה לפועל תיעשה באותם המקרים בהם עיקול הנכס ומימוש יהוו פגיעה בבסיס ההגנה על כבוד האדם של החייב וחירותו. אשר-על-כן נדרש להראות כי לנכס האמור ערך רגשי או אישי כה גבוה, עד כדי ראיית שמירתו בידי החייב כחלק ממימושו העצמי וכבודו כאדם…”
ב- דנ”א 3368/03 {זנדטל מכוני תערובת בע”מ נ’ יששכר אלוני, תק-על 2003(2), 3487 (2003)} קבע בית-המשפט:
“לו הייתי סובר – כדרכה של העותרת – כי תחומיה של ההלכה שנפסקה כה רחבים עד שיש בהם כדי להשפיע על כל דיני ההוצאה לפועל ועל כל הנכסים והזכויות באשר הם, כי אז אפשר הייתי מעניק דיון נוסף בהלכה שנפסקה. אלא שלא זו ההלכה שנפסקה. פסק-הדין עוסק במיכסת חלב, ובה בלבד. למיכסה זו תכונות מיוחדות הנובעות מדברי החקיקה המסדירים אותה ומאופיו של המקצוע, ותכונות אלו, וכמותן עניינם האישי של המשיבים, הם המצויים ביסוד פסק-הדין. עמד על כך המשנה לנשיא (בדימוס) באומרו כי האיזון הראוי ייעשה לפי נסיבות המקרה ועל יסוד ניתוח המרכיבים של הזכות. עמד על-כך גם הנשיא, שביקש להשיב את הדיון לבית-המשפט המחוזי. אכן, פסק-הדין וההלכה שנקבעה בו עניינם בחוק מיוחד ובנסיבות מיוחדות, ואין להרחיב את ההלכה שנקבעה באופן גורף ומעשה-מוכני לכל אותן דוגמאות שהציבה העותרת בעתירתה.”
דוגמה להגנת דירת המגורים ניתן למצוא בקביעת בית-המשפט, שככל הנוגע לדירת מגורים, שהיא ברוב המקרים המקור לחובות החייב בהוצאה לפועל, מצופה מכונס הנכסים לפעול בזהירות יתרה.
כך למשל ב- רע”א 2501/01 {צביקה גולדמן ואח’ נ’ בנק ירושלים בע”מ, תק-על 2001(3), 1552 (2001)} בוטלה החלטת רשם ההוצאה לפועל לאשר מכירת דירה משום שכונס הנכסים לא הציג בפניו תמונה שלמה של שווי הדירה.
במקרה הנדון, משיב 1 מונה ככונס נכסים על זכויות המבקשים בדירה, בשל חוב המבקשים למשיב 1.
משנכשלו הנסיונות להסדיר את פירעון החוב, נמסרה לכונס הנכסים הערכה של שמאי מקרקעין, לפיה ערך הדירה במימוש מהיר הינו 85,000$, המייצגים שווי שוק של 95,000$.
הוגשו שתי הצעות למכירת הדירה, בעקבות מודעה בעיתון, ולאחר ניהול התמחרות בין המציעים, הועלתה אחת ההצעות לסכום של 79,000$. במכתב נתבקשה התייחסותם של המבקשים להצעה, בטרם הפניה לרשם ההוצאה לפועל.
המבקשים השיבו לכונס כי הם מעוניינים לקבל מסמכים שונים, וכי בכוונתם לשלוח שמאי מטעמם לדירה.
כונס הנכסים הגיש לרשם ההוצאה לפועל דו”ח כינוס נכסים ובקשה לאישור מכירת דירה למשיבה 2, ורשם ההוצאה לפועל אישר את המכירה בסך 79,000$.
לאחר קבלת אישור רשם ההוצאה לפועל, ניתנה הערכת השמאי מטעם המבקשים לדירה, על-פיה שווי הדירה הינו 115,000$, ובמימוש מהיר – 103,500$, על-כן הגישו בקשה לביטול צו המכר בגין הטעיית רשם ההוצאה לפועל.
בקשתם נדחתה על-ידי רשם ההוצאה לפועל, בנימוק שהמכר אושר ונחתם צו פורמלי המופנה לרשם המקרקעין, ועל כך הוגשה בקשה לערער.
בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע כי למרות שראוי היה שהכונס יפרוש את כל תמונת המצב בפני רשם ההוצאה לפועל, לא נפל פגם בהליך המכירה, ולכן לא תבוטל, במיוחד משום שלא הוצע כל רוכש מצד המבקשים והקונה, רכשה את הדירה בתום-לב וכבר קיבלה בה את החזקה.
כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.
לטענת המבקשים, העובדה שכונס הנכסים לא גילה גילוי נאות לרשם ההוצאה לפועל, כי שמאי מטעמם ביקר במקרקעין, מהווה פגם מהותי. הליך המכר מבלי לאפשר למבקשים להשתתף בהתמחרות ולהכין שומה מטעמם, מבעוד מועד.
לטענת המשיב 1, הוא הכונס, המבקשים לא הציעו מעולם קונה חלופי, המוכן להציע מחיר גבוה יותר תמורת הדירה. ואילו הרוכשת, המשיבה 2, טוענת כי רכשה את הדירה בתום-לב והשקיעה בשיפוץ הדירה, ואם עסקת המכר תבוטל היא מבקשת השבה ופיצוי.
כב’ השופט א’ ריבלין דן בבקשה כערעור, וקיבל את ערעור המבקשים. לדבריו:
“מכירת מקרקעין בהוצאה לפועל, במיוחד מקום בו מדובר בדירתו של החייב, מן הראוי לה שתיעשה בזהירות ובקפדנות. חובה מיוחדת מוטלת, בעניין זה, על כונס הנכסים. עליו לפעול תוך הקפדה יתירה על תקינות ההליכים.”
במקרה הנדון לא הודע לרשם ההוצאה לפועל כי השמאי מטעם המבקשים ביקר בנכס, ועל-כן החלטת רשם ההוצאה לפועל חסרה, כי לא ניתנה למבקשים אפשרות מעשית להתייחס להצעת המשיבה 2. וכדברי בית-המשפט:
“אם מצא כונס הנכסים כי יש מקום לפנות לרשם ההוצאה לפועל עוד בטרם ניתנה חוות-הדעת מטעם שמאי המבקשים, הרי היה עליו להבהיר כי שמאי מטעם המבקשים ביקר בנכס וצפוי ליתן חוות-דעת מטעמו. משהדבר לא נעשה, יש לומר, בנסיבות העניין, כי נפל בהליך פגם מהותי, המצדיק את ביטולו של אישור המכירה שניתן. עוד הבאתי בחשבון החלטתי את העובדה, כי המשיבה 2 אינה מתגוררת בנכס.”
4. אחריותו של החייב כלפי כונס הנכסים
סעיף 56 לחוק ההוצאה לפועל קובע כי:
“56. אחריותו של החייב כלפי כונס הנכסים
(א) החייב לא יעשה דבר שיש בו להפריע לכונס הנכסים במילוי תפקידיו, ימלא אחרי הוראותיו של כונס הנכסים בכל הנוגע לנכס שכונס הנכסים נתמנה לו, ויעשה למטרות המנויות בסעיף 54 כל דבר שלדעת כונס הנכסים מן הצורך הוא או מן התועלת שייעשה בידי החייב עצמו.
(ב) החייב ימסור לכונס הנכסים לפי דרישתו כל מסמך וידיעה שיש להם קשר לנכס האמור.”
רגע שמונה כונס נכסים הרי שבהתאם להוראות סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967, מופקעת החזקה מידי בעלי הדירה ועוברת לידי כונס הכנסים, שעושה למכירתה והעברת הבעלות בה ומרגע זה הזכויות הנובעות מהדירה כמו גם החובות בגינה חלים על כונס הנכסים. גם בהתאם להוראות סעיף 56 לחוק ההוצאה לפועל אסור לחייב לעשות דבר שיש בו להפריע לכונס הנכסים במילוי תפקידו. הנה-כי-כן מינויו של כונס הנכסים על דירה מפקיע את הבעלות בה מהבעלים הרשום ואזי במועד זה לא ניתן לייחס לבעלים הרשום יכולת שימוש בדירה {ת”א (רחובות) 41512-09-12 {עמידר נ’ יוסי אסור, תק-של 2015(2), 80611 (2015)}.
הוראותיו של סעיף 56 לחוק ההוצאה לפועל מחייבות את החייב להימנע מעשיית כל דבר אשר יש בו להפריע לכונס במילוי תפקידו ויתרה-מכך, עליו למלא אחר הוראות כונס הנכסים בכל הנוגע לנכס שהכונס התמנה עליו ולעשות בעצמו כל דבר שעשוי לקדם את ניהול הנכס מימושו מכירתו או גביית הכנסות ממנו, אם כונס הנכסים סבור שקיים צורך או תועלת שפעולה כלשהי תבוצע דווקא בידי החייב עצמו. על שני הצדדים איפוא, לפעול לצורך ניהול יעיל ומניב רווחים של הנכס עד מכירתו במחיר מירבי {רע”צ (חי’) 3752-02-15 סולי וואנו נ’ שאול קלנר סוכנויות בטוח בע”מ, תק-של 2015(1), 67404 (2015)}.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.