בסדר הדין האזרחי, כתבי טענות הם כתבי בי הדין המוגשים לבית המשפט, בשלב הראשון של הדיון, שמטרתם להגדיר ולתחום את המחלוקת בין הצדדים. בתיק אזרחי רגיל, כתב התביעה הוא המסמך הראשון המוגש בתיק והוא נדרש לשם פתיחתו (תקנה 8 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סד"א")).
בישראל, כתבי הטענות נחלקים למספר סוגים:
כתב תביעה (תקנות 8-17 לתקנות סד"א).
כתב הגנה (תקנות 49-52 לתקנות סד"א).
כתב תשובה (תקנה 61 ותקנה 64 לתקנות סד"א).
כתב תביעה שכנגד (תקנות 52-60 לתקנות סד"א).
כתב הגנה שכנגד (תקנה 56 לתקנות סד"א).
כתב תשובה שכנגד (תקנה 62 לתקנות סד"א).
הודעה לצד שלישי והגנת צד שלישי (תקנות 216-223 לתקנות סד"א).
כתבי טענות נוספים (תקנה 63 לתקנות סד"א).
הדין קובע הוראות כלליות, החלות על כל כתבי הטענות לסוגיהם (תקנות 65 ו – 67-90 לתקנות סד"א).
ישנם כתבי בי דין שאינם כתבי טענות, כגון בקשה בכתב וסיכומים בכתב. בחלק ניכר מהתיקים האזרחיים, רוב כתבי בי הדין המוגשים אינם כתבי טענות, אלא בקשות וכתבי בי דין הקשורים אליהן (תגובה לבקשה, תשובה לתגובה וכדומה). בקשות עשויות להיות מוגשות בכל שלב משלבי הדיון, בעוד שכתבי הטענות מאפיינים את השלב הראשון של הדיון.
ניסוח כתבי טענות:
לניסוח כתבי הטענות יש חשיבות רבה, מכיוון שעל בסיס המידע הכלול בהם נוטה להתנהל הדיון על התיק כולו. אמנם, גם בהמשך הדיון, לאחר הגשת כתבי הטענות, מתנהלים הליכים המיועדים לחשוף מידע נוסף לפני הצדדים ובית המשפט: בירור מקדמי של המחלוקת במסגרת קדם המשפט, הליכי גילוי מסמכים, הגשת תצהירי עדות ראשית, חקירה נגדית וסיכומים. עם זאת, כתבי הטענות הם היסוד, הן לכתבי טענות אחרים (כתב ההגנה וכתב התשובה) והן לניהולם של שאר שלבי הדיון.
אולם, דווקא העובדה שכתבי הטענות מוגשים בשלב הראשון של התיק יוצרת בעיה עבור הצדדים המתדיינים, שכן במועד זה כמות המידע המצויה בידיהם נמוכה יחסית. דבר זה נכון במיוחד במצבים של חוסר שוויון במידע (information asymmetry), לדוגמה, כאשר התובע הוא אדם פרטי ואילו הנתבע הוא נושאי המשרה של תאגיד, או רשות שלטונית. באופן טיפוסי, אלו אוחזים בידיהם את מרבית המידע הנוגע לעילת התביעה. התובע יודע שנגרם לו נזק, או שקמה לו עילת תביעה אחרת, אך אין בידיו את כלל המידע הנדרש כדי להוכיח את התביעה, או כדי לברר את סכום התביעה המדויק. לשם כך נועדו הליכי הגילוי והליכי הבירור הנוספים, המתקיימים במהלך הדיון האזרחי. הדברים נכונים גם כאשר הצד החלש הוא הנתבע, אשר לעתים עשוי להתקשות להעמיד כתב הגנה מפורט. לא ראוי לחסום את דרכו של המתדיין לבית המשפט, רק מכיוון שאין בידיו את כלל המידע כבר בשלב כתבי הטענות.
על כן, הגישה הנהוגה לגבי ניסוח כתבי טענות היא הגישה של ניסוח כללי, או ניסוח מיידע (notice pleading). לפי גישה זו, הנהוגה הן בישראל, הן בארצות הברית והן בארצות אחרות של המשפט המקובל, כתב התביעה נדרש רק לעורר את העניינים הכלליים הנדונים בתיק. גם כתב ההגנה אינו נדרש להיות מפורט במיוחד. כתבי הטענות אף אינם צריכים להיתמך על ידי תצהיר. זאת, לעומת בקשות בכתב וכתבי בי דין נוספים, אליהם נדרש לצרף תצהיר. רוב הבירור העובדתי והמשפטי נעשה בהמשך הדיון, לאחר שכתבי הטענות הוגשו. לגישה זו אמנם יש גם חסרונות, אך היא מגשימה במידה הרבה ביותר את זכות הגישה לערכאות. מבחינה מעשית, חסרונותיה של גישת ה-notice pleading מצטמצמים אף מבלי להגביה את הרף הנדרש ממנסח כתבי הטענות. צמצום זה נעשה, למשל, בשלב גילוי המסמכים ובשלב קדם המשפט, בו על השופט לגלות מעורבות רבה יחסית כדי לברר מה הן השאלות שהן באמת השנויות במחלוקת.
תיקון כתבי טענות:
הדין מאפשר לתקן טעויות שנפלו בכתבי טענות. אפשרות זו נחלקת לתיקון לפי בקשת בעל הדין המתקן ולתיקון מיוזמת בית המשפט או לפי בקשת בעל הדין שכנגד.
תיקון לפי בקשת בעל הדין המתקן – "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות" (תקנה 92 לתקנות סד"א).
תיקון מיוזמת בית המשפט או לפי בקשת בעל הדין שכנגד – "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל עניין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו. כמו כן רשאי בית המשפט או הרשם להודות על מחיקה או על תיקון של כתב טענות שלא קויימו לגביו הוראות תקנות אלה. […] בעל דין לא יהא רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לתת הוראה כאמור בתקנת משנה (א) אלא אם כן פנה לבעל דינו, תוך חמישה עשר ימים מיום המצאת כתב ההגנה האחרון או התשובה, לפי המאוחר, בבקשה למחוק או לתקן את העניין או את כתב הטענות" (תקנה 91 לתקנות סד"א).
לאחר שהוגש כתב טענות מתוקן, "ישיב עליו בעל הדין שכנגד, או יתקן בלי נטילת רשות, את כתב טענותיו הוא, תוך הזמן העומד לרשותו אותה שעה להגשת כתב טענותיו או תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצא לו כתב הטענות המתוקן, הכל לפי התאריך המאוחר יותר, אם לא קבע בית המשפט או הרשם מועד אחר. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות" (תקנה 94 לתקנות סד"א).
