מסירת מידע או ידיעות מאת גופים ציבוריים – סעיפים 23 עד 23ז לחוק הגנת הפרטיות

1. הדין
1.1 סעיפים 23 עד 23ז לחוק
סעיפים 23 עד 23ז לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"23. הגדרות (תיקונים: התשמ"ה, התשנ"ה, התשנ"ה (מס' 2), התשנ"ו)
בפרק זה:
"גוף ציבורי" –
(1) משרדי הממשלה ומוסדות מדינה אחרים, רשות מקומית וגוף אחר הממלא תפקידים ציבוריים על-פי דין;

(2) גוף ששר המשפטים קבע בצו, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ובלבד שבצו ייקבעו סוגי המידע והידיעות שהגוף יהיה רשאי למסור ולקבל;

(3) (בוטל).

23א. תחולה על-ידיעות (תיקון התשמ"ה)
הוראות פרק זה יחולו על-ידיעות על ענייניו הפרטיים של אדם, אף שאינן בגדר מידע, כשם שהן חלות על מידע.

23ב. איסור על מסירת מידע (תיקון התשמ"ה)
(א) מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה, זולת אם המידע פורסם לרבים על-פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על-פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה.

(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע מרשות בטחון כמשמעותה בסעיף 19 לקבל או למסור מידע לשם מילוי תפקידה, ובלבד שהמסירה או הקבלה לא נאסרה בחיקוק.

23ג. סייג לאיסור (תיקון התשמ"ה)
מסירת המידע מותרת, על-אף האמור בסעיף 23ב, אם לא נאסרה בחיקוק או בעקרונות של אתיקה מקצועית:

(1) בין גופים ציבוריים, אם נתקיים אחד מאלה:

(א) מסירת המידע היא במסגרת הסמכויות או התפקידים של מוסר המידע והיא דרושה למטרת ביצוע חיקוק או למטרה במסגרת הסמכויות או התפקידים של מוסר המידע או מקבלו;

(ב) מסירת המידע היא לגוף ציבורי הרשאי לדרוש אותו מידע על-פי דין מכל מקור אחר;

(2) מגוף ציבורי למשרד ממשלתי או למוסד מדינה אחר, או בין משרדים או מוסדות כאמור, אם מסירת המידע דרושה למטרת ביצוע כל חיקוק או למטרה במסגרת הסמכויות או התפקידים של מוסר המידע או מקבלו;אולם לא יימסר מידע כאמור שניתן בתנאי שלא יימסר לאחר.

23ד. חובותיו של גוף ציבורי (תיקון התשמ"ה)
(א) גוף ציבורי המוסר דרך קבע מידע בהתאם לסעיף 23ג יפרט עובדה זו על כל דרישת מידע בהתאם לחוק.

(ב) גוף ציבורי המוסר מידע בהתאם לסעיף 23ג יקיים רישום של המידע שנמסר.

(ג) גוף ציבורי המקבל דרך קבע מידע בהתאם לסעיף 23ג, והמידע נאגר במאגר מידע, יודיע על כך לרשם ועובדה זו תיכלל בפרטי רשימת מאגרי המידע לפי סעיף 12.

(ד) גוף ציבורי שקיבל מידע בהתאם לסעיף 23ג לא יעשה בו שימוש אלא במסגרת הסמכויות או התפקידים שלו.

(ה) לעניין חובת השמירה על סודיות לפי כל דין, מידע שנמסר לגוף ציבורי מכוח חוק זה, כמוהו כמידע שאותו גוף השיג מכל מקור אחר, ובנוסף יחולו על הגוף המקבל גם כל ההוראות החלות על הגוף המוסר.

23ה. מידע עודף (תיקון התשמ"ה)
(א) מקום שמידע שמותר למסרו לפי סעיפים 23ב או 23ג מצוי על גבי אותו קובץ עם מידע אחר (להלן: "מידע עודף"), רשאי הגוף המוסר את המידע למסור לגוף המקבל את המידע המבוקש עם המידע העודף.

(ב) מסירת מידע עודף לפי סעיף-קטן (א) מותנית בקביעת נוהלים שיבטיחו מניעת שימוש כלשהו במידע עודף שנתקבל; נוהלים כאמור ייקבעו בתקנות וכל עוד לא נקבעו בתקנות, יקבע הגוף המבקש נוהלים כאמור בכתב, וימציא לגוף המוסר עותק מהם, לפי דרישתו.

23ו. מסירה מותרת אינה פגיעה בפרטיות (תיקון התשמ"ה)
מסירת מידע המותרת לפי חוק זה לא תהווה פגיעה בפרטיות ולא יחולו עליה הוראות סעיפים 2 ו- 8.

23ז. תקנות לעניין מסירת מידע (תיקון התשמ"ה)
שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי להתקין תקנות בדבר סדרי מסירת מידע מאת גופים ציבוריים.

23ח.
(בוטל)."

1.2 תקנות הגנת הפרטיות (תנאי החזקת מידע ושמירתו וסדרי העברת מידע בין גופים ציבוריים), התשמ"ו-1986
תקנות הגנת הפרטיות (תנאי החזקת מידע ושמירתו וסדרי העברת מידע בין גופים ציבוריים), התשמ"ו-1986 קובעות כדלקמן:

"בתוקף סמכותי לפי סעיף 23ז וסעיף 36 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), ובאישור ועדת החוקה חוקקה חוק ומשפט של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה:

1. הגדרות (תיקון התשס"ה)
בתקנות אלה:

"אבטחת מידע", "מאגר מידע", "מידע", "מנהל מאגר", "רשם", "שלמות מידע" – כהגדרתם בסעיף 7 לחוק;

"גוף ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 23 לחוק;

"מידע מוגבל" – כל אחד מאלה:

(1) מידע על מצב בריאותו של אדם או על צנעת אישיותו;
(2) מידע השמור במאגרים המנויים בסעיף 13(ה) לחוק;
(3) מידע אחר ששר המשפטים קבע בצו כי הוא מוגבל;

"מידע עודף" – כהגדרתו בסעיף 23ה לחוק;

"ממונה אבטחה" – אדם שמונה לממונה על אבטחת מידע לפי סעיף 17ב לחוק או אדם שמנהל המאגר קבע כי הוא אחראי על אבטחת המידע שבמאגר המידע;

"פנקס" – כמשמעותו בסעיף 12 לחוק;

"שימוש" – כהגדרתו בסעיף 3 לחוק.

2. הודעה על ממונה אבטחה (תיקון התשס"ה)
מנהל מאגר יודיע לרשם בכתב את שמו של ממונה האבטחה.

3. אחריות מנהל מאגר (תיקון התשס"ה)
(א) מנהל מאגר אחראי לנקיטת האמצעים הדרושים לשם קיום תקנות אלה, בהתאם לנסיבות השימוש במאגר המידע שעליו הוא מופקד.

(ב) מנהל מאגר אחראי לאבטחת המידע במאגר המידע שעליו הוא מופקד ובכלל זה בתחומים אלה:

(1) קיום הגנה פיסית על מערכת עיבוד הנתונים האוטומטית (להלן – המערכת) ועל תשתיתה לרבות מבנה, אמצעי תקשורת, מסופים ותשתית חשמלית מפני סיכונים סביבתיים ופגיעות;

(2) קביעת סדרי ניהול של מאגר מידע והוראות לאיסוף, לסימון, לאימות, לעיבוד ולהפצה של המידע, הכל בהתאם להוראות החוק והתקנות; סדרים וכללים כאמור יחולו גם על נותן שירותים חיצוני לגוף שבבעלותו מאגר המידע;
(2א) מתן הרשאת גישה למאגרי המידע והטלת הגבלות על מורשי הגישה בהתאם להוראות הוועדה להעברת מידע כאמור בתקנה 3א(ד);

(3) קיום הוראות תפעול של המערכת תוך אבטחת המידע ושמירה על שלמות המידע;

(3א) עריכת רשימה מעודכנת של מורשי הגישה למאגר המידע לפי הרשאות הכניסה השונות;

(3ב) החתמת מורשי הגישה על התחייבות לשמירה על סודיות ועל ההוראות שנקבעו לפי פסקאות (2) ו-(2א).

(4) נקיטת אמצעי אבטחה סבירים, בהתאם לרמת רגישות המידע, שימנעו חדירה מכוונת או מקרית למערכת אל מעבר לתחומי המידע שאושרו למשתמש;

(5) קביעת סדרי בקרה לגילוי פגיעות בשלימות המידע ותיקון ליקויים.

3א. ועדה להעברת מידע (תיקון התשס"ה)
(א) המנהל הכללי של גוף ציבורי ימנה ועדה להעברת מידע לפי פרק ד' לחוק.

(ב) המנהל הכללי יהיה יושב ראש הוועדה, ואולם הוא רשאי למנות את סגנו ליושב ראש הוועדה במקומו או עובד בכיר הכפוף לו ישירות; לעניין תקנה זו, "עובד" – לרבות חייל, סוהר או שוטר.

(ג) בין חברי הוועדה יהיו היועץ המשפטי של הגוף הציבורי או נציגו, ועובדים שתחום עיסוקם הוא בניהול מידע ואבטחתו; מספר חברי הוועדה לא יפחת משלושה.

(ד) הוועדה תדון ותחליט אם ובאיזו מידה –

(1) להיעתר לבקשות למסירת מידע מן הגוף הציבורי;
(2) לאשר הגשת בקשות של הגוף הציבורי לקבלת מידע מאת גוף ציבורי אחר.

(ה) הוועדה תקבע הוראות לעניין ההרשאות וההגבלות בעניין הגישה למאגרי המידע; על הוראות אלה יחולו הוראות סעיף 6 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע").

4. אבטחת מידע בעת מסירה
בעת מסירה כדין של מידע ממערכת של גוף ציבורי למערכת של גוף ציבורי אחר, אחראים מנהלי המאגר של שתי המערכות לנקיטת פעולות אבטחה ובקרה ושל השימוש במידע במערכת המקבלת ברמה השווה לזו הנהוגה במערכת המוסרת.

5. נוהל מסירה
(א) מנהלי המאגר של מערכות המוסרות והמקבלות דרך קבע מידע יערכו את נוהל ההתקשרות להעברת מידע בין מערכותיהם, בו ייושמו עקרונות האבטחה, בקרת הגישה ורישום המידע הנמסר בהתאם לתקנות אלה. עותקים מנוהל זה יוחזקו ברשות מנהלי המאגר של המערכות.

(ב) לא יימסר, דרך קבע, מידע אלא לאחר שנערך נוהל התקשרות כאמור.

6. טיפול במידע עודף
מקבל מידע שקיבל מידע לפי תקנות אלה יפריד מיד עם קבלת הנתונים את המידע העודף וימחק אותו מייד.

7. בקשה להעברת מידע (תיקון התשס"ה)
(א) בקשה לקבלת מידע תיערך לפי טופס א' בתוספת.

(ב) הסכמת הגוף הציבורי למסירת המידע תיערך לפי טופס ב' בתוספת.

(ג) הודעה לרשם מאת גוף ציבורי המקבל דרך קבע מידע בהתאם לסעיף 23ג לחוק והמידע נאגר במאגר מידע, תיערך לפי טופס ג' בתוספת.

(ד) בקשה והסכמה להעברת מידע טעונות אישור היועץ המשפטי והממונה על אבטחת המידע של הגוף הציבורי המוסר ושל הגוף הציבורי המקבל, על גבי טופס א' או טופס ב' בתוספת, לפי העניין.

(ה) טופס מהטפסים האמורים בתקנה זו ימולא במלואו.

(ו) מנהל מאגר מידע ינהל רשימה של כל מאגרי הגופים, למעט מאגרי מידע המנויים בסעיף 13(ה) לחוק, שאליהם נמסר מידע דרך קבע ממאגר המידע של הגוף הציבורי וסוג המידע המועבר; הרשימה תעמוד לעיון הציבור ויחולו עליה הוראות סעיף 6(ב) לחוק חופש המידע; הרשימה תעמוד לעיון הציבור באתר האינטרנט של הגוף הציבורי, ובאין אתר אינטרנט, במשרד הראשי ובמשרדים המחוזיים, אם ישנם.

8. תחולה
הכללים המפורטים בפרק זה יחולו על מאגר מידע המכיל מידע מוגבל ויופעלו בידי מנהל המאגר בהתאם לנסיבות השימוש במאגר המידע שעליו הוא מופקד.

9. קובץ נהלים
למאגר מידע, כאמור בתקנה 8, יהיה קובץ נהלים שבו יפורטו אמצעי האבטחה והבקרה על הטיפול הפיסי באמצעי האחסון של המידע. בקובץ ייוחד פרק לטיפול במידע בידי נותן שירותים חיצוני המבצע עבודות עבור המאגר בתחומי הקלידה, עיבוד הנתונים, הפצת דו"חות והובלת קבצים.

10. סימון אמצעים מכילי מידע ואחסנתם
(א) השאלתו של אמצעי רישום מגנטי המכיל מידע, מספריית המערכת, תיעשה כנגד תעודת משלוח המכילה אישור של המקבל הזכאי לקבלת המידע על-פי החוק; על האמצעי יירשם "מידע מוגן לפי חוק הגנת הפרטיות" .

(ב) אמצעים שסומנו כאמור בתקנת-משנה (א) יוחסנו במדור סגור של ספריית המערכת ועותקיהם הנשמרים לצרכי גיבוי יימצאו מחוץ למיתקן הראשי; הגישה למדור הגיבוי בספריה תוגבל למספר מורשים בלבד ומפתחותיו יישמרו במקום נעול.

11. סימון תדפיסי מחשב
קבצים נתיקים ותדפיסי מחשב המכילים מידע מוגבל והמופקים עבור גוף ציבורי אחר יופקו בלווית כתובת בולטת לעין בכל עמוד: "מכיל מידע מוגן לפי חוק הגנת הפרטיות – המוסרו שלא כדין עובר עבירה"; התדפיסים האמורים יימסרו כנגד תעודות משלוח ואישור קבלה מאת הגוף הזכאי לקבלת המידע על-פי החוק.

12. תיעוד המאגר
מנהל המאגר ינהל רישום המשתמשים במידע המוגבל.

13. ביעור אמצעים
אמצעי רישום מגנטיים ופלט מחשב כתוב של הליכי ביניים המבוצעים בשעת עיבוד נתונים של מידע, כגון תדפיסי זיכרון ראשי בשעת תקלה, סרטים ותקליטונים לקלידת נתונים שנקלטו במערכת, יפונו מיד לביעור במגרסה או יימחקו, לפי העניין.

14. רישום הרשאות גישה
מנהל המאגר ינהל רישום מעודכן של הרשאות גישה אשר יכיל שמות ופרטי זיהוי של עובדי המערכת והמשתמשים המורשים לגשת למידע האגור במערכת, פירוט קוד הגישה וסוגי הפעולות המותרים למשתמשים; סיסמאות הגישה יוחלפו לעיתים בלתי-קבועות אך לא פחות מאשר אחת לששה חודשים או בעת החלפת עובדים.

15. יומן אירועים חריגים
(א) יומן אירועים חריגים (להלן: "היומן") ינוהל בידי מנהל המאגר על גבי אמצעי נתיק מן המערכת לגבי פעולות הפקת מידע באצווה או פעולות תישאול שבוצעו במסוף הקשור למערכת; היומן יישמר במשך שלוש שנים; לגבי אירוע חריג יירשמו ביומן פרטי הזיהוי של הפונה, סוג השאילתה, הרשומות או סוגי הרשומות שהופקו בתשובה.

(ב) מנהל המאגר אחראי לעריכת בדיקה חדשית של היומן, לצורך תיקון ליקויים.

16. תחילה
תחילתן של תקנות אלה תשעה חדשים מיום פרסומן.

הערה: התוספות לא הוכנסו לספר זה.

1.3 תקנות הגנת הפרטיות (קביעת מאגרי מידע הכוללים מידע שלא לגילוי), התשמ"ז-1987
תקנות הגנת הפרטיות (קביעת מאגרי מידע הכוללים מידע שלא לגילוי), התשמ"ז-1987 קובעות כדלקמן:

"בתוקף סמכותי לפי סעיף 13(ה)(4) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, בהתייעצות עם שר הבטחון ובאישור ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה:

1. קביעת מאגרי מידע
מאגרי המידע של הגופים המפורטים להלן כוללים מידע שבטחון המדינה מחייב שלא לגלותו.

(1) משרד הבטחון ויחידות הסמך של משרד הבטחון המפורטות להלן:
(א) הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל);
(ב) התעשיה הצבאית;

(2) התעשיה האוירית לישראל, חברות בת שלה ויחידות תיפעול שלה.

2. תחילה
תתילתן של תקנות אלה ביום ל' בשבט התשמ"ז (1 במרס 1987).

ח' באדר התשמ"ז (9 במרס 1987)."

2. האיזון בין זכות הציבור לדעת, לבין החשש לפגיעה בזכות הפרטיות של נחקרים במשטרה – הערעור התקבל בחלקו (סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), סעיף 9 לחוק חופש המידע)
ב- ע"פ 10994/08 {מדינת ישראל נ' רון תורג'מן ואח', תק-על 2009(2), 1812 (2009)} נדון ערעורה של המדינה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, בה התיר למשיבה 2, חב' החדשות הישראלית בע"מ, לפרסם את קלטות חקירתו במשטרה של המשיב 1, נאשם במשפט פלילי.

נגד המשיב 1, רון תורג'מן ושניים אחרים, הוגש כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. כתב האישום מייחס להם ביצוען של עבירות הריגה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על-פי כתב האישום, במהלך מפגש אלים שהתרחש בראשון לציון בין שתי קבוצות של צעירים, הרגו תורג'מן ושני האחרים את הצעיר צחי בשה בדקירות סכין. כן מיוחסת להם גרימת חבלות חמורות לשני קטינים נוספים באותו אירוע.

בחודש מרץ 2008 הגישה המשיבה 2, חברת החדשות הישראלית בע"מ, בקשה להתיר פרסומם של קטעים מתוך התיעוד החזותי של חקירתו של תורג'מן, וזאת במסגרת סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 {ייקרא להלן: "חוק חקירת חשודים"}. בבקשת חב' החדשות נטען, בין היתר, כי מן הדין להתיר את פרסום קלטת החקירה, בעיקר לאור טענותיו של תורג'מן באשר להתנהלות המשטרה במהלך חקירתו, ודרך גביית הודאתו.

המדינה התנגדה לבקשה, מן הטעם העיקרי, כי כל עוד לא הסתיים המשפט, עלול הפרסום להביא לדיון ציבורי בחקירה, אשר מטבע הדברים יתמקד בחומר חלקי בלבד מתוך כלל מרכיבי חומר החקירה, והדבר עלול לפגוע בניהולו התקין של המשפט ובאפשרות להגיע לחקר האמת.

בשלב הדיוני שלאחר ההחלטה במשפט הזוטא, התיר בית-המשפט המחוזי את פרסום קלטת החקירה המתעדת באופן חזותי את מהלך חקירתו של תורג'מן במשטרה, תוך שציין מספר הגבלות לעניין עצם הפרסום, והן, כי הפרסום לא יכלול כל התייחסות לעדות של עד שטרם העיד במשפט, להוציא עדים שהם אנשי משטרה, וכן לא יכלול כל פרט מזהה של קטין המעורב בפרשה, בין באופן ישיר ובין עקיף.

המדינה טענה בערעורה, כי במישור המשפטי העקרוני, שגה בית-המשפט קמא בהנחתו הפרשנית, כי על סוגיית פרסום קלטות חקירה חלים סעיף 13 לחוק חקירת חשודים והוראות פומביות הדיון על-פי חוק בתי-המשפט, במישורי זמן שונים. לגישת המדינה, האיסור בסעיף 13 לחוק חקירת חשודים בדבר פרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירה משטרתית, חל על ציר הזמן בלא הגבלה כלל, ואינו חדל לחול על העניין משלב הגשת התיעוד כראיה במשפט, כפי שהניח בית-המשפט קמא.

בית-המשפט קבע, כי בענייננו, נוטה הכף להתרת פרסום הקלטות בשלב זה של ההליך, ואף בטרם נגזר דינו של תורג'מן.

ראשית, קבע בית-המשפט, כי אנו מצויים עתה בשלב דיוני שלאחר הסדר טיעון והרשעת תורג'מן בדין, ובטרם נגזר דינו. בשלב זה, אין חשש לפגיעה ממשית בהליך השיפוטי, מאחר שלא צפויות עדויות נוספות במשפט, העשויות להיות מושפעות מהפרסום; כמו-כן, המדינה לא הצביעה על חשש ממשי לפיו בשלב זה של ההליך עלולה להתרחש פגיעה משמעותית בתקינות ההליך השיפוטי אם קלטת החקירה תפורסם.

שנית, תורג'מן ביקש את פרסום הקלטת כאמור, ומכאן שאין חשש לפגיעה בפרטיותו. המדינה מצידה, לא הצביעה על חשש ממשי לפגיעה בפרטיות של אנשים אחרים הקשורים בחקירה עקב פרסום הקלטת. יתר על-כן, כדי למנוע פגיעה בצדדים שלישיים שעניינם כרוך בחקירה, ניתן להותיר חסיונות על פרטים מזהים מסויימים עליהם הורה בית-המשפט קמא בהחלטתו.

שלישית, הפרסום נועד להביא לידיעת הציבור טענות בדבר אופן ניהול החקירה המשטרתית בעניינו של תורג'מן. בלא לנקוט כל עמדה לגופן של טענות אלה, העילה לפרסום קלטת החקירה משקפת במקרה זה עניין ציבורי ממשי, בפרסום שראוי לקדמו.

בנסיבות אלה, ולאחר שקלול מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין, בית-המשפט קבע, כי יש להתיר לאלתר את פרסום קלטות חקירתו של תורג'מן במשטרה, וזאת בכפוף לאיסור גילוי כל פרט מזהה של כל קטין המעורב באופן ישיר או עקיף בפרשה, ברוח קביעתו של בית-המשפט קמא בהחלטתו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את ערעורה של המדינה, ככל שהדבר נוגע להיבט העקרוני הקשור בפרשנותו של סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, ביחסו לעקרון פומביות הדיון שבחוק בתי-המשפט ובדרך יישומו. לאור השלב הדיוני אליו הגיע המשפט, הרשעת הנאשם בעקבות הסדר טיעון בטרם מתן גזר דין, נקבע, כי ניתן להתיר את הפרסום ללא דיחוי.

3. זכאות הציבור לדעת, מכוח הוראות חוק חופש המידע, על הסדרי כופר שעורכת רשות המסים, עם חייבים במס, במסגרתם משלמים האחרונים לרשות כופר כסף בתמורה לכך שלא יינקטו נגדם הליכים פליליים בגין עבירות מס שבוצעו על-ידם – הערעור התקבל (סעיף 231 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), סעיף 9 לחוק חופש המידע, סעיפים 23 ו- 23ב לחוק הגנת הפרטיות)
ב- עע"מ 398/07 {התנועה לחופש המידע ואח' נ' מדינת ישראל – רשות המיסים, תק-על 2008(3), 4066 (2008)} רשות המסים ערכה עם חייבים במס הסדרי כופר, במסגרתם שילמו האחרונים לרשות כופר כסף, בתמורה לכך שלא יינקטו נגדם הליכים פליליים בגין עבירות מס שבוצעו על-ידם.

עלתה השאלה, האם זכאי הציבור, מכוח הוראות חוק חופש המידע, לקבל מידע על זהותם של אותם חייבים במס.

המערערים הם התנועה לחופש המידע ומר ר' דרוקר, איש תקשורת וחבר הוועד המנהל של התנועה. המשיבה היא מי שהיתה בשעתו נציבות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין ומכונה היום רשות המסים, כמי שאמונה על כל נושא גביית המסים בישראל.

המערערים פנו אל המשיבה בבקשה, כי זו תמסור להם, מכוח חוק חופש המידע, את זהות האנשים שהגיעו להסדר כופר עם הרשות במהלך שלוש השנים האחרונות, וכן את העבירות אותן ביצעו, הסיבות שבגינן נערכו עם אותם אנשים הסדרי כופר במקום העמדה לדין פלילי והסכומים ששילמו ככופר במסגרת ההסדר.

לאחר שחלפו מספר חודשים מבלי שפנייתם זכתה למענה, פנו המערערים אל המשיבה בחודש ספטמבר 2004 בתזכורת בעניין. זמן קצר לאחר מכן, השיב נציג מטעם המשיבה למערערים, כי מכתב התזכורת התקבל וכי העניין יועבר לטיפול הגורם הרלוונטי. חרף זאת, פניית המערערים לא נענתה על-ידי המשיבה לגופה אף לאחר שחלפו מספר חודשים נוספים. משכך, הגישו המערערים בחודש מרץ 2005 עתירה מנהלית לבית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים, בה עתרו להורות למשיבה למסור להם את המידע שהתבקש.

בית-המשפט המחוזי דחה את העתירה, ומכאן הערעור שלפניינו.

בית-המשפט המחוזי תיאר בפסק-דינו את הליך הכופר ועמד בקצרה על השיקולים העומדים ביסודו, הן מצידה של הרשות והן מצידם של הנישומים. כן סקר בית-המשפט את הוראות החוק החולשות על הסוגיה, תוך שהוא נותן דגש לשלושה סעיפי חוק מרכזיים: הוראת סעיף 231(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, המטילה חובת סודיות בהתייחס להכנסותיהם של נישומים; הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, האוסרת על מסירת מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, אלא כאשר הגילוי מותר על-פי דין; והוראת סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, האוסרת על גוף ציבורי, למסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, אלא אם זה פורסם לרבים על-פי סמכות בדין, או אם ניתנה לכך הסכמת האדם שהמידע מתייחס אליו.

על יסוד ניתוח הוראות חוק אלו, הגיע בית-המשפט למסקנה, כי המצב החוקי כיום יוצר "חסימה כפולה" של האפשרות למסור למערערים את המידע המבוקש על-ידם.

ראשית, מצא בית-המשפט, כי גילוי שמותיהם של הפונים אל רשויות המס בבקשה לתשלום כופר מהווה פגיעה בפרטיותם של הפונים. לדבריו, נישומים הפונים לרשויות המס בבקשה לתשלום כופר מסתמכים על המצב הקיים מימים ימימה, לפיו רשויות המס אינן מגלות את דבר הפניה אליהן ואת יתר הפרטים הנוגעים לדבר, ומכאן, כי פרסום המידע יפגע בציפיה לגיטימית זו לחיסיון.

חיסיון בהתייחס לפניית הנישומים לרשויות, קיים לדברי בית-המשפט גם בהתחשב בכך שלא ניתן על-ידם לרשות כל היתר להפיץ את המידע שמסרו ובהינתן האיסור הקבוע בחוק הגנת הפרטיות על מסירת מידע הנוגע לענייניו הכלכליים של אדם.

בנסיבות אלו, ציין בית-המשפט, כי לכאורה, על-מנת שניתן יהיה לפרסם את המידע, צריכה הרשות לפנות לנישום שעלול להיפגע מהפרסום ולבקש את הסכמתו לכך, ואולם, הבוחר לפנות למס הכנסה בבקשה לתשלום כופר אינו מעוניין ששמו או פרטים מזהים עליו ועל עיסוקו והכנסתו ייחשפו בפני הציבור הרחב, והוא אף זכאי-לכך כאמור בהתאם להוראות חוק הגנת הפרטיות.

שנית, ציין בית-המשפט, כי גם אם ניתן לטעון, שחוק הגנת הפרטיות אינו בא לסייע למי שאפשר ועבר עבירות מס, הרי שלא ניתן להיעתר למבוקש בעתירה לאור הוראות החיסיון בפקודת מס הכנסה. בהקשר זה, קבע בית-המשפט, כי החיסיון על מידע הנוגע להכנסתו של אדם ולפרט שבהכנסתו, חל גם על מידע בנוגע להעלמת הכנסות. לאור האמור, מצא בית-המשפט, כי כל עוד הוראות החוק האמורות יוותרו בעינן, לא ניתן למסור את המידע המבוקש לציבור ומכאן, כי אין להיעתר לעתירה.

המערערים טענו, כי שגה בית-המשפט במסקנתו, כי ידיו כבולות מלהתיר את מסירתו של המידע המבוקש. ראשית, טענו הם בעניין זה, כי לא היה מקום להחיל את חוק הגנת הפרטיות על המידע המבוקש; כי מידע זה אינו בגדר מידע פרטי מוגן כמשמעו בחוק; וכי מכל מקום, על האינטרס הציבורי הקיים בגילויו של המידע לגבור על האינטרס הצר של הנישום עצמו בשמירת המידע חסוי.

כן שגה לדבריהם בית-המשפט בהתייחסו לציפיית הנישום, כי עניינו יישמר בסודיות כשיקול לאי-מסירת המידע. זאת, הן מאחר ולא הונחה תשתית ראייתית ממשית בכל הנוגע לציפיה זו והן מאחר וגם אם ציפיה זו אמנם קיימת, הרי שהיא נעדרת כל עיגון חוקי. לטענתם, משהמחוקק לא גילה דעתו באופן מפורש, כי על פרטי הסדר הכופר להישמר בסודיות, ברירת המחדל הינה שיש לגלותם, כאשר העובדה שעד כה הדברים התנהלו באופן בלתי ראוי ונעדר שקיפות, אין בה כדי לבסס ציפיה או הצדקה להמשך התנהלות כזו בעתיד. בפרט אמורים לטענתם הדברים ממועד כניסתו לתוקף של חוק חופש המידע, שממנו ואילך יכולים וצריכים האזרחים לצפות, כי מידע הנמצא בידי הרשויות עשוי להימסר לציבור היה ותוגש בקשה לקבלו. עוד ציינו המערערים, כי משחוק הגנת הפרטיות לא חל על תאגידים, ממילא אין מניעה למסור את המידע המבוקש בכל הנוגע לגופים אלו.

עוד טענו המערערים, כי שגה בית-המשפט המחוזי בהחילו את הוראת הסודיות שבפקודת מס הכנסה על המידע המבוקש ובקביעתו, כי העלמת הכנסה הינה בגדר "פרט שבהכנסתו" של אדם ועל-כן נכללת בחיסיון האמור. לדבריהם, לא ניתן להסיק מן המידע המבוקש מהי הכנסתו של הנישום, ואילו סכום המס שהועלם וסכום הכופר המשולם אינם בגדר "הכנסתו של אדם" ולפיכך מידע לגביהם אינו כפוף לחובת הסודיות.

בית-המשפט קבע, כי באיזון בין זכות הציבור לדעת לבין זכותם של הנישומים לפרטיות והפגיעה האפשרית באינטרס הציבורי בתפקודו התקין של השירות הציבורי, ראוי להעניק את מעמד הבכורה לזכות הציבור לדעת.

אשר-על-כן, בית-המשפט נעתר לערעור דנן במלואו והורה, כי מעתה ואילך, במסגרת המידע המפורסם על-ידי רשות המסים בהתייחס להחלטות המתקבלות על-ידה בנושא הסדרי הכופר, יהיה עליה לכלול גם את שמותיהם של הנישומים שעימם נערכו הסדרים אלו.

4. בחינת זכאות נאשם, לעיין בגיליונות הרישום הפלילי של כל עד המעיד מטעם התביעה בעניינו ללא מגבלה – הערעור התקבל בחלקו (סעיפים 23, 23ב ו- 23ג לחוק הגנת הפרטיות)
ב- בש"פ 5881/06 {שלמה בניזרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 1713 (2007)} נדונה השאלה, האם זכאי נאשם לעיין בגיליונות הרישום הפלילי של כל עד, המעיד מטעם התביעה בעניינו, ללא מגבלה כלשהי.

בית-המשפט קמא סבר, כי חייבת להיות זיקה של רלוונטיות בין הגיליונות להליך הנדון. לפיכך, הורה לתביעה להעמיד לעיון הסנגוריה את גיליון הרישום של עד אחד בלבד, מבין העדים שלגביהם התעוררה המחלוקת. באשר ליתר הגיליונות, דחה את הבקשה. על החלטה זו הוגש הערר.

בית-המשפט קבע, כי השיקולים שינחו את בית-המשפט, מתמצים בנוסחת האיזון שנקבעה ב- בג"צ היומנים {בג"צ 9264/04 {מדינת ישראל נ' גיא שרים ופלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}:

"בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקורבנות העבירה ולאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת עבירות.
אכן, הפגיעה בפרטיותם של העדים היא לעיתים בלתי נמנעת במהלך המשפט, אך היא צריכה להיות מידתית, ויש להקפיד על כך שלא תעלה על הנדרש לשם מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן. מעבר לכך, יש להגן על העדים ועל המתלוננים כדי לא ייפגעו זכויות היסוד שלהם לפרטיות ולכבוד…
השיקול המרכזי ביישומה של נוסח האיזון בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים לכבוד ולפרטיות הינו חשיבות החומר להגנת הנאשם.

דהיינו, בכל מקרה תיבחן זיקתו של החומר לאישום ולנאשם ותיבחן האפשרות הסבירה כי תהיה בו תועלת להגנת הנאשם. בהתנגשות חזיתית בין זכות הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים – דהיינו, כאשר מדובר ב"חומר חקירה" מובהק או כאשר ברי כי קיימת אפשרות סבירה שתהא בחומר תועלת להגנת הנאשם – יורה בית-המשפט על גילויו של החומר לנאשם, אף אם יהיה בכך משום פגיעה בזכויותיו של עד או מתלונן.
אולם, ככל שהרלוונטיות בין החומר הנדון לבין השאלות העשויות להיות במחלוקת במשפט רחוקה יותר, וככל שהזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם נחלשת, כך יש ליתן משקל רב יותר לזכויותיהם של העדים והמתלוננים."

בית-המשפט קבע, כי הדגש לכל אורך הדרך הינו בכך שבית-המשפט אינו מתפרק מחובתו ומסמכותו לבדוק את גיליונות המרשם שמדובר בהם ולהעמידם במבחן של רלוונטיות ותועלת פוטנציאלית להגנתו של המערער.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משצויין באיזו עבירה מדובר, אין טעם בהוצאת גיליונות אלה מגדר חומר החקירה שבו רשאי הסנגור לעיין. באשר לגיליון השלישי, קבע בית-המשפט, כי אופייה של העבירה שבה מדובר כמו גם מימדיה שבאים לידי ביטוי בכך שהעד לא הורשע והוטל עליו רק שירות לתועלת הציבור, מצביעים על כך שיהיה בכך איזון ראוי, אם רישום זה לא יועמד לרשות הסנגוריה.

לפיכך, בית-המשפט קיבל את הערעור בחלקו וקבע, כי יועברו הגיליונות המתייחסים לחלק מהעדים.

5. קופת חולים איננה חוסה תחת המושג "גוף ציבורי" (סעיף 23(1) לחוק)
ב- ע"א 8825/03 {שירותי בריאות כללית נ' משרד הבטחון, תק-על 2007(2), 166 (2007)} נדונה השאלה האם המערערת, קופת חולים כללית, באה בגדרו של המונח "גוף ציבורי" כמשמעו בסעיף 23(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981? כב' השופט א' רובינשטיין קבע:

"על הגנת הפרטיות
כ"א. ועוד לפרשנות: הקביעה, לפיה המערערת אינה 'גוף ציבורי' לעניין סעיף 23(1) אף עולה – דומה – בקנה אחד עם המאטריה החקיקתית בה אנו דנים, קרי חוק הגנת הפרטיות והזכות לפרטיות. הזכות לפרטיות היא מהחשובה שבזכויות האדם… היא "אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי והיא אחת מזכויות העל המבססות את הכבוד והחירות להן זכאי אדם כאדם, כערך בפני עצמו" (ע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט אריאל)). זכות זו מגלמת את אינטרס היחיד שלא להיות מוטרד בצינעת חייו על-ידי אחרים (ז' סגל "הזכות לפרטיות אל מול הזכות לדעת" עיוני משפט ט (תשמ"ג) 175 (להלן: "סגל")). בשנת 1992 הוכרה הזכות לפרטיות כזכות חוקתית על חוקית, משנכללה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע בסעיף 7(א) כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". כאמור, עוד קודם לחקיקת חוק היסוד זכתה הזכות לפרטיות להגנה – בחוק הגנת הפרטיות, הקובע בסעיף 1 כי "לא יפגע אדם בפרטיותו של זולתו ללא הסכמתו". עם-זאת, חוק זה משקף את רצון המחוקק לאזן בין הזכות לפרטיות לבין אינטרסים אחרים (בג"צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, פ"ד נח(4), 842, 844 (השופטת דורנר); סגל, בעמ' 178-177; כן ראו במבוא לדברי ההסבר להצעת חוק הפרטיות, התש"ם-1980, ה"ח 1453, 206); החוק מגן על היבטים מסויימים של הפרטיות, אך מאפשר פגיעה בה בהיבטים אחרים (בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי בנתניה (טרם פורסם; פסקה 11 לפסק-דינו של הנשיא ברק)). ככלל, יש לפרש "חוקים ישנים" (קרי חוקים שנחקקו בטרם 'לידתם' של חוקי היסוד) ברוח הוראותיהם של חוקי היסוד (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589, 654-652 (הנשיא ברק)). מכאן, שבמעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות יש כדי להשפיע על פירושו של חוק הגנת הפרטיות (בג"צ 6650/04 הנזכר – פסקה 16 לפסק-דינו של הנשיא ברק). נדמה אם-כן, אף מזוית זו, כי אין מנוס מפירושן של הוראות סעיף 23ג לחוק, המאפשר מסירת מידע בין גופים ציבוריים, אשר מהוות חריג לאיסור הפגיעה בפרטיות, על דרך הצמצום (בג"צ 8070/98 הנזכר, בעמ' 849). לפיכך, פרשנות המתייחסת בזהירות ובצמצום למונח 'גוף ציבורי', עולה בקנה אחד עם התכליות העומדות בבסיס חוק הגנת הפרטיות וכן עם זכותו (החוקתית) של הפרט.

כ"ב. גם במשפט העברי נידונה הזכות לפרטיות. שורש הזכות במקרא, וחוסה היא תחת האיסור הכולל של "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא, יט, טז). וכך פסק הרמב"ם (הלכות דעות ז, ב): "אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על אלמוני. אף על-פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו, אף על-פי שאומר אמת". באיסורים אלה נכרך איסור גילוי סוד, שאף לו נמצא ביטוי במקרא: "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" (משלי יא, יג). כך מספר התלמוד הבבלי על תלמיד, דנפיק עליה קלא (שיצא עליו קול), דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא (שגילה דבר שנאמר בבית המדרש) בתר עשרין ותרתין שנין (לאחר עשרים ושתים שנים); אפקיה רב אמי מבי מדרשא (הוציאו רב אמי מבית המדרש), אמר: דין גלי רזיא (זה מגלה סודות)" (בבלי סנהדרין לא, א). אף שחלפו עשרים ושתים שנה, נותר האיסור על גילוי סוד בעינו. בהקשר זה – של איסור גילוי סוד – שנינו במשנה, כי "לכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי" (משנה סנהדרין ג, ז). לעניין זה פסק הרמב"ם: "אסור לאחד מן הדיינים כשיצא מבית-דין לומר אני הוא המזכה או המחייב וחברי חולקין עלי אבל מה אעשה שהם רבו עלי, ואם אמר כן הרי הוא בכלל הולך רכיל מגלה סוד, ומעשה בתלמיד אחד שהוציא דברים שנאמרו בבית המדרש לאחר שתים ועשרים שנה והוציאוהו בית-דין מבית המדרש והכריזו עליו זה מגלה סוד הוא" (הלכות סנהדרין כב, ז). איסור גילוי סוד בא לידי ביטוי אף בחרם המיוחס לרבנו גרשום מאור הגולה (אשכנז, המאות הי' – הי"א) על מי שפותח אגרת של חברו ללא נטילת רשות: "חרם שלא לראות בכתב חבירו ששולח לחבירו בלא ידיעתו. ואם זרקו, מותר" (תקנות רבינו גרשום, המובאות בשו"ת המהר"ם מרוטנברג (ר' מאיר בן ברוך, גרמניה, המאה הי"ג) לאחר סימן תתרכב). לסקירה מקפת של עמדת המשפט העברי בסוגיה זו ראו ספרו של פרופסור נ' רקובר ההגנה על צנעת הפרט (תשס"ו); כן ראו דברי המשנה לנשיא אלון ב – ד"נ 9/83 בית-הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3), 837, 861-858; רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם; פסקה ט לפסק-דיני). עוד אוסיף, כי גם במשפט העברי הזכות לפרטיות אינה מוחלטת, ופעמים שהיא תיסוג מפני ערכים ואינטרסים אחרים (ראו הפרק השישי בספרו של פרופסור רקובר שכותרתו "סייגים לשמירת סוד ולהגנה על הפרטיות" (שם, בעמ' 153 – 261); ד"ר מ' ויגודה "'מה טֹבו אהליך יעקב' – צנעת הפרט וחופש הביטוי" פרשת השבוע בעריכת א' הכהן ומ' ויגודה, 129 (תשס"ג)).

כ"ג. אחר הדברים האלה עלי לשוב ולציין, כי המצב שנוצר אינו ראוי ואינו צודק. הטעמים שעמדו ביסוד אי-אישורו של הצו בועדת החוקה כבודם במקומם, אך התוצאה היא שאין המערערת יכולה לגבות את המגיע לה בדין, קרי, בידי המדינה – משרד הביטחון – נותרים בפועל כספים שהיו צריכים להשתלם בדין למערערת. הדיונים בועדת החוקה היו לפני למעלה משנתיים. איננו יודעים אם הוגשה עד כה הצעה לחקיקה (בהודעת המדינה מיום 24.10.06 נאמר כי סוגיית תיקון החקיקה תובא בפני הדרג הפוליטי במועד קרוב, אולם נכון לעכשיו לא ניתן להעריך את משך הזמן שהדבר יארך"). התנהלות זו אינה מן המידה. לדעתנו יש מקום לקדם אם חקיקה ואם תיקון של הצו, וזאת ללא שיהוי; ממשלה – בוודאי – אינה יכולה, בכל הכבוד, לנהוג בכספי הזולת כבתוך שלה. לדעתנו יש מקום גם לפתרונות ביניים דחופים, כגון העברת מקדמות לפי אומדן מן הממשלה (משרד הביטחון) אל המערערת, כדי לצמצם את הנזק. גם אם יישקל צו, ולוא כהוראת שעה, ולדעתנו לא מוצו האפשרויות, תיתכן קביעת הסדרים לשמירת הפרטיות על-ידי "שותפי סוד" במספר מצומצם כנאמנים, בהנהלה הראשית של המערערת, וכדומה.
כ"ד. בכפוף להערות שבסיפא, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור. זו מסקנה משפטית, שאינה גורעת מן האמור באשר לצורך בתיקון המצב…"

6. חשיפת חומר חקירה שנחשף נגד אדם לאחר שהתיק נגדו נסגר
ב- בג"צ 10271/02 {אברהם פריד ואח' נ' משטרת ישראל – מחוז ירושלים ואח', תק-על 2006(3), 1128 (2006)} קבע בית-המשפט כי כאשר נקודת המוצא היא זכותו של בעל העניין לקבל את המידע שבידי הרשות, צריכה להתקיים עילה טובה בידי הרשות כדי למנוע את גילוי המידע. לשון אחר, הרשות רשאית לסרב למסור חומר מסויים, אך זאת רק אם ביססה סירובה בנימוקים סבירים ומשכנעים. עוד נקבע כי:

"46. שיקולים אלו, של פגיעה בפרטיותם של מוסרי המידע, בהיבט הרחב של מושג זה, בשל חשיפתם להתנכלויות, הטרדות, מבוכה, אי נעימות, חשיפה ציבורית ואף סיבוכם האפשרי בתביעות אזרחיות מצד החשוד (לשעבר), צריך שיהוו שיקול בר משקל למניעת מסירתו של מידע מתוך תיק חקירה שנסגר. גם אם אין מדובר בפגיעה בזכות הפרטיות כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות או בחוק היסוד, מן ההיבט הציבורי הפגיעה הדומיננטית היא בפעילותה של המשטרה, וזאת עקב החשש לפגיעה בשיתוף הפעולה של הציבור ובהמשך זרימת המידע מן הציבור למשטרה. זאת, בנוסף על הפגיעה באינטרס הפרטי של מוסרי המידע.

47. במקרה שלפנינו, לאור ניסיון העבר בתביעות שהגיש העותר נגד עובדי ציבור שטיפלו בעניינו, שוכנעתי שאכן קיים חשש ממשי שהעותר יעשה במידע שימוש לשם הגשת תביעות אזרחיות נגד מוסרי המידע. לעניין זה אינני רואה צורך להידרש לטענת המשיבים כי מדובר בתביעות סרק. כל עוד לא ניתן פסק-דין באף אחת מן התביעות, אני סבור שמסקנה כזאת תהא מסקנה מוקדמת ואף בלתי-הוגנת כלפי העותר. עם-זאת, האינטרס בהגנה על מוסרי המידע ובהבטחת שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה הנו אינטרס בעל משקל רב, שאינו תלוי בהכרח בסיכויי ההצלחה של אותן תביעות. כך, בעניין קרוב לסוגיה שלפנינו, האינטרס הציבורי בהגנה על מוסרי מידע למשטרה בא לידי ביטוי בדחיית בקשתו של נאשם במשפט פלילי בגין אינוס לגילוי שמותיהן של המתלוננות, וזאת חרף הכרעת הדין המזכה, בה נקבע שהמתלוננות העידו עדות שקר. כך נקבע, כדבריו של השופט מ' חשין, "משיקולי המאקרו… שייעודם עידודן של נפגעות להתלונן על ביצוען של עבירות מין" (רע"פ 5877/99 חיים יאנוס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2), 97)…
האינטרסים הנפגעים עקב גילוי המידע – סיכום ביניים

48. לסיכום נושא זה, ניתן לומר שבמקרה שלפנינו, גילוי המידע מתוך תיק החקירה שנסגר, אכן עלול להביא לסיבוכם של מוסרי המידע בתביעות אזרחיות, תוך פגיעה בפרטיותם בהיבט הרחב של מושג זה. בנסיבות אלו, קם החשש שגילוי המידע יפגע באינטרס הציבורי שעניינו בהבטחת שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה, ובהמשך זרימת המידע באפיק זה.

איזון ערכים
49. הערכים המתמודדים במקרה שלפנינו, הם זכותו של הפרט לקבל מידע לשם מימוש זכות הטיעון העומדת לו בהליך שנועד להביא לשינוי עילת הסגירה של תיק החקירה תוך הגנה על שמו הטוב, והאינטרס הציבורי בהבטחת שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה והמשך זרימת המידע מן הציבור למשטרה. למעשה, התמונה מורכבת יותר. שכן, ההגנה על השם הטוב אינה רק מעניינו של הפרט. "… השמירה על כבוד האדם ושמו הטוב היא אינטרס הציבור. (שכן) אינטרס הציבור הוא, שיישמרו ויכובדו זכויות האדם… מתוך זווית ראייה של הכלל ולא של הפרט" (בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3), 817, 833 (להלן: "עניין חנה סנש")). כמו-כן, האינטרס הציבורי שעניינו בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה, כרוך באינטרס הפרטי של מוסרי המידע בהגנה על פרטיותם במובנה הרחב, שהרי הפגיעה באינטרס האחרון, היא אשר מקימה חשש לפגיעה באינטרס הציבורי. עם-זאת, ההתמודדות העיקרית בענייננו היא בין זכות הפרט לקבלת המידע ובין האינטרס הציבורי בהבטחת שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה.

כיצד ייערך האיזון בין הערכים המתמודדים?
50. האיזון המתבקש בין זכויות אדם ובין אינטרסים ציבוריים, ובינם לבין עצמם, איננו קבוע ואחיד לגבי כל סוגי המקרים. מבחן האיזון שיופעל בכל מקרה צריך שיהא תואם את מהותם וחשיבותם של העקרונות המתמודדים, ואת מידת ההגנה שנבקש להעניק לכל עיקרון…
על רקע זה, יש לעמוד תחילה על מעמדם הנורמטיבי ועוצמתם של הערכים המתמודדים.

51. הזכות הציבורית לקבלת מידע מרשויות הציבור נועדה "לאפשר לציבור בקרה על מעשי השלטון ועל מחדליו. זאת, בהסתמך על מידע על אודות פעולותיו, שרק בו יש כדי לבסס תשתית להערכה מושכלת של פעולת הרשויות הציבוריות" (סגל בספרו הנ"ל, בעמ' 102). זכות זו נתפסת כנתון יסוד מהותי בחברה הדמוקרטית, וכחלק מהמתחם הרחב של חופש הביטוי…
על רקע זה, יש הרואים בזכות הציבורית לקבלת מידע, כהיבט של הזכות לחופש הביטוי, כזכות בעלת מימד חוקתי, הנגזר מהזכות לכבוד הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סגל בספרו הנ"ל, בעמ' 116).

52. במקרה שלפנינו בקשת המידע איננה עומדת בגדרי חוק חופש המידע, ועל-כן, אינה חוסה בצילן הנורמטיבי של הוראות חוק זה. עם-זאת, זכותו של הפרט לדעת ולקבל מידע מהרשויות בשל אינטרס פרטי הוכרה, כאמור, עוד לפני חקיקת החוק (ראה: בג"צ 2594/96 הנ"ל; בג"צ 1601/90 הנ"ל, בעמ' 365). מהו מעמדה הנורמטיבי של הזכות הפרטית לקבלת מידע?
זכות העיון הפרטית מבוססת, בדומה לזכות העיון הציבורית, על עקרון הנאמנות, היינו על כך ש"המידע נאסף על-ידי רשויות השלטון ומוחזק אצלן בנאמנות עבור אזרחי המדינה ותושביה" (רע"א 291/99 הנ"ל; וכן ראה עע"ם 8282/02 הנ"ל, בעמ' 471-470). גם זכות זו, כפי שנקבע ב- רע"א 291/99 הנ"ל, "היא ממושכלות היסוד של המשטר הדמוקרטי", אשר "נגזרת מזכות הטיעון ומחובת המינהל לפעול בשקיפות" (שם, בעמ' 232). עם-זאת, הואיל ומדובר בזכות שנועדה לממש אינטרס פרטי, מעמדה וחשיבותה של הזכות תיגזר, בהכרח, גם מחשיבותו של האינטרס שאותו היא נועדה להגשים. כך למשל, אין דינה של בקשת מידע לצורך סיקור עיתונאי, כבקשת מידע שמטרתה שימוש במידע לשם פגיעה מכוונת במי מבעלי הדין (ראו: ע"א 8849/01 עו"ד סבוב נ' פז-גל חברה לשיווק בע"מ (טרם פורסם)).
במקרה שלפנינו, זכות העותר לעיון בתיק החקירה, שלובה בזכותו לטעון כנגד החלטת הרשות בעניין עילת הסגירה של תיק החקירה נגדו, ומשלימה אותה. מבחינה זו, כפי שכבר צויין לעיל, הזכות לקבל מידע הנה היבט של זכות הטיעון. שכן בהיעדר מידע על חומר החקירה, לא יהא באפשרותו של העותר לבסס כדבעי את בקשתו לשנות את עילת הסגירה (רע"א 291/99 הנ"ל, בג"צ 7805/00 הנ"ל). אולם, היקפה של זכות העיון תלוי בנסיבות המקרה ובמידת הפגיעה הצפויה למבקש המידע אם המידע לא יימסר לו. ככלל, ניתן לומר שככל שהפגיעה הצפויה יותר קשה, זכות העיון יותר רחבה (ראה: זמיר בספרו הנ"ל, בעמ' 813). ברוח זו נקבע ב- בג"צ 7805/00 הנ"ל:

"היקפה וסייגיה של זכות העיון, הנגזרת מזכות הטיעון, תלויים אף הם בטיב העניין ובנסיבותיו וכן במהות הפגיעה שצפוי לה האזרח מהחלטת הרשות המנהלית" (שם, בעמ' 600).

53. כאשר קבלת המידע מתבקשת כדי להגן על שמו הטוב של המבקש, היקפה של הזכות ייגזר ממעמדה ועוצמתה של הזכות לשם הטוב. הזכות לשם הטוב נתפסת כיום כ"היבט של כבוד האדם. היבט זה הוא חיוני לאדם… היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות" (הנשיא ברק בעניין חנה סנש, בעמ' 832; וכן ראה בספרו פרשנות במשפט (כרך שלישי – פרשנות חוקתית, תשנ"ד) 427). התייחס לכך בחוות-דעתו בעניין חנה סנש גם השופט מ' חשין: "יהיו אשר יהיו תחומי פרישתו של 'כבוד האדם', … הכול יסכימו כי כבוד האדם פורש עצמו על שמו הטוב של האדם. הגם שלכבוד האדם יש בנים אחדים, הנה שמו הטוב של אדם – שמא נאמר: שמו של אדם, באשר שמו הוא – הינו בנו-בכורו" (שם, בעמ' 866).

אכן, כאשר המידע מתבקש לשם הגנה על השם הטוב, האינטרס בקבלת המידע לשם מימוש זכות הטיעון הנו בעל חשיבות מיוחדת:

"הערך המוגן של כבוד האדם, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אף הוא מחייב את המסקנה כי גם פגיעה בכבוד האדם לתכלית ראויה, לא ראוי לה שתיעשה קודם שמיצה, מי שכבודו עלול להיפגע, את זכות הטיעון, במובן של קבלת חומר הראיות בשלמותו והזדמנות להגיב עליו, זכות שהיא 'חגורת ביטחון' כנגד פגיעה 'העולה על הנדרש'… כשנושא הביקורת הוא טוהר המידות, ובכלל זה יושרו או חוסר אמינותו של נושא משרה בגוף המבוקר… הסטיגמה הפומבית המוטבעת על נושא המשרה, עקב הטלת דופי במידותיו, על-ידי סמכות כמבקר המדינה, והתהודה הציבורית הרחבה שיש לקביעותיו, מחייבות, לכאורה, את מתן זכות הטיעון במובנה האמור לעיל" (בג"צ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה, פ"ד מט(3), 771, 790-789).
בפסק-הדין בעניין אלוני (בג"צ 7805/00 הנ"ל), שגם בו עלה נושא זכות העיון וקבלת מידע על-ידי האדם שאליו התייחסה הביקורת קודם שיוטל דופי בשמו הטוב, נקבע:

"… כאשר מדובר בחשש לשמו הטוב של אדם עקב פעולת הביקורת, זכות העיון של המבוקר מחייבת ככלל העברה אליו של כל החומר הרלוונטי לצורך הביקורת, אלא אם קיימים טעמים בעלי חשיבות מיוחדת הנעוצים בצורכי תפקידה של מערכת הביקורת המצדיקים להימנע מכך" (שם, בעמ' 602).

בעניין יצחק לוי (בג"צ 2754/94 הנ"ל) אמנם נקבע, שהאינטרס הציבורי בשיתוף פעולה של הציבור ועידוד מסירת מידע לשירות המבחן גובר, ככלל, על האינטרס הפרטי של העותר בקבלת המידע. עם-זאת, עולה מפסק-הדין, כי המסקנה היתה עשויה להיות שונה, במקום ש"מטרתה הסופית של השגת המידע כאמור… קשורה בניהול משפט פלילי, (או)… דרושה לצורך ההגנה על חירותו ועל שמו הטוב של הנוגע בדבר" (שם, בעמ' 363).

54. כנגד זכותו של העותר לקבלת המידע עומד (בעיקר) אינטרס ציבורי. אינטרס זה נועד להבטיח שיתוף פעולה של הציבור עם המשטרה והמשך זרימת מידע מן הציבור. לפגיעה באינטרס זה השלכה ישירה על תפקודה של המשטרה, והיא עלולה, בהיבט הרחב, לפגוע בשלום הציבור ובסדר הציבורי. אינטרס זה הוא אינטרס חשוב, אשר עשוי להצדיק מתן הגנה למקורות מידע ולמתלוננים, גם אם הדבר כרוך בפגיעה בזכויות אדם בשל אי גילוי המידע. הגנה זו הוכרה, כאמור, בסיפא של סעיף 9(ב)(7) לחוק חופש המידע, ואף בפסיקה שקדמה לחוק זה (ראה: בג"צ 2754/94 הנזכר לעיל), והיא מוכרת גם במשפט המשווה.

55. על רקע מעמדם הנורמטיבי וחשיבותם של הערכים בהם מדובר, חוזרת למקומה השאלה כיצד ייערך האיזון בין הערכים.

56. מקובל להבחין בין "איזון אופקי" לבין "איזון אנכי". באיזון אופקי, הערכים המתנגשים הם לרוב שווי מעמד בחשיבותם החברתית, כאשר נוסחת האיזון בוחנת את מידת הוויתור ההדדי של כל אחת מהזכויות, על-ידי קביעת תנאים של מקום, זמן והיקף, על-מנת לאפשר את קיומן המשותף של הזכויות… "באיזון 'האנכי', ידו של ערך אחד – המתנגש עם ערך אחר – על העליונה. עם-זאת, עליונות זו משתכללת רק אם מתקיימות דרישותיה של נוסחת האיזון לעניין הסתברות הפגיעה בערך העדיף ומידתה"… "דבר זה יקרה לרוב, בהתנגשות בין הערך בדבר זכויות אדם (כגון חופש הביטוי) לבין הערך בדבר האינטרס הציבורי (כגון פגיעה בשלום הציבור וביטחונו)" (ברק, שופט בחברה דמוקרטית, בעמ' 272).

57. בענייננו, האיזון מושתת על מאפיינים אשר בדרך-כלל מתקיימים באיזון אנכי. מאפיין אחד של איזון זה, הוא שמדובר בהתנגשות בין זכות הפרט (למידע) לבין אינטרס ציבורי. לעניין זה, "הגישה המקובלת והכללית של המשפט הציבורי שלנו הינה, כי בהתנגשות בין זכות אדם לבין אינטרס ציבורי, יש לערוך איזון (אנכי) בין השניים" (בג"צ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4), 1, 37. אף שגם בהתנגשות זו, איזון כזה אינו הכרחי. ראה ברק, שופט בחברה דמוקרטית, בעמ' 272).

כך, בעניין חברת החדשות, הופעל איזון אנכי בהתנגשות בין הזכות לחופש המידע לבין האינטרס הציבורי שבמניעת שיבוש בתפקודה של הרשות הציבורית (הליך הביקורת הפנימית במשרד ממשלתי):

"הזכות לחופש מידע עלולה להתנגש עם זכויות יסוד אחרות, כגן הזכות לפרטיות, לכבוד, לקניין ולשם הטוב. במקרים כאלה נדרש איזון 'אופקי' בין הזכויות. התנגשות אפשרית אחרת היא עם אינטרסים ציבוריים שונים, כגון ביטחון המדינה, יחסי החוץ שלה, ביטחון הציבור ושלומו של פרט בציבור, תפקודה התקין של הרשות הציבורית, וכיוצא בזה. או אז, נדרש איזון 'אנכי' בין הזכות לבין האינטרס הציבורי" (סעיף 20 לפסק-הדין).
(וראה לעניין זה גם מאמרו של פרופ' א' ברק "חופש המידע ובית-המשפט" קרית המשפט ג' – ספר זכרון לחיים ה' כהן (תשס"ג) 95, 102 (להלן: "חופש המידע ובית-המשפט")).

שיקול נוסף אשר משליך על אופי האיזון, הוא שבמקרים דוגמת המקרה שלפנינו, שני הערכים המתמודדים אינם יכולים בדרך-כלל לדור בכפיפה אחת. העדפת הערך התומך בגילוי המידע תחייב, לרוב, נסיגה מלאה של האינטרס הציבורי שבאי מסירת המידע. גילוי חלקי, למשל, גילוי תוכן ההודעות שנמסרו במשטרה ללא שמות מוסרי העדויות, לא הוצע בפנינו על-ידי מי מהצדדים, וספק בעיניי אם הדבר מעשי.

על רקע זה, יש להפעיל בענייננו איזון אנכי, ש"הוא מכשיר שראוי להשתמש בו במקום שההתנגשות בין הערכים היא כזו שמתבקשת עדיפותו של ערך אחד על פני רעהו" (ברק, שופט בחברה דמוקרטית, בעמ' 272). נקודת האיזון שבה תיסוג הזכות לקבלת המידע מפני האינטרס הציבורי שבהבטחת שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה, תקבע באיזון זה על-פי מידת ההסתברות של הפגיעה באינטרס הציבורי והיקפה של הפגיעה.

58. במקרה שלפנינו, אני סבור שיש להפעיל נוסחת איזון אנכי המושתתת על וודאות קרובה לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי. מבחן זה נגזר מחשיבותה וממעמדה הנורמטיבי של הזכות שאותה באה במקרה שלפנינו קבלת המידע לשרת – היא הזכות לשם הטוב, הנתפסת "כהיבט של כבוד האדם" (עניין חנה סנש, בעמ' 832).
מבחן איזון דומה נקבע בעניין חברת החדשות, שם נקבעה נוסחת איזון אנכי הדורשת, לשם שלילת הזכות לקבלת המידע, ודאות קרובה לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי שבמניעת שיבוש בתפקודה של הרשות הציבורית:

"כלל ידוע ומושרש הוא במשפטנו, כי בהתנגשות בין זכות חוקתית מוגנת לבין אינטרס ציבורי, גובר האחרון על הראשונה רק במקום שבו קיימת הסתברות ראויה – לרוב, 'ודאות קרובה' – לפגיעה ממשית באותו אינטרס ציבורי… אכן, קיים אינטרס ציבורי חשוב בשמירה על תקינות פעולתה של הרשות הציבורית, אולם רק מקום בו קיימת ודאות קרובה לפגיעה באינטרס זה – תקום עילה מספקת להגבלת חופש המידע, כמרכיב של חופש הביטוי" (סעיף 22 לפסק-הדין).
(השווה: פרופ' סגל בספרו, עמ' 199; פרופ' א' ברק, חופש המידע ובית-המשפט, עמ' 102).

59. בדומה לעניין חברת החדשות, גם בענייננו, כנגד הזכות לקבלת המידע עומד האינטרס הציבורי שבמניעת שיבוש בתפקודה של הרשות (המשטרה), דבר שעשוי לפגוע בסדר הציבורי ובשלום הציבור.
אמנם, בעניין חברת החדשות הזכות שעמדה כנגד האינטרס הציבורי הנפגע היתה זכות העיון הציבורית הקבועה בחוק חופש המידע, בעוד שבענייננו מדובר בזכות עיון פרטית. עם-זאת, במקרה שלפנינו זכות העיון הפרטית נועדה לשרת, בדומה לזכות העיון הציבורית, זכות בעלת היבט חוקתי. כשם שמעמדה הנורמטיבי ועוצמתה של זכות העיון הציבורית נגזרת מהזכות לחופש הביטוי שאותה היא נועדה לשרת, כאשר הזכות האחרונה נתפשת כ"זכות חוקתית מוגנת" (סעיף 11 לפסק-הדין בעניין חברת החדשות), כך בענייננו, זכות העיון הפרטית נועדה לשרת את הזכות לשם הטוב, אשר מהווה, כאמור לעיל, "היבט של כבוד האדם", שאף היא בגדר זכות חוקתית מוגנת.

60. שיקול נוסף אשר תומך בהפעלת מבחן האיזון האמור, הוא ששלילת זכות העיון תפגע קשה בזכות הערר המוקנית לעותר על-פי דין לשנות את עילת הסגירה של התיק (סעיף 62(ב) לחוק סדר הדין הפלילי). זאת, משום ש"רק השגה שנעשית מתוך מידע מלא תהיה השגה אפקטיבית, הממצה את זכותו של המשיג לטעון את טענותיו ולתקוף באופן ישיר את המידע ששימש כנגדו" (רע"א 291/99 לעיל, בעמ' 232).

61. יישומה של נוסחת איזון זו בענייננו, מעלה את השאלה האם גילוי חומר חקירה מתוך תיק חקירה שנסגר יביא, בנסיבות המקרה שלפנינו, בוודאות קרובה, לפגיעה ממשית (או חמורה) באינטרס הציבורי שבשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה ובזרימת מידע למשטרה מן הציבור.
לדעתי, בענייננו חשש כזה אינו מתקיים.

62. מקובל עלי שאם מתן אפשרות לעיין בחומר החקירה שבתיק המשטרה שנסגר היה מביא להפחתה משמעותית בנכונות הציבור לשתף פעולה עם המשטרה ולמסור לה מידע, היה בכך כדי לפגוע באופן ממשי, אף חמור, באינטרס בדבר הסדר הציבורי ושלום הציבור. אולם, ההסתברות להתרחשותה של פגיעה כזאת, לא הוכחה ברמה של וודאות קרובה.

ראשית, החובה למסור מידע הנדרש על-ידי המשטרה, במקום שבו קיים יסוד סביר לחשד כי נעברה עבירה, היא חובה הקבועה בחוק (סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 וסעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות)), שהפרתה עשויה להקים עבירה (סעיף 286 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 729, 742-741). ההנחה שאדם אשר נדרש למסור מידע כזה, יהא מוכן להסתכן בהפרת החוק רק בשל חוסר נוחות וטרדה אשר עלולים להיגרם לו (למשל, עקב הגשת תביעה כספית על-ידי החשוד), אינה מתבקשת מאליה. שנית, בשלב שבו נמסר המידע למשטרה, מי שמתבקש למסור את המידע אינו יכול לדעת אם יוחלט להגיש כתב אישום אם לאו. על-כן, נראה שלא קיימת אצל מוסר המידע ציפיה גבוהה לכך שהמידע שנמסר על-ידו לא יגיע לידיעתו של החשוד (אפשרות שאינה באה בחשבון, כפוף לסייגים, לאחר הגשת כתב אישום). הדעת אף נותנת, שמוסר המידע, קל וחומר המתלונן, יביא בחשבון דווקא את האפשרות של הגשת כתב אישום נגד החשוד, כמו גם את האפשרות שהמידע אשר נמסר על-ידו למשטרה יגיע לידיעתו של החשוד. במקרה שלפנינו, סברה זו אף נתמכת, כפי שנזכר לעיל, בדבריו במשטרה של אותו עד שהסתייג ממסירת מידע בעניינו של העותר, בשל כך שאין לו זמן להתעסק עם העותר, מה שמלמד על ציפייתו לכך שהדברים שמסר אכן יגיעו לידיעתו של העותר. נראה איפוא שהציפיה, כי במקרה שיוחלט שלא להגיש כתב אישום חומר החקירה לא יגולה לחשוד, גם אם היא קיימת אצל מוסרי המידע, אינה מהווה שיקול שיש לו השפעה רבה על שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה. מכל מקום, הדבר לא הוכח. שלישית, מסירת המידע במקרים דוגמת המקרה שלפנינו, הנה מוגבלת וחלה רק במקום שבו העיון בחומר החקירה נדרש כדי להגן על שמו הטוב של החשוד (לשעבר) בדרך של שינוי עילת הסגירה של תיק החקירה. רביעית, הפגיעה באינטרס של מוסרי המידע במקרים דוגמת המקרה שלפנינו, מתבטאת בחשיפתם לאפשרות של הגשת תביעה כספית, ואין מדובר בחשש לפגיעה בשלומו ובביטחונו האישי של מוסר המידע או של משפחתו. למותר לציין, שכאשר מתעורר חשש מהסוג האחרון, נוסחת האיזון, כמו גם תוצאתה, עשוי שתהא שונה (ראה עניין הרב וולפא לעיל). חמישית, גם הפגיעה הכרוכה בהגשת תביעות כספיות נגד מוסרי המידע מתייחסת בעיקר לטרדה הכרוכה בהגשת תביעות מעין אלו, יותר מאשר בחשיפתם של מוסרי המידע לסיכון כספי של ממש. שהרי, כפי שכבר נאמר, סיכויי ההצלחה של תביעה כזאת נמוכים (עניין חילף לעיל).

חרף השיקולים הנזכרים, מקובל עלי כי לסיבוכם של רבים ממוסרי מידע למשטרה בתביעות כספיות מצד החשודים, עשוי שתהא השפעה מצטברת שלילית על נכונות הציבור לשתף פעולה עם המשטרה. אולם, בענייננו לא הוכח שמדובר בתופעה נפוצה, שהאפקט המצטבר שלה עשוי, בוודאות קרובה, להרתיע את הציבור מלשתף פעולה עם המשטרה.

63. לאור האמור אני סבור שבנסיבות המקרה שלפנינו, אין מתקיימות דרישותיה של נוסחת האיזון להעדפת האינטרס הציבורי על זכותו של העותר לקבלת המידע. לשון אחר, גילוי חומר החקירה מתוך תיק החקירה שנסגר לא יביא, בוודאות קרובה, לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי של שיתוף פעולה של הציבור עם המשטרה. המסקנה המתבקשת היא שעל המשיבים לאפשר לעותר לעיין בתיק החקירה.

64. לאור התוצאה דלעיל, אינני נדרש להכריע בשאלה האם ראוי היה לאפשר לעותר לעיין בתיק החקירה גם כדי לאפשר לו לעשות בחומר זה שימוש לשם הגשת תביעה אזרחית נגד המתלונן.
אציין, עם-זאת, שזכות העיון של העותר בחומר החקירה למטרה זו מצויה במעמד נורמטיבי נמוך יותר. כפי שצויין לעיל, גם הסתברות הפגיעה (בהקשר זה) בעותר עקב אי מסירת המידע נמוכה, שכן, ככלל, סיכויי הצלחת תביעה כספית נגד מתלונן במשטרה נמוכים (ראה דעתו של השופט א' מצא בעניין חילף לעיל). לפיכך, באיזון שבין זכות זו לבין האינטרס הציבורי, נראה שהיה מקום לאמץ נוסחת איזון שונה.
65. לפיכך, אציע לחבריי לקבל את העתירה ולעשות את הצו על תנאי לצו החלטי, במובן זה שהמשיבה 1 תחוייב לאפשר לעותר 1 לעיין בתיק החקירה…"

נפסק מפי כב' הנשיא א' ברק:

"דעתי כדעת חברי השופט י' עדיאל, לפיה יש לקבל את העתירה ולהורות למשיבה לאפשר לעותר לעיין בתיק החקירה בעניינו. אף אני סבור כי עומדת לו לעותר זכות העיון בתיק החקירה, הנגזרת מזכותו לשם טוב. לפיכך, נקודת המוצא היא שעל הרשות לאפשר לאזרח לעיין בתיק החקירה נגדו. אין להגביל זכות זו אלא אם מימושה עלול לפגוע, בדרגת הסתברות גבוהה, באינטרס ציבורי חשוב. בנסיבות המקרה דנן, לא שוכנעתי כי מתן זכות העיון יביא בדרגת הסתברות גבוהה לפגיעה בנכונותו של הציבור לשתף פעולה עם המשטרה. לעניין זה, מצטרף אני לנימוקיו ולטעמיו של חברי. הייתי משאיר את שאר הסוגיות הנדונות בפסק-דינו של חברי בצריך עיון. במיוחד, ספק בעיני אם סעיף 14(א) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, המוציא מתחולת החוק את מערך החקירות של משטרת ישראל, יוצר "הסדר שלילי" שמשמעותו היא שבהיעדר אינטרס אישי, אין חובה על משטרת ישראל לאפשר עיון בתיקי חקירה. אולם, ומאחר שאינטרס אישי מעין זה ממילא מתקיים בענייננו, ניתן להשאיר גם שאלה זו בצריך עיון."

נפסק מפי כב' השופט א' א' לוי (בדעת מיעוט):

"צר לי, אך לא אוכל להצטרף לפסק-דינו של חברי, השופט י' עדיאל. דעתי היא כי בעניננו יש להעדיף את האינטרס שבפעולתה התקינה של מערכת אכיפת החוק, על פני רצונו של העותר בהעמדתו של חומר החקירה לעיונו…

מן הכלל אל הפרט
9. כלום שלילתה של הרשות לעיין מן העותר החמירה עמו במידה העולה על הנדרש? על כך לא אוכל להשיב בחיוב.
במענה לעתירה, פרסה הפרקליטות את טעמיה למניעת העיון. על-פי העולה מתשובתה, הרבה העותר – במידה חריגה ובאורח בוטה – בנקיטתם של צעדים שונים, ובכלל זה פתיחתם של הליכים משפטיים, נגד גורמים שהיו מעורבים בפרשה בגינה נחקר, ובראשם אנשי משרד החינוך שנטלו חלק בהכרעות הנוגעות לתמיכה בעמותת "במות", שבראישה עמד. העותר עצמו אף ציין מפורשות בעתירתו, כי עם הטעמים לבקשתו לגילוי החומר נמנה רצונו ב"הגשת תביעה אזרחית נגד המתלונן ו/או העומדים מאחוריו", כמו גם שימוש במידע לחיזוקה של התשתית הראיתית בתביעות שהגיש נגד "ידיעות אחרונות" ונגד מנכ"ל משרד החינוך לשעבר.

אדגיש, כי ככל שהליכים אלו עודם תלויים ועומדים, אין בדברי כדי להביע עמדה באשר לתוצאתם. עם-זאת, התמונה הכללית המצטיירת בגדריה של העתירה שבפנינו אינה, לצערי, של אדם הנלחם על שמו הטוב, אל מול גורמי חקירה האוצרים במידע שבידיהם את המפתח לניקויו מרבב, כי אם של מתדיין חוזר ונשנה המנהל מה שעלול חלילה להידמות למסע רדיפה אחר האשמים, לדעתו, בפרשה אליה נקלע. עם דבר זה אין להשלים.

בנסיבות אלו, דעתי היא כי גילוי המידע שנאסף בחקירה עלול, בסבירות גבוהה, להביא לפגיעה במוסריו של מידע זה, ובכך טמון סיכון לפגיעה בתמריץ למסירתו של מידע רלוונטי לצורכי חקירה בעתיד. מניעת המידע משרתת, איפוא, את התכלית בה דיברתי לעיל. אף לא ראיתי כיצד זה ניתן יהיה להגיע להסדר חלקי, בגדרו תימסר מקצת המידע לעותר באופן שיש בו כדי לנטרל סיכון זה. אין עוד אמצעי – זולת שלילתה המלאה של הרשות לעין – אשר יש בו כדי למנוע את הסיכון, ולו מן הטעם כי מעת שיניח העותר את ידיו על המידע שוב לא ניתן יהיה להגביל את השימוש שיעשה בו. זאת ועוד: בשקלול כולל, עולה משקלו של הסיכון האמור על מידת הפגיעה בעותר המסויים דנן. זאת, בין היתר בהינתן הדעת לכך שהעותר כבר פתח בהליכים משפטיים נגד מוסרי המידע בעניינו שאת זהותם הוא יודע, כמו גם לעובדה שלעותר עומדת הזכות להגיש ערר על עילת סגירתו של תיק החקירה, אשר יידון, כך על-פי תשובת המדינה לפניותיו בשים-לב לכך שלא עמד בפניו חומר החקירה, לאמור, מתוך רגישות לנחיתותו הראיתית של עורר שאין בפניו החומר בגינו הוגש הערר.

המדינה עמדה, איפוא, בנטל המוטל עליה להראות עילה לאי-גילויו של המידע המבוקש, ועל-כן מסקנתי היא כי אין מקום להתערב בהחלטתה שלא להעמיד את חומר החקירה לעיונו של העותר.
לפיכך, לו נשמעה דעתי היינו דוחים את העתירה.
התוצאה, ברוב דעות, היא כאמור בפסק-דינו של השופט י' עדיאל."

7. מסירת מידע על-ידי גוף ציבורי – מכתב של בעל דין
ב- ת"א (ק"ש) 17641-12-09 {שמואל גד ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון ואח', תק-של 2013(4), 39879 (2013)} בית-המשפט דחה את התביעה בקובעו:

"דיון
6. לאחר שעיינתי במסמכים שבפניי, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות העדים שהעידו בפני ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות…
הפרסום שנעשה על-ידי הוועדה לטענת התובעים, הינו מסירת המכתב לנתבע ואילו הפרסום שנעשה על-ידי הנתבע הינו תלייתו על לוחות המודעות והעברת המכתב בדואר לתושבי האגודה.
סבורתני כי בהעברת המכתב לנתבע או בפרסומו על-ידי הנתבע, אין משום פגיעה בפרטיות התובעים-הן מאחר שאין המדובר בעניינים פרטיים, או מידע פרטי והן מאחר שהתובעים עצמם נתנו הסכמתם מכללא, להעברת המכתב לנתבע, או להבאתו לידיעת הציבור.
בנוסף, בכל מקרה, עומדות לנתבעים הגנות הקבועות בחוק.

7. המונח "פרטיות" לא הוגדר בחוק הגנת הפרטיות (להלן: "החוק"), אלא נמנו 11 מצבים המפורטים בסעיף 2 לחוק, העונים על השאלה מה היא פגיעה בפרטיות. התובעים התייחסו בתביעתם למס' סעיפים וביניהם: 2(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, 2(9) שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה, 2(5) העתקת תוכן של מכתב, או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתוכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב.

2 הסעיפים הראשונים מתייחסים לפרסום המתייחס ל"ענייניו הפרטיים של אדם"- לא מצאתי במכתב עצמו כל פירוט של "עניינים פרטיים" של התובעים. המידע היחיד שפורסם הינו למעשה עצם משלוח המכתב על-ידי התובעים והעובדה שבינם לבין משפחת קולנדר והועדה קיימים הליכים משפטיים. עניינים אלו אינם בגדר "עניינים פרטיים".

החוק אינו מגדיר "עניינים פרטיים". ב- ע"א 439/88 רשם לאגרי מידע נ' ונטורה נחלקו הדעות ביחס לפירוש המונח (אם כי לגבי אותו מקרה – מידע על אנשים שמסרו המחאות ללא כיסוי היתה תמימות דעים). לעומת כב' השופט בך אשר סבר כי יש לפרש את המונח באופן רחב, היתה דעתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן זהירה יותר:

"סבורתני, שאין המקרה שלפנינו מצריך הגדרה כוללנית של ענייניים שיש לראות בהם "ענייניו הפרטיים של אדם". בכגון דא ראוי שלא ליצור רשימה סגורה או פרטנית, אלא לאפשר בדיקת הנושא על – פי ההקשר שבו הוא מופיע. לדידי, התשובה לשאלה מהו עניינו הפרטי של אדם, אינה חד-משמעית, וכמו ביטויים רבים בהם אנו נתקלים בספר החוקים ובחיי היום-יום, פרשנותם תלויה בהקשר ובמטרה שלשמה נדרשת פרשנות זו. אין חולק כי פרטיותו של אדם היא בעלת חשיבות עליונה ונכון לראותה כחלק מזכויות היסוד המגולמות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם-זאת, בבואנו להגדיר "ענייניו הפרטיים של אדם" הגדרה שתהפוך כל הפוגע בהם למפר חוק, עלינו להיות זהירים ודווקניים."

עיון בפסיקה מלמד כי ענייניים פרטיים הוכרו ככאלו במקרים בהם נחשפו פרטים של אנשים כגון: שמות של אנשים שהגיעו להסדר כופר עם רשות המיסים (עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל), שמות אנשים שהגישו מועמדות למשרה ציבורית והנימוקים לפסילת מועמדותם (עע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות). פרטים על רכוש, או הכנסות אדם וכיוצא בזה (ע"א 86/89 מדינת ישראל נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מד(2), 726). ראה דברי בית-המשפט בג"צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' עוז, בפסקה 20:

"ברמה הבסיסית ניתן לומר כי הזכות לפרטיות יכול שתתייחס למידע או לנתונים הנוגעים באופן מובהק לפרט ולו בלבד (עם מידע או נתונים כאלה נמנים למשל מצבו הרפואי, רמת הכנסותיו, גילו, משקלו, העדפותיו המיניות וכדומה)".

גם מסעיף 2(11) לחוק ניתן ללמוד מה הם העניינים הפרטיים שעצם פרסומם מהווה עילה של פגיעה בפרטיות: "עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד". כלומר, "עניינים פרטיים" והזכות לפרטיות מתייחסת לאותם עניינים של הפרט אשר עפ"י מוסכמות חברתיות, זכאי הפרט לשמרם לעצמו ופרסומם יעשה רק במקרים שהסכים לכך.
במקרה דנן, לא מצאתי בעצם פרסום העובדה שהתובעים שלחו מכתב ובו הסתייגות מההליך למתן לגיטימציה, יש כדי פרסום "ענייניהם הפרטיים" של התובעים.

עיון במכתב מעלה כי פרסומו חשף יותר "עניינים פרטיים" של הנתבע, או של הועדה, אשר דרך התנהלותם, להשקפת התובעים, תוארה בו. יחד-עם-זאת, אין בעצם פרסום שליחת מכתב תלונה כנגד מדיניות ראש מועצה, כדי להוות פרסום עניינים פרטיים של השולחים.

8. גם העובדה שהתובעים נמצאים בסכסוך משפטי עם משפחת קולנדר והועדה, אינה בנסיבות דנן "עניינים פרטיים" שחשיפתם מהווה פגיעה בפרטיות. בעניין זה אדגיש כי מהנספחים שבפני, שוכנעתי שמדובר בסכסוך אשר כבר פורסם זה מכבר ואין לי ספק כי לא היה בגדר עניין פרטי שתושבי המושב לא ידעו עליו. ראה בעניין זה נ2/2 – כתבה אשר התובעת הודתה כי יזמה: "אני יזמתי פגישה עם העיתונאי של ידיעות אחרונות והתמקדתי בתלונה על הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון" (עמ' 21 שורות 11-10). בכתבה מצוטטת התובעת כמי שאומרת שהועדה היא לא יותר מאשר חותמת גומי ואף פורסם בכתבה דבר קיום ההליכים שהתובעת מנהלת נגד קורלנדר בגין הליכי הבניה בחלקותיהם. די היה בכתבה שבנידון כדי להצביע על כך שעצם ההליכים המשפטיים וטענות התובעים ביחס להתנהלות הועדה וקורלנדר אינם בגדר עניינים פרטיים שטרם פורסמו. בנוסף, גם מהנספחים האחרים עולה כי התובעים עצמם כבר פרסמו עמדתם ביחס להתנהלות הנתבעים. ודוק, סעיף 1 לחוק קובע כי "פגיעה בפרטיות" הינה כזו שנעשית ללא הסכמתו של הנפגע. משהתובעים עצמם לא ראו בפרטים בדבר קיום ההליכים בינם לבין הנתבעים, או בעמדתם והסתייגותם מהתנהלות הנתבעים, מידע סודי והם עצמם חשפו מידע זה, אין המדובר בביצוע עוולה כנטען…

9. עיון במכתבים השונים שנשלחו על-ידי התובעים… מצביע על כך שטענות התובעים כנגד קורלנדר והועדה כבר נשלחו לגורמים רבים (הממונה על המחוז במשרד הפנים, סמנכ"ל בסיס מימון והשקעות במשרד החקלאות, מרכז פיקוח שטחים אורבאניים ביחידה לפיקוח על הבניה וכיוצא בזה), בכל הפעמים בפקס – ללא שום הודעה, או ציון, כי המדובר במכתב פרטי או חסוי.
בעניין זה מצאתי מתאימים דברי בית-המשפט שנאמרו בהקשר אחר לעניין מעשה פרסום של לשון הרע:

"במקרה דנן, המכתב אכן היה ממוען לעובדת סוציאלית במחלקת הרווחה בעירית קריית גת. עם-זאת, כאשר מדובר במכתב אשר נשלח לגוף ציבורי, הרי גם אם הוא ממוען לפלוני בעל תפקיד מסויים, הנסיבות מורות בבירור כי סביר להניח, ואף למעלה מכך, שהמכתב או תוכנו, עשויים להגיע לידיעת אנשים נוספים באותו גוף ציבורי, זאת לצורך טיפול בתלונה.
השולח מכתב תלונה לרשות גם אם לבעל תפקיד מסויים ברשות, אינו שולח לו את המכתב באופן אישי, אלא המכתב נשלח אליו בשים-לב לתפקידו בגוף ציבורי, כאשר השולח חפץ כי יטפלו במכתב הגורמים המתאימים. במצב דברים זה, כפי שהיה כאן, רק מתבקש שאותו מכתב יגיע לגורמים נוספים, זולת הנמען, לצורך בחינת התלונה וטיפול בה."
(ת"א (יר') 6626/98 כהן משה נ' זקן נירה)

כלומר, כל המכתבים הקודמים לרבות המכתב שבנדון, נשלחו בפקס, כשהתובעים אף לא טרחו לציין כי המדובר במכתב פרטי, או חסוי. בעצם שליחת המכתבים באופן זה הביעו התובעים דעתם שטענותיהם כלפי הועדה וקורלנדר אינם עניינים פרטיים, או שהם מסכימים, כי לא יישמרו בסודיות.
בעניין זה יש להדגיש כי התובעת אישרה שכאשר מדובר היה בעניין אישי או סודי, טרחה לציין שמדובר בעניין אישי או סודי… כלומר התובעת היתה מודעת לכך שכאשר מדובר במכתב פרטי יש לציין עליו כי הוא אישי, או פרטי וכך נהגה התובעת בעבר…

10. מהטעם שפורט, אין לראות בהעברת המכתב על-ידי הנתבעת, או פרסומו על-ידי הנתבע, גם עוולה על-פי סעיף 2(5) לחוק. ראשית אציין כי בניגוד לנטען בסעיף 32 לסיכומי התובעים, אין המדובר במכתב פרטי. מדובר במכתב שנשלח בפקס ללא כל הערה בדבר היותו חסוי או פרטי ואף תוכנו מתייחס התנהלות לא תקינה של גוף ציבורי (הוועדה) ויו"ר המועצה, ואף מועלית דרישה לוועדת חקירה – עניינים אלו לא ניתן להגדירם בכל דרך שהיא כ"פרטיים". בעניין זה ראה ת"א 55739/03 לפשיץ נ' גלזר ואח'…
באותו מקרה קבע בית-המשפט כי אם התובע רצה לשמור על אי-חשיפת הרשימה שהכין, היה צריך להצפינה בכונן המתאים וכי אף שליחתה להדפסה במדפסת המצויה במסדרון מערכת העיתון מבלי ליטול אותה, מהווה הודעה כלפי העובדים בעיתון, כי היא מותרת לקריאה ולפיכך לא ניתן היה לדעת שמדובר במסמך אישי…

11. לסיכום: הפרטים היחידים שפורסמו בקשר לתובעים ושהינם – עצם שליחת המכתב וההליכים המשפטיים בינם לבין הוועדה וקורלנדר (שאר הפרטים אינם נוגעים לענייניהם, אלא הינם טענות כלפי גורמים אחרים), אינם בגדר "עניינים פרטיים" כהגדרתם בחוק.
בנוסף וביחס לטענה שהועלתה כנגד הנתבעת – הרי על-פי האמור בסעיף, פגיעה בפרטיות תהווה העתקת תוכן המכתב בלי רשות מאת הנמען או הכותב… לא רק שהמכתב אינו אישי, אלא שהנתבעת מכותבת, ולכן היתה רשאית לפרסמו. ראה דברי בית-המשפט ב- ת"א (נת') 15460-09-10 עמית כהן נ' ורד ליברמן:

"לשון הסעיף מלמדת על הנחה לפיה די בהסכמת הנמען או הכותב כדי לשלול את הפרת הוראות החוק בעת פרסומו של המכתב (ראה עו"ד דן חי "ההגנה על הפרטיות בישראל (מהדורה ראשונה, מרץ 2006) עמודים 196-199). בענייננו, הנתבעת היתה הנמען, ומשכך אין בשליחת המכתב משום פגיעה בפרטיות.

הגם כי יש להניח כי משמעות זו עלולה לעורר בעיות, הרי שזוהי לשון החוק, היא ברורה ובנסיבות דנן הנני סבור כי היא אף מוצדקת (לדיון בעניין זה ראה: אלי הלם, עו"ד "דיני הגנת הפרטיות"…"

זאת ועוד, במקרה דנן לא רק שהמכתב נשלח לוועדה ללא כל הגבלה על פרסומו ולא רק שע"פ החוק היתה לועדה כ"נמען" הזכות לפרסמו לנתבע, אלא שבמיוחד לאור אופיו ומהותו של המכתב, כפי שיפורט להלן, צודקת הועדה בטענתה, כי אך צפוי היה שהועדה תפנה את המכתב לגורמים הרלוונטיים ובניהם הנתבע לצורך קבלת התייחסות לאמור במכתב.

12. לאור האמור – אין המדובר במכתב שלא נועד לפרסום, או שלא ניתנה רשות לפרסמו מהכותב (לגבי ההעברה לנתבע, הרי המדובר בהעברה על-ידי הנמען עצמו- הועדה שגם היתה מכותבת במכתב ולפיכך ממילא אין המדובר בעוולה על-פי סעיף זה).
ניתן לראות הסכמה מכללא של התובעים לפרסום טענותיהם, אשר כבר הועלו על הכתב על ידם פעמים רבות וגם הפעם כמו בפעמים האחרונות נשלחו בפקס, כשכל עובד, או מבקר במשרדים יכול היה לראותן. לא צויין כי מדובר במכתבים שיש לשמרם בסודיות, או בפרטיות, ואף פרסום הכתבה בעיתון בעבר מעידה כי ברצון התובעים היה לפרסם את ההליכים המשפטיים ואת עמדתם כלפי התנהלות הועדה וקורלנדר.

13. הטענה כי הנתבעת עברה על סעיף 23 לחוק הגנת הפרטיות – גם אם אקבל את טענת התובעים כי מי מטעם הנתבעת הוא שמסר את המכתב לנתבע, לא מצאתי כי בכך עברה הנתבעת על הקבוע בחוק. סעיף 23 אוסר אומנם על גופים ציבוריים למסור מידע, אלא שהמדובר במידע כהגדרתו בסעיף 7 לחוק: "נתונים אישיים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישיותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו". במקרה דנן, אין המדובר ב"מידע" כאמור. גם אם אתייחס לסעיף 23 א אליו הפנו התובעים ועל-פיו הוראות אותו פרק יחולו על-ידיעות על ענייניו הפרטיים של אדם אף שאינן בגדר מידע, הרי כאמור אין במכתב ידיעות על עניינים פרטיים!!! המדובר במכתב תלונה- הסתייגות ממדיניות ראש המועצה, תוך העלאת תלונות נגד התנהלות הועדה, ראש המועצה וקורלנדר. אין המדובר בפרטים אודות התובעים עצמם. מעבר לכך אציין, כי בסעיף 23 סוייג איסור העברת המידע – זולת אם המידע פורסם לרבים על-פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על-פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה.

במקרה דנן, המידע במכתב מתייחס בעיקר לועדה ולקורלנדר אשר בוודאי נתנו הסכמתם למסירתו. גם אם אתייחס למידע שפורסם על-ידי הנתבעת לנתבע על עצם הגשת התלונה ותלונות התובעים כפי שפורטו במכתב, הרי יש כאמור, לראות במשלוח המכתב בפקס, ללא כל רישום כי הינו סודי, או כי התובעים מבקשים שלא יועבר לקורלנדר, משום הסכמה להעברתו.

זאת ועוד, בעצם העלאת הטענה במכתב, כי ההליכים למתן לגיטימציה עלולים לשבש את ההליך המשפטי בין התובעים לועדה ולמשפחת קורלנדר וכי מן הראוי כי בשלב זה לא יינתנו אישורים והיתרים למשקים 16 ו- 19 (ראה סוף עמ' ראשון למכתב), היה על התובעים לצפות ולדעת כי המכתב יועבר לידיעת קורלנדר. בעניין זה ראה נ5/2 בו כתבה התובעת עצמה כי כבעלת עניין, היא זכאית לקבל כל מידע על כל פעולה של קורלנדר ועל כל צעד שננקט כלפיהם. כן ראה נ6/2 בו הלינה התובעת על סירוב הועדה לאפשר עיון במסמכים וציינה כי לבסוף ניתנה לה האפשרות לעיין בתיק הבניין ולצלמו. אם-כן, לגישת התובעת עצמה, אין המדובר במידע שאין להעבירו לידיעת הצדדים הרלוונטיים. לא ייתכן כי מחד תטען התובעת כי היא עצמה זכאית לעיין במסמכים המצויים ברשות הועדה ביחס לכל פרט המצוי בוועדה הנוגע לקורלנדר, בעוד אשר מאידך תטען כי הועדה הפרה את חובת הזהירות שלה או כי נאסר על הועדה להביא לידיעת קורלנדר הליך אשר נועד בין היתר, וכפי שצויין במכתב במפורש, למנוע בשלב זה, מתן היתרים לחלקות 16 ו- 19.

14. למעלה מן הצורך, שכן כאמור בנסיבות שוכנעתי כי לא בוצעה כלל עוולה של פגיעה בפרטיות ולא הופרה כל חובת זהירות, מצאתי כי גם עומדות לנתבעים הגנות הקבועות בחוק:

הגנה על-פי סעיף 18(3) לחוק – בהתאם לסעיף זה תהיה הגנה טובה אם היה בפגיעה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב. אין ספק כי הפרסום במקרה דנן לא היה כוזב, שכן התובעים אכן שלחו את המכתב. השאלה היחידה שנותר לבחון ביחס להגנה זו הינה האם בהעברת המכתב מהועדה לנתבע היה עניין ציבורי והאם בפרסומו על-ידי הנתבע לתושבי המושב, היה עניין ציבורי.

לגבי העברת המכתב לנתבע, קיים עניין ציבורי בכך שמי שנמצא בהליכים לקבלת היתרי בניה ידע כי הוגשה תלונה כנגד המשך טיפול בפניותיו. דומני, כי קיים עניין ציבורי שהפונה לועדה לצורך קידום הליכים להיתרי בניה, יידע כי יש הסוברים שהליכים אלו אמורים להיות מעוכבים, או כי קיימת בקשה למנוע מתן לגיטימציה למבנים קיימים שבנה. התובעת עצמה אישרה בחקירתה כי כבעלת עניין היא זכאית לקבל מידע ודיווח על כל פעולה ויוזמה של משפחת קולנדר לפי כל דין, על-מנת שתוכל להגן על זכויותיה (סעיף ד' בנ5/2 וכן עמ' 21 שורה 32 ועמ' 22 שורה 2 לפרוטוקול). בהמשך כשנשאלה התובעת האם באותו אופן לא זכאית משפחת קולנדר לראות כל מכתב בקשר לעניינה, השיבה התובעת כי הדבר תלוי בהחלטת הוועדה המקומית – עמ' 27 שורה 25-24. אם כך גם הנתבעת מאשרת כי קיים עניין ציבורי בכך שמי שהמכתב מתייחס אליו יוכל לקבלו ולדעת על התלונה שבנדון.

גם באשר לפרסום המכתב לתושבי המושב, אשר עתידים היו להיות מושפעים מתוכנו (ככל שתתקבל עמדת התובעים כפי שהובעה במכתב), ואף זכאים לדעת על התנהלות לא תקינה (לטענת התובעים), של ועדת הרישוי וראש המועצה – קיים "עניין ציבורי". אבהיר כי גם המונח "עניין ציבורי" לא הוגדר בחוק. יחד-עם-זאת, ברור כי מידע הנוגע לעניינים אינטימיים של אדם, לא ייראה בד"כ כעניין ציבורי, בעוד שבעניינים הנוגעים לציבור הרחב יוכרו כעניין ציבורי. במקרה דנן ניסיון למנוע ככלל קידום הליכי לגיטימציה למבנים שנבנו בעבר, או דעה כי גופים ציבוריים נוהגים לא כדין, עונים בוודאי על מהותו של עניין ציבורי…
במקרה דנן, מלבד העניין הציבורי ביחס לאנשים הנמצאים בהליכים לקבלת לגיטימציה, הרי שבאופן כללי כאמור, תלונות ביחס לגוף ציבורי, או לנושא משרה ציבורית, בוודאי שיש בהם עניין ציבורי.

ברי, כי פרסום המתייחס לאופן מילוי תפקיד ציבורי של נושא משרה ייחשב לפרסום בעל חשיבות ציבורית רבה, ולפיכך בפרסום הטרוניות והתלונות על התנהלות הועדה, או ראש המועצה, היתה חשיבות ציבורית. בכך שהציבור ידווח על פעילות לא תקינה של גופים אלו, יוכל הציבור לפעול באפיקים הקבועים בדין, או בדרך ציבורית (ביחס לנבחרי ציבור), לצורך הפסקת הפעילות הלא תקינה.
לא ברורה לי טענת התובעים בסעיף 44.2 לסיכומיהם, כאילו פרסום מכתב המתריע על הפרת החוק – יזרז את הפרת החוק וכאילו אין בו עניין ציבורי. כאמור, ככל שהתנהלות רשויות ציבוריות אינה תקינה, יש עניין ציבורי בפרסומה של אותה התנהלות וחשיפתה. זאת ועוד, פרסום התנהלות לא תקינה, סביר שתביא להשהיתה ולפעילות לבירור הטענות ולא לזירוזה של אותה התנהלות.

15. בנוסף, סבורתני כי בנסיבות חלה גם ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(א) לחוק – על-פיה הפגיעה נעשתה בתום-לב כשהנתבע לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות. כלומר לצורך תחולת ההגנה נדרשים 2 רכיבים: שלא ניתן היה לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות ושמדובר בפגיעה בתום-לב.
מאחר שאף מותב זה לא ראה כיצד המדובר במכתב המתייחס לעניינים פרטיים, ברי כי לא ניתן לקבוע שהנתבעים יכלו לדעת כי המדובר במכתב אשר יפגע בפרטיות התובעים.
כפי שכבר פורט לעיל בהרחבה, אין במכתב כל חשיפה של פרטים אישיים של התובעים, לא צויין עליו כי הינו אישי, או פרטי ובהתייחס למהותו, לא ניתן היה לצפות כי פרטיות התובעים תפגע.
ביחס לוועדה, ברי גם כי הוועדה לא יכולה היתה לדעת או לצפות כי הנתבע יתלה את המכתב בלוחות המודעות או ישלחו בתיבות הדואר.
באשר לשאלת תום-הלב – אפנה לסעיף 20(א) לחוק הקובע כי ככל שהפגיעה נעשתה באחת מהנסיבות המפורטות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מהתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה שנעשתה בתום-לב. במקרה דנן כאמור, לא יכלו הנתבעים לדעת כי המדובר בפגיעה בפרטיות (שכן אין המדובר כלל בעניינים פרטיים) ולפיכך התקיים התנאי הראשון להקמת החזקה.
הדרישה כי הפגיעה לא חרגה מהתחום הסביר -התקיימה ביחס לועדה שכן המכתב הועבר על-ידי הנתבעת 1 לנתבע שהינו רלוונטי לנטען במכתב ולפיכך, אין המדובר בחריגה מהתחום הסביר.

גם ביחס לנתבע התקיימה דרישת אי-החריגה מהתחום הסביר – הבאת תוכן המכתב הנוגע לתושבי האגודה לידיעתם של אותם תושבים (שכן המכתב נוגע לתושבי האגודה ויתכן וישפיע על הליכי הלגיטימציה ו/או אופן קבלת היתרים באזור), אינו חורג אף הוא מהסביר בנסיבות.
בנוסף, טענתו של הנתבע (אשר לא נסתרה) כי לפני פרסום המכתב התייעץ עם בא כוחו אשר הודיע לו כי אין מניעה חוקית לפרסמו, מצביעה גם היא על תום ליבו של הנתבע אשר מלכתחילה ביקש להיזהר ולא לפגוע בתובעים ככל שהדבר אסור עפ"י דין ורק כשהוסר חששו זה (על-ידי בא-כוחו), פרסם את המכתב.

16. באשר ליתר ההגנות אליהן הפנה הנתבע בסיכומיו, לא מצאתי כי הן עומדות בנסיבות דנן. בתמצית אציין, כי הגנת סעיף 13 לחוק לשון הרע חלה על פרסום שנעשה תוך כדי דיון, דהיינו במהלך משפט, או בקשר אליו, לרבות מסמכים המועברים בין בעלי הדין. אולם, ההגנה אינה חלה על מי שאינו צד למשפט (עמ' 200 בספרו של המלומד שנהר "דיני לשון הרע"). לכן ההגנה לא יכולה לחול על פרסום לחברי המושב שאינם שותפים להליך המשפטי בין הצדדים.
עוד לא מצאתי כי המדובר בחובה חוקית מוסדית או חברתית לפרסם את המכתב על-ידי הנתבע, או כאילו שהפרסום נועד להגן על עניין אישי כשר שלו:

הנתבע טען כי פרסום המכתב נועד להגן על רכושו ועל שמו הטוב. אולם, ההגנה על רכושו לא היתה יכולה להיעשות בדרך של פרסום לחברי המושב, אלא בפעילות חוקית בענייני תכנון ובניה במסגרת ההליכים הקבועים בחוק. באשר לשמו הטוב של הנתבע, הרי מלבד הודעה כי מצורפים מכתב ראש המועצה והצעתו להסדיר היתרי בניה וכן מכתב התובעים, לא צורף כל מלל נוסף מטעמו של הנתבע על-פיו הסביר את גרסתו- מלל אשר היה נדרש ככל שאכן הפרסום נועד כדי להגן על עניינו.

17. אציין, כי אף שעיקר טענות התובעים התייחסו לעילה על-פי חוק הגנת הפרטיות וראה גם סעיף 4 לסיכומיהם, בה הפנו אך ורק לעילת תביעה זו, הרי ביחס לנתבעת העלו התובעים בין לבין, גם טענה של התרשלות. בעניין זה אציין כי צודקת הנתבעת בסיכומיה כי ככל שהטענה התייחסה לפרסום המכתב על-ידי הנתבע, הרי המדובר במעשה שלא יכולה היתה ולא צריכה היתה לצפותו: כפי שכבר פורט לעיל, לאור אופי המכתב, נהגה הועדה כראוי משהפנתה אותו להתייחסות הנתבע, אשר ממילא אף יכול היה לראותו לאחר שהיה מתויק בתיק הבניה של הצדדים. בנוסף, גם אילו היתה מוכחת הפרת חובה כלשהיא בהעברת המכתב לנתבע וגם אילו היה מוכח נזק, כתוצאה מפרסום המכתב על-ידי הנתבע, צודקת הנתבעת בטענתה כי מעשהו של הנתבע הוא זה שהיווה את הסיבה המכרעת לנזק הנטען וניתק את הקשר הסיבתי בין מעשה הנתבעת (בהעברת המכתב אליו)לבין הנזק הנטען.
בהתאם לפסיקה, פעולתו המכוונת של אדם אחר שהיתה הסיבה המכרעת לנזק, מנתקת את הקשר הסיבתי בתנאי שלא ניתן היה לצפותה… במקרה דנן, הנתבעת לא יכולה היתה ולא חייבת לצפות כי הנתבע יתלה את המכתב על לוח המודעות, או ישלחו בתיבות הדואר ולכן אין לייחס לה אחריות או קשר סיבתי לנזק הנטען כתוצאה מפרסומו על-ידי הנתבע.

18. מאחר שלא מצאתי כי היה בהעברת המכתב לנתבע, או בפרסומו של המכתב על-ידי הנתבע משום פגיעה בפרטיות התובעים ואף מצאתי כי בכל מקרה עומדת לנתבעים הגנה הקבועה בחוק, אציין רק בתמצית ולמעלה מן הצורך, כי בכל מקרה, בנסיבות, אף לא היה מקום לפסיקת הפיצוי הנתבע. דרישת התובעים במכתב היתה להקים ועדת חקירה לבדיקת טענותיהם. ברי, כי ממילא ככל שדרישתם היתה נעתרת, היה המכתב על התלונות המועלות בו, מתפרסם בגדר הנימוקים להקמת אותה ועדת חקירה. לפיכך, לא ברור איזה נזק נגרם מפרסום עובדת שליחת המכתב, כאשר ממילא היה צפוי להתפרסם לאחר הקמת ועדת החקירה כפי שדרשו התובעים עצמם.
בנוסף, לאור העובדה שטענות התובעים וההליכים המשפטיים בינם לבין הנתבעים, ממילא היו ידועים לאנשי המושב, לא סביר כי עצם פרסום המכתב הביא לפגיעה בתובעים.

זאת ועוד התובעים, לא העידו ולו אדם אחד מן המושב אשר לטענתם כעס עליהם, או בא אליהם בטרוניה בגין פרסום המכתב. לא הובהר מה הוא אותו "עלבון צורב" שנגרם להם מכך שחבריהם למושב יודעו על משלוח המכתב, שלטענתם, הרי נועד להביא לתועלת הציבור ולהפסקת הפעילות הפסולה והלא ראויה, לטענתם, של הועדה וראש המועצה.

משלא הוכח כי המדובר בפגיעה של ממש, הרי המדובר ב"מעשה של מה בכך" העונה על הגדרת סעיף 6 לחוק ואשר אינו מקנה זכות לתביעה.
לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה."

8. מהו היחס בין חובת גילוי מידע לפי חוק חופש המידע לבין הסדרי גילוי מסמכים ומידע לפי תקנות סדר הדין האזרחי
ב- עת"מ (ת"א) 3089/04 {עיריית יבנה נ' שירותי בריאות כללית, תק-מח 2006(3), 11071 (2006)} נדונה השאלה מהו היחס בין חובת גילוי מידע לפי חוק חופש המידע לבין הסדרי גילוי מסמכים ומידע לפי תקנות סדר הדין האזרחי? האם כשנחסמת האפשרות לגילוי לפי התקנות נוצר, ממנה ובה, מחסום לגילוי "ערוץ" של חוק חופש המידע? בית-המשפט קבע (בהקשר לפגיעה בפרטיות):

"מידע הפוגע בפרטיות
החוק אוסר למסור מידע שגילויו הוא פגיעה בפרטיות לפי הוראות חוק הגנת הפרטיות (סעיף 9(א)(3) לחוק). שירותי בריאות הפנתה להוראת סעיף 23ב ו-23א לחוק הגנת הפרטיות כמקור לאיסור המוטל עליה לגלות את הדוחות המבוקשים. אולם עיון פשוט בהוראת סעיף 23א לחוק הגנת הפרטיות מראה כי המדובר בהגנה על "ענייניו הפרטיים של אדם" ועיון פשוט בסעיף 3 וממנו לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מראה כי פגיעה בתאגיד אינה יכולה לבוא בגדרה של פגיעה בפרטיות של אדם . ולא ידעתי מה הגנה זו עושה אצל דוחות שנתיים של שרותי בריאות כרשות ציבורית שהיא תאגיד.

הפניה לרשות אחרת
שירותי בריאות הפנתה, בתגובתה לעתירה, את העירייה אל רשויות ציבוריות אחרות (משרד הבריאות, משרד האוצר, רשם העמותות (סעיף 8(4) לחוק). טענה זו היתה עשויה להצליח ביד המשיבה אלמלא נטענה באורח סתמי.
על שירותי בריאות מוטל על-פי החוק להצביע בתשובתה לפונה היכן מצוי החומר המבוקש והוא עומד לעיונו של כל מבקש בתשלום או שלא בתשלום. היא לא עשתה כן ומשום כך עלי לדחות את הטענה.

כללו של דבר
העתירה נמצאה בעיקרון מוצדקת. מכל טענות ההתנגדות לה מצאתי טעם רק בטענה אחת הנוגעת לדרישת מאזני רווח והפסד של שירותי רפואת השניים של שירותי בריאות.

כפוף להערה אחרונה זו אני מקבל את העתירה ומורה לשירותי בריאות להעביר בתוך 30 ימים לעירייה את עותקי המסמכים הבאים…"

9. העברת מידע מהעירייה לחברה עסקית, הכולל שמות וכתובות מחזיקי נכסים בכפוף להסכמת המחזיקים – הערעור התקבל בחלקו (סעיפים 1, 2 ו- 23 לחוק הגנת הפרטיות, סעיפים 9, 11 ו- 13 לחוק חופש המידע)
ב- עע"מ 1386/07 {עיריית חדרה נ' שנרום בע"מ, על-ידי מנהלה, עמנואל דוידי ואח', תק-על 2012(3), 2159 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, בגדרו התקבלה בצורה חלקית עתירתה המנהלית של המשיבה 1, לקבלת מידע מסויים שהיא ביקשה מן המערערת.

המשיבה היא חברה שעוסקת, כך לדבריה, במתן שירותים של ייעוץ בנושאי ארנונה. לשם כך היא עורכת, בין היתר, בדיקות השוואתיות של גובה הארנונה שנקבעה לנכסים מסוגים מסויימים באזורים גיאוגרפיים נתונים. במסגרת פעילותה באזור העיר חדרה, המשיבה שלחה מכתב לעיריית חדרה, היא המערערת במקרה זה, ובמסגרתו היא ביקשה שהמערערת תמסור לידיה העתק מרשימת כל הנכסים בעיר, וזאת: "באופן מפורט". בהתכתבות מאוחרת יותר בין הצדדים הובהר, כי המשיבה מבקשת למעשה טבלה שתכלול, ביחס לכל הנכסים בעיר, את הפרטים הבאים: גודל הנכס, סיווגו לצרכי ארנונה {כולל הנחות שניתנו לו}, ופרטי המחזיק בו {שם וכתובת}.

המערערת התנגדה למסירת המידע, וזאת מן הטעם שהעברתו למשיבה עלולה לפגוע בפרטיותם של המחזיקים שפרטיהם יופיעו בטבלה. כמו-כן, גרסה המערערת, כי מסירת המידע תהיה בניגוד לאינטרס הציבורי ותעמוד בסתירה לתכלית חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 {ייקרא להלן: "חוק חופש המידע"}. בעקבות הסירוב, הגישה המשיבה עתירה לבית-המשפט לעניינים מנהליים, שבגדרה היא ביקשה את גילוי המידע האמור. פסק-דינו של בית-המשפט הוא שעומד במרכז הערעור.

המערערת ציינה בפני בית-המשפט המחוזי, כי אין מניעה מבחינתה להעביר למשיבה את כל המידע המבוקש, לבד משמות וכתובות המחזיקים בנכסים. טענתה המרכזית של המערערת היתה, כי מסירת פרטים אלה תוביל, לשיטת המערערת, לפגיעה בפרטיות, האסורה על-פי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע.

בנוסף טענה המערערת, שגילוי המידע עלול ליצור נטל המכביד על תפקודה, שכן המערערת עלולה להתמודד עם מספר גדול של הליכים משפטיים מצידם של מחזיקים, אשר יבקשו למנוע את חשיפתו.

בית-המשפט המחוזי קבע, שיש מקום להיעתר לבקשתה של המשיבה למידע. יחד-עם-זאת, על-מנת לתת אפשרות למחזיקים, שאת פרטיהם תמסור המערערת, להביע את השגותיהם, יש לנקוט בהליך על-פי סעיף 13 לחוק חופש המידע. סעיף זה, מסדיר את הדרך שבה על רשות ציבורית להודיע לצד שלישי על כך שמתבקש מידע, שמסירתו עלולה לפגוע בו.

בהתאם לכך נקבע, כי על המערערת לנקוט בהליכים על-פי סעיף 13(א) לחוק חופש המידע, ולהכריע בהמשך, בהשגותיהם של המחזיקים המתנגדים, על-פי סעיף 13(ב) לחוק חופש המידע. בסופו של ההליך האמור, יימסר למשיבה המידע, אשר למסירתו לא התנגדו צדדים שלישיים, או שהתנגדותם נדחתה על-ידי המערערת. בנוסף ציין בית-המשפט המחוזי, כי בנוגע לאותם המחזיקים שהינם תאגידים, כי ספק בעיניו, האם פרטיותו של תאגיד היא מוגנת על-פי חוק חופש המידע.

על החלטה זו הוגש הערעור.

בית-המשפט קבע, כי הדין עם המערערת בטענתה, כי מסירת המידע למבקשת עלול לפגוע בפרטיות המחזיקים בנכסים. אותו המידע ה"תמים" לכאורה בדבר גודל וסיווג הנכסים, כשמצטרפים אליו נתונים בדבר שמותיהם וכתובתם של האנשים המחזיקים בו, מאפשר גם הסקת מסקנות בנוגע לטבע השימוש בנכס וקבלת מידע על המשתמש בו, כגון: יכולתו הכלכלית של המחזיק, עיסוקו וכיוצא בזאת. האפשרות להסקת נתונים אלה חודרת שלא כדין את מעטה הפרטיות של המחזיק, ויש למנוע אותה.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי ההכרעה בערעור שלפניינו מצריכה איזון בין הזכות לקבלת מידע {והאינטרס של רשויות ציבוריות לתפקוד תקין}, לבין הזכות לפרטיות.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי ניתן להביא כאן לאיזון, אשר יכבד את הצורך בשקיפות שלטונית ואת הזכות לחופש המידע, מחד גיסא, אך מאידך גיסא הוא גם יביא לפגיעה המינימלית האפשרית בזכות לפרטיות, וכן לא תהיה בו הכבדה יתרה על פעילות המערערת.

הפתרון שקבע בית-המשפט, הוא שהמערערת תעביר למשיבה דיסק, או פלט מחשב ובו טבלה המרכזת את כל הנכסים שבתחומה, וכוללת בנוסף לכך פרטים בדבר גודל הנכס, סיווגו, התעריף שחל עליו, והנחות ופטורים שניתנו לו, ופרטים אלה בלבד {קרי: ללא שם המחזיק, או כתובת מדויקת של הנכס, ובציון שכונה או האזור בלבד}. המערערת הסכימה בעבר להעביר מידע מוגבל זה למשיבה, והמשיבה כבר העבירה התחייבות לשלם את האגרה בגינו, ועל-כן, קבע בית-המשפט, כי עניין זה לא מעורר בעיה כלל.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בנוסף לכך, המערערת תצרף למכתבי חיוב הארנונה שלה במועד הרלבנטי הבא, מכתב למחזיקים בנכסים, ובו יצוינו הפרטים הבאים: כי המשיבה {או אחרים} מבקשים לקבל מידע בדבר שמם וכתובת הנכס שבו הם מחזיקים, למטרות העסקיות שצוינו לעיל; כי לעת הזו נמסר למבקשת רק מידע כללי, בלא שמות מחזיקים או כתובות; כי הם רשאים להתנגד להעברת מידע זה; כי אם ברצונם להתנגד להעברת מידע נוסף על זה שהועבר כבר, אין הם צריכים לעשות דבר, ושתיקתם תתפרש כהתנגדות להעברת המידע מן הטעם של פגיעה בפרטיות; כי מחזיק שיביע "התנגדות" להעברת המידע, כאמור גם בשתיקתו, "התנגדותו" זו תתקבל אוטומטית על-ידי המערערת, והיא לא תעביר את המידע למשיבה; כי אם המחזיק חפץ בהעברת המידע, עליו להעביר למערערת טופס הסכמה בחתימתו, שנוסח סטנדרטי ממנו יצורף אף הוא להודעה. כמו-כן, המערערת תאפשר למחזיקים להודיע על הסכמתם להעברת המידע גם באמצעות אתר האינטרנט שלה, ואף נתון זה יפורסם במכתב.

בהיאסף החומר הרלבנטי, המערערת תעביר למשיבה טבלה נוספת, שכוללת את גודל וסיווג הנכסים של המחזיקים שהסכימו לגילוי, בצירוף שמותיהם וכתובותיהם המדוייקות של המחזיקים האמורים.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי אין מניעה לקבוע, שמחזיקי נכסים שהם תאגידים אינם עלולים להיפגע ממסירת המידע, שכן לא עומדת להם הזכות לפרטיות, בהתאם לסעיפים 2 ו- 23ב לחוק הגנת הפרטיות {והרי חוק חופש המידע מפנה לחוק הגנת הפרטיות בסעיף 9(א)(3) שבו}. על-כן, קבע בית-המשפט, כי במנותק ובנוסף להסדר שאותו קבע בית-המשפט, המערערת תמסור למשיבה את כל המידע המבוקש בנוגע לנכסים שבתחומיה, הנוגעים למחזיקים שהינם תאגידים.

10. עתירה מינהלית נגד החלטת הממונה על חופש המידע, שלא לחשוף את שמו של מי שנפסלה מועמדותו למשרת דירקטור בחברה ממשלתית – הערעור התקבל (סעיפים 13 ו- 17 לחוק חופש המידע, סעיפים 2, 9 ו- 23ב לחוק הגנת הפרטיות)
ב- עע"מ 9341/05 {התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות ואח', תק-על 2009(2), 2008 (2009)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, לפיו התקבלה באופן חלקי עתירה מנהלית שהגישה המערערת, לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 {ייקרא להלן: "חוק חופש המידע"}. במוקד הדיון ניצבת השאלה, האם יש לפרסם, לפי חוק חופש המידע, את שמו של מי שנפסלה מועמדותו למשרת דירקטור בחברה ממשלתית, לצד הנימוקים לפסילת מועמדותו.

שורשיו של הערעור במאי 2000, בפניית מר רביב דרוקר, שהיה צד להליך בבית-המשפט המחוזי, כמי שעומד בראש המערערת, אל המשיבה 1, רשות החברות הממשלתיות. בפניה, התבקשה רשות החברות למסור למר דרוקר, פרטים אודות כל המועמדים שעניינם נידון בפני המשיבה 2, הוועדה לבדיקת מינויים על-פי חוק החברות הממשלתיות.

בעקבות הפניה החליטה רשות החברות למסור למר דרוקר, את מלוא הפרטים שהתבקשו ביחס למועמדים שאכן מונו לתפקיד. באשר למועמדים לכהונת דירקטור או מנכ"ל בחברות ממשלתיות אשר לא מונו לכהונה מסיבה כלשהי {מועמדים שנפסלו או נדחו}, הוחלט, כי יימסרו למר דרוקר החלטות הוועדה בעניינם, נימוקי הוועדה וציון השר שהציע את המועמדות, אך תוך השמטת שם המועמד והחברה בה היה מועמד לכהן כדירקטור או כמנכ"ל. ביחס למועמדים בעלי זיקה כלשהי לשר, פנתה רשות החברות למועמדים וקיבלה את הסכמתם למסירת המידע, לפי סעיף 13 לחוק חופש המידע.

המערערת, עמותה הפועלת לקידום ערכי השקיפות והדמוקרטיה שבראישה עומד כאמור מר דרוקר, פנתה אל רשות החברות. בפנייתה ביקשה המערערת למסור לידיה, מכוח חוק חופש המידע, את שמותיהם של המועמדים למשרות ולתפקידי דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו לכהונה או לתפקיד על-ידי הוועדה. זאת, בהתייחס לתקופה שמאז חודש מרץ 2001, אז החל מר אריאל שרון את כהונתו כראש ממשלת ישראל. בנוסף לשמות המועמדים שנפסלו או נדחו ביקשה המערערת לדעת מהי המשרה לגביה נפסלה מועמדותו של כל מועמד, מיהו השר שהציע את אותו מועמד ואת עילת הפסילה.

הממונה על חופש המידע ברשות החברות, דחה את הבקשה למסירת שמותיהם של המועמדים שנפסלו או נדחו בהסתמך על סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. יחד-עם-זאת מסר למערערת מידע בדבר המועמדים שנפסלו או נדחו: העילות לפסילה או לדחיה וציון המשרד האחראי על ענייני החברה הממשלתית שלגביה הוצגה המועמדות.

המערערת ומר דרוקר הגישו עתירה מנהלית נגד החלטת הממונה על חופש המידע ברשות החברות. כך החל ההליך שסופו בערעור הנוכחי.

בית-המשפט לעניינים מנהליים קבע, כי פרסום שמו של מועמד לתפקיד דירקטור או מנכ"ל בחברה ממשלתית, לאחר שמועמדותו של זה נדחתה או נפסלה, מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, ועל-כן, אסור גם לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע.

פרטים אלה, הינם בגדר מידע הקשור לענייניו הפרטיים של אותו אדם, ובפרט כאשר שמו ופרטים נוספים אודותיו מתפרסמים בהקשר של פסילת מועמדותו או דחייתה מסיבות שאף הן זוכות לפרסום. בית-המשפט המחוזי הביע ספק האם מסירת מידע זה יכולה להיחשב כמסירת מידע למטרה שלשמה נמסר, שאז תיחשב למסירת מידע שאינה פוגעת בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, ועל-כן אינה אסורה. ואולם, נוכח מסקנתו, כי מדובר בכל מקרה בפגיעה בפרטיות, לא ראה להכריע בשאלה זו.

בערעורה על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, הבהירה המערערת, כי מטרת הגשתה של העתירה, היא להפוך את עבודת הוועדה שקופה ולסייע למאבק בנגע המינויים הפוליטיים. המערערת הדגישה, כי המידע המבוקש הוא מידע בעל אופי ציבורי מובהק. לטעמה, זכות הציבור לפקח ולבקר את עבודת הוועדה אינה מצטמצמת למועמדים שנפסלו בעילות מוצדקות או שאושרו ומועמדותם בעייתית, ומטרתה גם לאתר פסילה בלתי-מוצדקת, על-ידי הוועדה, של מועמדים ראויים.

המערערת הטעימה, כי אין היא מבקשת את הפרטים שמסר המועמד, אלא את טעמי החלטתה של הוועדה. לפיכך, אין מדובר בפרסום "ידיעה" שנמסרה לוועדה לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, אלא במידע אשר נוצר על-ידי הוועדה ואין מניעה למסרו. לדבריה, פרסום המידע לא יניא מועמדים ראויים מלהציג מועמדות לתפקיד, אך יש בכוחו להניא מועמדים בלתי-ראויים מלהציג את מועמדותם. לטענת המערערת, אין טעם באי-פרסום שמם של המועמדים שנפסלו או שנדחו, כיוון שאלה ייוודעו מרגע שפורסמו שמות המועמדים אשר אושרו על-ידי הוועדה.

המערערת סברה, כי לא ניתן בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים משקל הולם לזכות הציבור לדעת, לפקח ולסייע בהליך בחינת המועמדים. לדידה, האינטרס הציבורי המובהק בביקורת על מינויים בחברות ממשלתיות ובשקיפות עבודת הוועדה, מצדיקים את מסירת מלוא המידע אף בהתקיימה של פגיעה בפרטיות. עוד טענה היא, כי המשיבים לא הרימו את הנטל להוכיח את הפגיעה בפרטיות המועמדים שנפסלו והדגישה, כי לא די בפגיעה תיאורטית.

בית-המשפט קבע, כי העניין הציבורי שבפרסום שמם של מועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו על-ידי הוועדה, לצד עילת הפסילה, פרטי המשרה לגביה הוצגה המועמדות ופרטי החברה הממשלתית בה מדובר, גובר על משקלה של הפגיעה בפרטיות הכרוכה בפרסום שכזה.

משכך, בית-המשפט קיבל את הערעור והורה, כי מעתה ואילך יהא על המשיבות למסור, על-פי דרישה, את שמותיהם של המועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו על-ידי הוועדה, כשלגבי כל מועמד תצויין גם המשרה אליה היה מועמד, העילה שבעטייה נפסלה מועמדותו, החברה הממשלתית הרלוונטית והמשרד הממשלתי הממונה על ענייניה של אותה חברה ממשלתית.

כמו-כן בית-המשפט הבהיר, כי הוראה זו תחול, אך ורק ביחס למועמדים אשר הציגו מועמדותם למשרת דירקטור בחברה ממשלתית לאחר פרסום פסק-דין זה. כמובן ככל שהמשיבות תסבורנה, כי במקרה מסויים מסירת הפרטים תביא לפגיעה בצנעת חייו של מי מהמועמדים, היא תודיע לגורם המבקש את המידע, כי לא ניתן למסור המידע באותו מקרה מסויים בשל חשש לפגיעה בצנעת הפרט.

11. זכות העיון של העורר בחלקים מחומר החקירה – הערר נדחה (סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- בש"פ 6640/06 {צבי קרוכמל נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 3730 (2006)} נדון ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי, לפיה תמומש זכות העיון של העורר בחלקים מחומר החקירה בתיק בו מואשם העורר במשרדי הפרקליטות בלבד, וזאת, על-מנת להגן על זכויותיהם ופרטיותם של קרבנות העבירה.

הוגש נגד העורר ואחרים, כולם עובדים ומנהלים במשרדי חקירות, כתב אישום המייחס להם עבירות שעיקרן קבלת דבר במרמה, חדירה לחומר מחשב, האזנת סתר ופגיעה בפרטיות. עבירות אלה בוצעו במסגרת הפרשה המכונה "פרשת הסוס הטרויאני", שבה ניצלו, כנטען, חוקרים פרטיים, תוכנת מחשב בלתי-חוקית, לצורך חדירה והוצאת מידע ממחשבי חברות ופרטים.

בית-המשפט קמא אימץ את הצעתה המתוקנת של המשיבה, שתחילה החזיקה בעמדה מסייגת לגבי חלקים מחומר החקירה, ולפיה תינתן לנאשמים אפשרות לעיין בכל חומר החקירה ולהעתיקו, אלא שפעולות אלה ייעשו מבלי להוציא את החומר ממשרדים שיוקצו בבניין הפרקליטות, ובהתאם לנהלים שתקבע.

הגבלה זו נועדה להבטיח שחומר החקירה, הכולל מאות ואלפי קבצי מחשב ומסמכים, בהם מידע עסקי ואישי שהושג באמצעות תוכנת הסוס הטרויאני, לא יופץ ברבים באופן שיפגע בפרטיותם ובאינטרסים העסקיים של קרבנות העבירה. זאת, מעבר לפגיעה שבעצם העתקתו מלכתחילה והעמדתו מחדש לעיון הנאשמים לצורך הגנתם.

הגבלה זו, כך נקבע, מהווה איזון ראוי בין זכות העיון של העורר, לבין עמדתם הנחרצת של הקרבנות, שתגובתם כאמור התבקשה, נגד מתן אפשרות העתקה בכלל. בהחלטה נקבע, כי ההסדר המוצע יאפשר לממש באופן מלא את זכות העיון, אלא שהוא פוגע בנוחות המימוש, דבר המוצדק בנסיבות, כנקבע, בשל הרצון לשמור על פרטיותם של הקרבנות.

במקרה דנן נטען כי, הגבלת זכות ההחזקה בחומר החקירה נעשתה ללא הסמכה בחוק, ומנוגדת איפוא לעקרון החוקיות.

בית-המשפט קבע, כי אין מקום להתערב בפסיקת בית-המשפט קמא, וכי אין איפוא הצדקה להרחיב את הפגיעה בפרטיות הקרבנות, על דרך של יצירת עותקים נוספים מהקבצים. ועוד, המשיבה טענה, כי היא אינה יודעת את מקורם של כל הקבצים, ומסיבה זו אינה יכולה להעריך את מידת הפגיעה בפרטיות. הקרבנות הביעו התנגדות מפורשת.

לבסוף, לא למותר לציין, כי ליבו של כתב האישום הוא, כי הנאשמים חדרו למחשבי הקרבנות על-מנת להשיג את המידע שבקבצים בעבור לקוחותיהם. השבת הקבצים לידיהם יש בה משום חזרה על מעשה העבירה עצמו. בין היתר כיון שהם יכולים, להלכה לפחות, להעתיקו ולמסרו, ככל שלא נמסר עד עתה, ליעדו.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.

מקור המאמר – abc-israel.it