סדרי הדין בהגשת עתירת אסיר

"62א. עתירה (תיקונים: התש"ם, התשס"א(3))
(א) אסיר רשאי להגיש לבית-המשפט המחוזי שבאיזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו הוא מוחזק (להלן: בסימן זה – בית-המשפט) עתירה נגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידים על-פי דין בכל עניין הנוגע למאסרו או למעצרו (להלן: בסימן זה – עתירה).
(ב) בית-המשפט ידון בשופט אחד שיקבע נשיא בית-המשפט לעניין זה.
(ג) על-אף הוראות סעיף זה וסעיף 62ב, על עתירה נגד ועדת שחרורים וועדת שחרורים מיוחדת לפי הוראות חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, יחולו הוראות החוק האמור."

על-פי סעיף זה, עתירת אסיר יכולה להיות כנגד כל גורם בין רשויות המדינה, שיש לו מעמד בכל הנוגע למעצרו או מאסרו של העותר[17]. "כל אסיר רשאי להגיש עתירה בכל עניין הנוגע למאסרו או למעצרו (הכוונה לתנאי המאסר או המעצר וסדריהם, החלטות ועדות השחרורים, טיפול הפרקליטות או המשטרה בתיקים תלויים ועומדים וכיוצא באלה עניינים שיש להם נגיעה ישירה למאסרו או למעצרו של האסיר)"[18].

ב- רע"ב 7850/99[19] קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, "עתירת העותר לא הופנתה כנגד החלטה מינהלית כלשהי של המשיב, אשר בית-המשפט נדרש להעבירה תחת שבט ביקורתו. כל שהעלתה העתירה היה "שאלות הבהרה" בהן התבקש בית-המשפט להכריע, בלא שהונחה תשתית עובדתית אליה הן התייחסו. בהיעדר תשתית עובדתית קונקרטית, מדובר איפוא, בשאלות תיאורטיות אשר, כפי שפסק בית-המשפט המחוזי, לא היה מקום לדון בהן במסגרת זו"[20].

סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר מורה כי עתירת אסיר באשר לעניינים הקשורים במאסרו או במעצרו תוגש לבית-המשפט המחוזי שבאיזור שיפוטו מצוי בית הסוהר בו מוחזק אותו אסיר[21].

ב- בג"צ 3180/07[22] קבע בית-המשפט כי "העותר מבקש בנוסף להורות למשיבים לערוך לו סדנה לקראת שחרור, כמתחייב, לטענתו, מנהלי העבודה של המשיב 2 (שירות בתי הסוהר). לטענת העותר הוא פנה לשירות בתי הסוהר בבקשה בעניין זה ונמסר לו כי לא מתקיימות סדנאות שכאלה. טענה זו נוגעת לתנאי מאסרו של העותר, ומשכך, פתוחה בפניו הדרך לפנות בעתירה לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"א-1971".

סעיף 62א(ב) לפקודת בתי הסוהר קובע כי בית-המשפט המחוזי ידון בעתירה המוגשת לו בהרכב של שופט אחד. זאת ועוד.

סעיף 62א(ג) לפקודת בתי הסוהר קובע כי "על-אף הוראות סעיף 62א וסעיף 62ב, על עתירה נגד ועדת שחרורים וועדת שחרורים מיוחדת לפי הוראות חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, יחולו הוראות החוק האמור"[23].

סעיף 16 לפקודת הנציבות[24] עוסק באיסור הענשת אסיר שעתירתו נדחתה. על-פי סעיף זה, "לא יינקטו צעדים כלשהם נגד אסיר שעתירתו נדחתה זולת אם הורה בית-המשפט אחרת".

2. סמכות – סעיף 62ב לפקודת בתי הסוהר

סעיף 62ב לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971 קובע כדלקמן:

"62ב. סמכות (תיקון: התש"ם)
בית-המשפט מוסמך ליתן בקשר לעתירה צווים לרשויות המדינה ולאנשים הממלאים תפקידים על-פי דין לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם בדין."[25]

3. ערעור – סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר

סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971 קובע כדלקמן:

"62ג. ערעור (תיקונים: התש"ם, התשס"ח(3))
החלטת בית-המשפט בעתירה ניתנת לערעור לפני בית-המשפט העליון אם נתקבלה רשות לכך מבית-המשפט בגוף ההחלטה או מאת שופט בית-המשפט העליון."

על החלטת בית-המשפט המחוזי בעתירת האסיר רשאי האסיר לערער בפני בית-המשפט העליון – לאחר קבלת רשות מבית-המשפט המחוזי או משופט של בית-המשפט העליון – כקבוע בסעיף 62ג לפקודה[26].

סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר לא קובע מועדים כלשהם לעניין מועד הגשת עתירה כנגד החלטתו של השב"ס[27]. יחד עם זאת, מן הראוי הוא להגיש את העתירה מיד עם קרות ה"אירוע" שאם לא יעשה כן, הדבר ייחשב כשיהוי[28] מצד העותר.

4. שמירת סמכות – סעיף 62ד לפקודת בתי הסוהר

סעיף 62ד לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971 קובע כדלקמן:

"62ד. שמירת סמכות (תיקון: התש"ם)
אין האמור בסימן זה גורע מסמכותו של בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, לפי סעיף 7(ב)(1) לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957."[29]

5. הגשת עתירה והתייצבות בדיון – תקנה 2 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים)

תקנה 2 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 קובעת כדלקמן:

"2. הגשת עתירה (תיקון: התשמ"ו)
(א) עתירה תוגש לבית-המשפט בכתב, במספר עותקים מספיק בשביל בית-המשפט וכל המשיבים ויפורטו בה מספר זהות של העותר והנימוקים שעליהם היא מתבססת.
(ב) לעתירה יצורף תצהיר לאימות העובדות המשמשות לה יסוד."

על-פי תקנה 2(א) לתקנות סדרי דין (עתירת אסירים), התש"ם-1980 (להלן: "תקנות סדרי דין (עתירות אסירים)" או "התקנות"), על העותר המגיש עתירת אסיר להגיש את העתירה בכתב ובמספר עותקים לכל המשיבים לרבות בית-המשפט. בעתירה יציין העותר את מס' זהותו ואת העובדות המשמשות לה יסוד[30].

על-פי תקנה 2(ב) לתקנות חובה על אסיר לצרף לעתירתו תצהיר תומך. ללא הגשת תצהיר תומך, בית-המשפט לא ידון בעתירה. ב- עע"א (ב"ש) 5877/05[31] קבע בית-המשפט כי הוא לא ידון בעתירה ללא תצהיר תומך. במקרה דנן, בית-המשפט נתן אורכה להגשת תצהיר תומך. כמו-כן, בית-המשפט קבע כי "תצהיר שמפרט מפי בא-כוח העותר, רק התכתבויות עם המשיב, לא מסייע ונראה, כי הוגש רק כדי לעקוף את הוראת תקנה 2 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 הקובעת בסעיף-קטן (ב): 'לעתירה יצורף תצהיר לאימות העובדות המשמשות לה יסוד'".

עוד קבע בית-המשפט כי "על העותר להתייצב לדיון. מי שמגיש עתירה, ראוי שיהיה נוכח בעת הדיון, גם אם כדברי בא-כוח "יש בכך כדי להטרידו יתר על המידה, כמו גם את גורמי שב"ס". במיוחד, כך הם פני הדברים, כאשר לעתירה לא צורף ייפוי-כוח.

ב- עע"א (ב"ש) 5239/05[32] בית-המשפט מחק את העתירות שהוגשו לו מחמת היעדר תצהיר תומך לעתירות וחרף ההזדמנויות שניתנו לעותר לעשות כן ולצרף תצהיר לעתירות.

על-פי סעיף 8 לפקודת הנציבות:[33]

"החומר בקשר לעתירה המועבר לבית-המשפט יכלול:
א. עתירת האסיר – במקורה.
ב. טופס פרטי האסיר ממערכת "צוהר".
ג. תצהיר לאימות העתירה שעליו יחתום האסיר בפני סגן המנהל וכן יחתום עליו סגן המנהל לאחר שהזהיר את האסיר בהתאם לסמכותו לפי סעיף 15(ב)(6) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"ב-1971.
ד. במקרה שהאסיר מבקש פטור מתשלום האגרה, יצורף לבקשתו צילום כרטיס כספי האסיר."

6. ישיבות בית-המשפט – תקנה 3 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים)

תקנה 3 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 קובעת כדלקמן:

"3. ישיבות בית-המשפט (תיקון: התשס"ח)
בית-המשפט רשאי לשבת לדין בעניין העתירה, כולה או מקצתה, בבית סוהר המצוי באיזור שיפוטו של בית-המשפט או במיתקן אחר השייך לשירות בתי הסוהר, ואשר מצוי סמוך לבית הסוהר כאמור, אם ראה לעשות כן למען הצדק או למען יעילות הדיון."

ב- רע"ב 9698/07[34] נפסק מפי כב' השופט ס' ג'ובראן:

"בית-המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ד' צרפתי) דחה ביום 11.11.2007 את בקשת המבקש בקבעו כי קיום הדיון בין כותלי הכלא (להלן: הנוהל) אינו פוגע בעקרונות יסוד, וכן כי הנוהל הקיים נבחן בעבר ונמצא הולם. עוד ציין בית-המשפט כי עיתוי הגשת הבקשה ערב הדיון, מצדיק את דחייתה על-הסף.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי יש מקום לקבוע כי הנוהל הנוהג בדבר קיום דיונים בעתירות אסיר בבית הכלא הינו פסול. ראשית טוען המבקש כי נוהל זה נוגד את הוראות תקנה 3 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 (להלן: תקנות עתירות אסירים) המתיר כחריג דבר קיומם של דיונים בבית הסוהר בו מוחזק האסיר. ואילו בענייננו האסיר יושב בבית סוהר גלבוע ונלקח לדיון בבית סוהר צלמון. לגופו של עניין, טוען המבקש כי קיום הדיון בבית הסוהר יביא לפגיעה במספר עקרונות יסוד: פגיעה בזכות הציבור לגישה חופשית לדיונים משפטיים שכן הציבור כפוף לנהלים המחמירים של בית הסוהר, הכוללים בדיקות קפדניות ולעיתים אף משפילות; פגיעה בפומביות הדיון המובילה לפגיעה בחופש העיתונות, בזכות הציבור לדעת ובאמון הציבור; פגיעה בעיקרון הפרדת הרשויות בין הרשות השופטת לבין זרוע של הרשות המבצעת; פגיעה בתחושת השוויון שכן המבקש אינו יכול להרגיש שווה לשב"ס, בדיון המתקיים בין כותלי בית הסוהר.
מנגד טוען המשיב כי בקשת המבקש אינה מעלה כל בעיה משפטית אשר חשיבותה מצדיקה מתן רשות ערעור. לטענתו, כפי שבית-משפט זה אינו נוהג להתערב בסוגיות הקשורות לקביעת מועדים כך גם יימנע מלהתערב בהחלטה הנוגעת למקום קיומו של דיון. לטענת חוקיות הנוהל טוען המשיב כי החלטת הביניים של בית-המשפט ניתנה כדין בהתבסס על סעיף 34(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי-המשפט) המתיר קיום דיון מחוץ לבית-המשפט המחוזי מטעמי יעילות. בהודעה משלימה ציין המשיב כי ביום 26.12.2007 פורסמו ברשומות, תקנות סדרי דין (עתירות אסירים) (תיקון), התשס"ח-2007 (להלן: התיקון לתקנות) המתירות את הבאתו של אסיר לדיון בבית סוהר אחר הנמצא בסמוך לבית הסוהר של האסיר.
…
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתגובות לה, שוכנעתי, כי דין הבקשה להידחות.
הבקשה שבפנינו אוחזת בשני ראשים, האחד סטטוטורי והשני נורמטיבי. הביסוס הסטטוטורי לנוהל הנוהג הינו סעיף 34(ב) לחוק בתי-המשפט, המציין כי:
'34(ב) מקום ישיבת בית-המשפט
בית-משפט מחוזי רשאי לשבת לדין בעניין מסויים, כולו או מקצתו, במקום שאינו מקום מושבו, אם ראה לעשות כן למען הצדק או למען יעילות הדיון, ובלבד שלא ישב במקום שמחוץ לאיזור שיפוטו אלא בהסכמת נשיא בית-המשפט המחוזי שהמקום האחר נמצא באיזור שיפוטו.'
כלומר החוק מאפשר קיום דיון של בית-משפט מחוזי שלא בבית-המשפט בכדי לעמוד באחת משתי תכליות: צדק או יעילות הדיון. בענייננו ציין בית-המשפט לעניינים מינהליים בהחלטתו כי השיקול אשר הנחה אותו הינו יעילות הדיון.
אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש טוען טענה נורמטיבית, כי יש בנוהל בכדי להביא לפגיעה במספר זכויות יסוד ובראשן פגיעה בפומביות הדיון. טענותיו של המבקש לעניין זה הינן כוללניות בלא שהוא מצביע על פגיעה קונקרטית בזכויותיו. המבקש לא טען כי נאסר על מאן דהו להיכנס לדיון בעניינו וכי יש בסיס לחששו כי הדיון אשר יתקיים בבית הסוהר יפגע בזכויותיו.
עוד יצויין כי החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים לקיום הדיון בין כתלי בית הסוהר מטעמי יעילות, הינה סבירה ומצויה בתחום שיקול-הדעת של בית-המשפט קמא, על-כן לא מצאתי מקום להתערב בה.
אשר-על-כן, הבקשה נדחית."
7. דיון בעתירה – תקנה 4 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים)
תקנה 4 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 קובעת כדלקמן:

"4. דיון בעתירה
(א) העתירה תישמע במעמד העותר והמשיב או באי-כוחם, במועד שקבע בית-המשפט, ורשאי בית-המשפט לצוות על המשיב להשיב תשובה בכתב, בלווית תצהיר או בלעדיו תוך זמן שיורה בית-המשפט.
(ב) תשובה בכתב תהיה במספר עותקים מספיק בשביל בית-המשפט וכל העותרים."

ב- עע"א (י-ם) 595/05[35] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת מרים מזרחי כי "בתיק זה כבר נתקיימו שני דיונים בנוכחות העותרים. באחד הדיונים נשמע בא-כוח העותרים ארוכות. לדיון נוסף (שלישי) שנקבע ליום 16.1.06, לא התייצבו העותרים ובא-כוחם עורך-דין שרמן, מאחר שלא הסתיים דיון אחר שהיה קבוע לאותו יום (לפני ההרכב בתיק העיקרי). לאותו דיון התייצב עורך-דין אחר ממשרדו של עורך-דין שרמן, שביקש לקבוע מועד נוסף. בתגובה לבקשתו קבעתי שאיני רואה צורך לקבוע דיון נוסף, לאחר שנתקיימו שני דיונים שבהם נשמעו כבר טענות העותרים. אף לאחר שבחנתי את טענות עורך-דין שרמן לעניין מועד נוסף לשמיעה, שהועלו בכתב, לא השתנתה דעתי בעניין זה. דיון כזה אינו נחוץ כי הטענות כבר פורטו בבית-המשפט באריכות. אוסיף כי, העותרים פרטו גם בכתב את כלל טענותיהם, ועשו כן באריכות גם במסמך "הודעה לבית-המשפט הנכבד ובקשה לקביעת מועד", שהוכן לאחר שהוגשה תגובת המשיבה. לא מצאתי בדברים שהובאו במסמך האמור חידוש ביחס לדברים שכבר נאמרו ונשמעו. בנסיבות אלו, אני סבורה שטענות העותרים פורטו בכל דרך אפשרית, והתקיימה דרישת תקנה 4(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980, בדיונים שקויימו. לאור האמור, אני רואה לנכון ליתן החלטתי בעתירה לאור החומר המצוי בתיק ללא דיון נוסף".

ב- רע"ב 9200/04[36] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט י' עדיאל כי "בנושא אחד הצדק עם המבקש, והוא בטרונייתו על כך שבית-המשפט קמא דן בעתירה שלא במעמד המבקש והמשיב, בניגוד להוראת סעיף 4(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"מ-1980. מסתבר שהדבר נבע מדוחק הזמן שנוצר עקב כך שתגובת הפרקליטות, עקב פגרת הסוכות, הוגשה לבית-המשפט המחוזי ביום 12.10.04, בעוד שהחתונה אמורה להתקיים כבר ביום 14.10.04. נראה גם שהעותר יכול היה למנוע מצב דברים זה אילו הגיש את העתירה במועד מוקדם יותר. מכל מקום, בנסיבות העניין אין בטעם זה לבדו כדי להצדיק מתן רשות ערעור על ההחלטה, מה גם שמבחינה מעשית, לאור מועד החתונה הקרוב, לא ניתן עוד לקיים בעתירה דיון בעל-פה".

ב- רע"ב 10408/03[37] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי "לגופו של עניין טוען המשיב, כי בחינת ההליכים בפני בית-המשפט קמא לגבי ההחלטה הקודמת מעלה כי בית-המשפט קיים דיונים בעניינו של המבקש, כנדרש על-פי תקנה 4(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980. זאת ועוד, מהחלטת בית-המשפט ביום 17.9.03 לא מתחייב כי ייקבע דיון, ואפילו כך הוא, לא מן הנמנע כי משראה בית-המשפט את החומר החסוי, הנוגע למבקש, ומאחר שהוא ובא-כוחו ממילא אינם רשאים לעיין בו, ומשהם העלו טענותיהם לגופם של דברים בדיונים הקודמים, לא היה צורך בדיון נוסף, וזכותו הדיונית של המבקש לא קופחה."

8. ישיבות בית-המשפט – תקנה 5 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים)
תקנה 5 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 קובעת כדלקמן:

"5. צווי ביניים
השופט או – כאשר בית-המשפט דן בשלושה – אב בית-הדין, רשאי לתת צווי ביניים, לבטלם או לשנותם, כפי שייראה לו בנסיבות העניין."

9. סדר דין באין הוראות – תקנה 6 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים)

9.1 כללי

תקנה 6 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 קובעת כדלקמן:

"6. סדר דין באין הוראות
בכל עניין של סדר דין שלא נקבע בתקנות אלה, ידון בית-המשפט בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה."[38]

ב- עע"א (ת"א-יפו) 2311/01[39] קבע כב' השופט אברהם טל כי "בית-המשפט רשאי, במסגרת בחינת סבירוּת וחוקיוּת החלטת המשיב, לעיין בחומר אשר היווה את התשתית העובדתית להחלטה, אף אם חומר זה אינו מהווה ראיה קבילה על-פי דיני הראיות. הלכה היא, כי דיני הראיות הכלליים הנוהגים בבתי-משפט אינם חלים על רשויות המינהל, ואף הגשתן אינה נעשית בהתאם לכללים אלה".

בנוסף, "משנקבע כי חומר מסויים היווה את הבסיס לקבלת החלטת הרשות, יהא בית-המשפט רשאי לעיין בו לשם בחינת סבירוּת אותה החלטה".

ב- בג"צ 159/84[40] נפסק מפי כב' השופט מ' שמגר:

"הראיות, אשר נועדו לרשות הסטטוטורית כדי שהיא תגבש על יסודן החלטתה, אינן חייבות ללבוש לבושן של ראיות, הקבילות לפי דיני הראיות, ואף הגשתן אינה נעשית בהכרח לפי הכללים הנוהגים בבית-המשפט. בעל הסמכות, אשר משתמש בשיקול-הדעת שהוענק לו על-פי דין, אינו כבוּל לדיני הראיות החלים בבתי-המשפט, והוא, כמובן, אם לא נקבע אחרת בחיקוק, והוא רשאי לבסס את החלטותיו על ידיעות שהגיעו אליו, גם אם לא ניתן היה לקבלן בדיון בבית-משפט, לוּ הוחלו הראיות (בג"צ 581/80 אמסלם נ' נציב שירות בתי-הסוהר ואח', פ"ד לה(2) 325, 328; עש"מ 1/66 פסקל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(3) 71, 78). על יסוד עיקרון זה רשאים טריבונאל או רשות אחרת, שהוענקה לה סמכות החלטה על-פי חוק, לבסס החלטתם על ראיה שלא נסתייעה, מקום בו היה נדרש סיוע בבית-משפט או לקבל ראיה, שלא היתה קבילה בהליכים משפטיים רגילים …
מה שנדרש בדרך-כלל הוא, כי יובא בפני הרשות חומר, שאדם סביר היה רואה בו יסוד מספיק להחלטתו… בשים-לב לנושא, ולתוכן ולאדם שמסר אותו. מן הראוי שהחומר יהיה כזה, שאדם סביר היה רואה אותו כבעל משקל הוכחתי והיה סומך עליו."
ב' ברכה כותב בספרו[41] כי:

"משלא הוכפפו רשויות המינהל לדיני הראיות הכלליים, חופשיות הן מכללי הקבילות והראיות הקבועים בהם. כך רשאיות הן להיזקק לראיה שאינה קבילה לפי אותם דינים – למשל, עדוּת שמיעה – ולבסס החלטה 'על ראיה שלא נסתייעה, מקום בו נדרש סיוע בבית-משפט'. וכשם שדיני ההוכחה החלים בבית-משפט אינם מחייבים את הרשויות בתחום דיוננו, כך גם דרכי ההוכחה הנהוגות בו אינן נוהגות בהכרח כן."

9.2 חקירת מומחים

ב- עע"א (ת"א-יפו) 2502/06[42] נפסק מפי כב' השופטת נעה אהד:

"חקירת מומחים בעתירות אסירים תוּתר רק במקרים חריגים וּנדירים, בהם בית-המשפט ישתכנע כי אין לו הכלים להגיע להכרעה צודקת וּמהירה בלֹא חקירתם; ואף זאת, רק לאחר שמוּצוּ כל הדרכים המקדמיוֹת בהן ניתן היה לנקוט. מפנה ל- עע"א (מחוזי-ב"ש) 2253/04 ג'מאל נורי עיסא נ' ועדת שחרורים ואח', דינים מחוזי לד(5) 209.
ג. טרם נקיטת צעד של חקירת מומחים, יש לנקוט בהליכים מִקדמיים, קרי, חווֹת-דעת משלימות, התייחסות הגורמים המקצועיים, הפניית שאלות הבהרה, הפניית שאלות בית-המשפט אל המומחה ישירוֹת; ורק משמוּצוּ הליכים מקדמיים אֵלֶּה – ישקול בית-המשפט אם המקרה מצריך חקירות נגדיות על חווֹת-דעת המומחים.
ד. חוות-דעת מב"ן אינה מבוססת על הכחשה בלבד, אלא על-בסיס תוצאות בדיקות רבות שנערכו לעותר, מבחן MMPI2, העבירות עצמן, מכלול גורמים קליניים ואקטואריים, תוך הסתייעות בכלים איבחוניים.
ה. מקרה זה, אינו מצדיק חקירת עדים, ולוּ מהטעם כי העותר יוצא לחופשות מאז 2005 וכל עניינהּ של העתירה אך ורק לעניין הקלת תנאי החופשה ושִׁילוּב בשיקום.
…
הליך חקירת מומחים על פניו אינו מתיישב עם הוראות תקנה 6 הנ"ל. הליך זה, יש להתירוֹ רק באותם מקרים נדירים, חריגים, יוצאי-דופן במהוּתם, בהם שוכנע בית-משפט כי אינו מסוגל להגיע להחלטה צודקת, אלא אם וּלאחר שישמע חקירות מומחים.
במקרה שלפנינו, יש לציין כי העותר יוצא לחופשות כסִדרן. עניינהּ של העתירה לגופה, מתייחס לשינוי בתנאי החופשה, וּלשִׁילוּב העותר בטיפול שיקומי."

10. רשות ערעור וערעור – תקנה 7 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים)
תקנה 7 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 קובעת כדלקמן:

"7. רשות ערעור וערעור (תיקון: התשנ"ז)
(א) בקשת רשות לערער על החלטת בית-המשפט תוגש לבית-המשפט העליון תוך חמישה-עשר ימים מיום ההחלטה אם ניתנה בפני העותר, או מהיום שהומצאה לו ההחלטה אם ניתנה שלא בפניו.
(ב) הבקשה תוגש בכתב, במספר עותקים כאמור בתקנה 2(א) ויפורטו בה הנימוקים שעליהם היא מתבססת.
(ג) הוגשה הבקשה לבית-המשפט העליון, רשאי הוא לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור.
(ד) בית-המשפט העליון רשאי להחליט בערעור על-פי סיכומים בכתב גם בלא טענות שבעל-פה."

בקשת רשות לערער יש להגיש בנפרד לכל עתירה ועתירה. בפניה לבית-המשפט הגבוה לצדק או לבית-המשפט לעניינים מינהליים אין לכלול במסגרת עתירה אחת עניינים העולים מפרשות עובדתיות שונות[43]. דברים אלה יפים גם לעניין הגשת בקשת רשות ערעור על החלטות בעתירת אסיר[44]. ובמה דברים אמורים.

כאשר מדובר בעתירות אסיר העוסקות בעובדות שונות, יש להשיג על ההחלטות בהן על דרך הגשת בקשות נפרדות לרשות ערעור.

סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר אינו קובע מועדים כלשהם לעניין מועד הגשת עתירה כנגד החלטתו של השב"ס. יתר-על-כן, בעוד שתקנה 7(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), קובעת כי בקשת רשות ערעור לבית-משפט העליון על החלטתו של בית-המשפט המחוזי תוגש בתוך חמישה-עשר ימים ממועד מתן או המצאת ההחלטה. התקנות הנ"ל אינן קובעות מועדים כלשהם לעניין מועד הגשת העתירה עצמה, ומועד כאמור אף אינו נזכר בפקנ"צ[45].

על-פי תקנה 7(ב) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים) את הבקשה לרשות ערעור יש להגיש בכתב ובמספר עותקים כאמור בתקנה 2(א) לתקנות. כמו-כן, על המבקש לפרט בבקשת רשות ערעור את הנימוקים שעליהם היא מתבססת.

ב- רע"ב 7509/03[46] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת מ' נאור כי "דין הבקשה להידחות. לפי תקנה 7(ב) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), על בקשת רשות לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי בעתירת אסיר, להיות מוגשת בכתב, תוך פירוט הנימוקים שעליהם היא מתבססת. המבקש לא פירט את הנימוקים לבקשתו מלכתחילה, וכאשר הובהר לו כי לאור האפשרות שתוכרע הבקשה ללא דיון בעל-פה, עליו לנמק בכתב – עדיין לא ראה המשיב לנכון לנמק את בקשתו".

על-פי תקנה 7(ג) לתקנות סדרי הדין (עתירות אסירים) בית-המשפט רשאי לדון בבקשת רשות ערעור שהוגשה לו כאילו ניתנה רשות לערער והערעור הוגש[47].

ב- רע"ב 5013/08[48] המבקש מפנה לכך שההחלטה ניתנה על-פי סיכומיו בלבד ומבלי שנתבקשה תגובת המשיב. לטענתו, הדבר מנוגד להוראת תקנה 7(ד) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), לפיה החלטת בית-המשפט המתקבלת בלא שמיעת טענות בעל-פה יכולה להינתן רק כאשר סיכומי שני הצדדים מונחים בפניו.

בדחותו את הבקשה קובע בית-המשפט כי מלשון תקנה 7(ד) לתקנות סדרי הדין (עתירות אסירים) "עולה באופן ברור כי עניינה בהחלטת בית-המשפט העליון בערעור, להבדיל מהחלטתו בבקשת מתן רשות ערעור. משכך, אין לתקנה זו כל נגיעה לעניינו של המבקש, אשר, כאמור, בקשתו למתן רשות ערעור נדחתה."

11. תקופת פגרה לא תובא במניין – תקנה 7א לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים)

תקנה 7א לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 קובעת כדלקמן:

"7א. תקופת פגרה לא תובא במניין (תיקון: התשנ"ז)
תקופת פגרה של בית-המשפט לא תובא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה, או שנקבעו בידי בית-המשפט או הרשם, אלא-אם-כן הורה בית-המשפט או הרשם, לפי העניין, הוראה אחרת."[49]

12. חובת ההנמקה
ההנמקה הינה חלק בלתי-נפרד מכל פסק-דין[50]. ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק-הדין והיא שמאפשרת לבית-משפט של ערעור לבקרו. להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה ובלעדיה לא ניתן לומר שזכה להתברר בבית-המשפט.

ייתכנו מקרים בהם היעדר הנמקה עשוי לשמש כעילה לביטול פסק-דין[51].

יוער כי, אין בית-המשפט חייב לעמוד ולפרט את הטעמים לכל טענה וטענה. ב- ע"א 89/80[52] קבע בית-המשפט כי בית-המשפט איננו חייב "להתייחס לכל תג ותג מטענותיהם של בעלי הדין".

ב- רע"פ 1516/90[53] קבע בית-המשפט כי ההנמקה היא "חלק אינטגרלי מיצירתו ומגיבושו של פסק-הדין".

המטרות שלשמן מיועדת ההנמקה הן, בדרך-כלל: למנוע הכרעה שרירותית, בבחינת מראית פני הצדק המבטא פסיקה ביישוב הדעת; מתן ביטוי לכך שכל הנדרש לקבלת ההחלטה לובן ונבדק כראוי; לאפשר לערכאת הערעור לבקר את פסק-הדין ולבחון האם נפלו בו טעויות אם לאו ולהסביר לצדדים את סיבת התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט.

א' ברק כותב בספרו[54] כי:

"חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתביה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה, דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו מתוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט המפעיל שיקול-דעת לעמוד."
לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי אין מחלוקת כי על החלטת בית-המשפט, בבואו להכריע בעתירת אסיר, לנמק את החלטתו.

ב- רע"ב 3019/98[55] נפסק מפי כב' השופט י' זמיר:

"8. כנגד החלטה זאת טוענת פרקליטות המדינה כי ההחלטה –
'אינה מנומקת כלל ועיקר ולא ניתן להבין מתוכה מדוע מצא בית-המשפט לנכון להתערב בהחלטת שירות בתי הסוהר, וכבר מן הטעם הזה דין בקשת רשות הערעור להתקבל.'
אכן, ברור וידוע הוא כי חובה על בית-המשפט לתת נימוקים להחלטה, בין אם הוא מקבל את העתירה ובין אם הוא דוחה את העתירה, אלא אם ההחלטה מקובלת על שני הצדדים. כך קובע הדין החרות וכך קובעת גם ההלכה הפסוקה. ב- רע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 90(2) 1061 (1990) אמר לעניין זה השופט ד' לוין:
'חובת ההנמקה – כמה וכמה מטרות לה: אפשרות פיקוח על פסק-הדין על-ידי ערכאת הערעור, חשיפת פסק-הדין לעיני הציבור, ועוד … אך יש גם נימוק נוסף, הרואה את ההנמקה כחלק אינטגרלי מיצירתו ומגיבושו של פסק-הדין…' ((ראה) א' ברק שיקול-דעת שיפוטי (פפירוס, התשמ"ז) 46)
אם כך הם פני הדברים, ואם כפי שאמר בעבר בית-משפט זה, 'שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו' (בג"צ 79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לועדות החקלאיות, פ"ד יז 2516, 2503), כי אז ניתן להעלות על הדעת שעניין אשר נדון בפני ערכאה כלשהי, וזו הוציאה מתחת ידיה פסק-דין שאיננו מנומק, או שאינו מנומק די הצורך, אי-אפשר לומר עליו שזכה לידון כראוי בפני אותה ערכאה, ועל-כן יש במצב עניינים זה כדי להטות את הכף לכוון של מתן רשות ערעור, במקרה שזו מתבקשת.
ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית. כדברי הנשיא שמגר ב- ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ, פ"ד מד(4) 693, 697:
'אך מובן שמידת ההנמקה הנדרשת נבחנת, מבחינה עניינית, לפי נסיבותיו של כל מקרה.'
ב- ע"א 30/56 בן חרוש נ' קצין התגמולים, משרד הביטחון, פ"ד י 932, 931, הסביר השופט ש' ז' חשין לאמור:
'עניין שהעדויות בו מועטות, העובדות ברורות, ושאלות החוק אינן מסובכות, אין מן ההכרח להרחיב עליו את הדיבור, ועדת ערעור יוצאת ידי חובתה בהסבירה קצרות שאין היא משוכנעת באמיתות גרסתו של המערער או של המשיב.
אך לא כן הדבר כשעצם אי-השכנוע טעון הנמקה.'
מכל מקום, ברור כי אם קיימים חילוקי-דעות בין הצדדים, פסיקתה בלבד, האומרת רק מה התוצאה של ההתדיינות, אינה בגדר הנמקה. השוו בג"צ 7177/95 יורוגם בע"מ נ' מרכז ההשקעות על-פי חוק לעידוד השקעות הון, פ"ד נ(2) 1, 4. כך היא, במקרה שלפנינו, ההחלטה שניתנה על-ידי בית-המשפט המחוזי. היא קובעת את התוצאה בלבד, ואינה מסבירה כלל ועיקר, ולו בקיצור נמרץ, את הטעם לתוצאה. הצדדים אינם יכולים לדעת, על-פי ההחלטה, מה טעמה, ובית-המשפט היושב בערעור על ההחלטה אינו יכול לדעת מה פגם מצא בית-המשפט המחוזי בהחלטה של שירות בתי הסוהר. כאמור, לכאורה ההחלטה של שירות בתי הסוהר מבוססת על תשתית ראויה ושיקולים ענייניים, ואם אין בה פגם, בית-המשפט המחוזי לא היה רשאי לבטלה. מדוע, אם כן, ביטל אותה? ההחלטה של בית-המשפט המחוזי אילמת. היא חייבת לדבר כדי שאפשר יהיה לברר, כנדרש, אם היא נכונה או מוטעית. בית-המשפט המחוזי לא קיים את חובת ההנמקה, ולו רק במקצת, ודי בכך כדי לבטל את החלטתו, ולהחזיר אליו את התיק."

13. שיהוי בהגשת עתירת אסיר

ב- עע"א (נצ') 1715/05[56] קבעה כב' השופטת הלמן אסתר כי בשל העובדה כי "חלפה למעלה משנה מאז שאבדו החפצים ועד הגשת העתירה" השיהוי שנוצר מקשה על בירור טענות העותר.

ב- רע"ב 6528/08[57] קבע כב' השופט י' דנציגר כי "עתירתו של העורר, שהוגשה למעלה משנתיים לאחר מועד הפסקת עבודות השירות על-ידי המשיב, לוקה בשיהוי כבד שהוא לבדו מצדיק את דחייתה. למותר לציין כי בנסיבות אלה, אין כל מקום לעכב את ביצוע יתרת המאסר שקבע המשיב."

14. פסלות שופט לישב בדין

סעיף 77א לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:

"77א. עילות פסלות (תיקונים: התשנ"ב, התשס"ד(3))
(א) שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.
(א1) בלי לגרוע מהוראות סעיף-קטן (א), שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה:
(1) צד להליך, בא-כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;
(2) יש לשופט עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא-כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא-כוחו;
(3) בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא-כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת;
לעניין סעיף-קטן זה:
"בן משפחה" – בן זוג, הורה, הורה של בן זוג, ילד, אח, סב, נכד וכן ילד או בן זוג של כל אחד מאלה ולרבות מי שהיה אפוטרופוס או מי ששימש משפחה אומנת של השופט או שהשופט היה אפוטרופסו או שימש משפחה אומנת שלו;
"בן משפחה מדרגה ראשונה" – בן זוג, הורה, ילד, אח וכן ילד או בן זוג של כל אחד מאלה ולרבות מי שהיה אפוטרופוס או מי ששימש משפחה אומנת של השופט או שהשופט היה אפוטרופסו או שימש משפחה אומנת שלו;
"עד מרכזי" – עד שנדרשת הערכת מהימנותו לצורך הכרעה בהליך.
(א2) על-אף האמור בסעיפים-קטנים (א) ו-(א1) שופט רשאי לשבת בדין אם מפאת דחיפות העניין לא ניתן לקיים את ההליך לפני שופט אחר ועלול להיגרם נזק חמור או עיוות דין אם לא ידון בעניין.
(א3) על-אף האמור בסעיף-קטן (א2)(1), שופט רשאי לשבת בדין אם העברת העניין לכל שופט אחר לא תשנה את עילת הפסלות.
(ב) נטענה טענת פסלות נגד שופט, יחליט בה אותו שופט לאלתר ולפני שיתן כל החלטה אחרת.
(ב1) התקיימה עילת פסלות לפי סעיף-קטן (א1)(1) או (2), הנוגעת לעורך-דין או לבא-כוח אחר, שהתקיימו בו נסיבות המחייבות קבלת היתר לייצוג כאמור בסעיף 53ב לחוק לשכת עורכי-הדין, רשאי בית-המשפט להתיר את הייצוג, לבקשת עורך-הדין או בא-הכוח, אם מצא כי הנזק שייגרם לצד להליך אם לא יתיר את הייצוג עולה על הנזק שייגרם לצר להליך או לאינטרס הציבורי בשל הפסקת הדיון או החלפת שופט; התיר בית-המשפט את הייצוג כאמור, לא ישב בדין השופט שלגביו התקיימה עילת הפסלות.
(ג) החלטת שופט או בית-משפט לפי סעיף זה תהיה מנומקת, ורשאי בעל דין לערער עליה לפני בית-המשפט העליון; בערעור ידון נשיא בית-המשפט העליון, או מותב של שופטי בית-המשפט העליון, או שופט אחד, הכל כפי שיקבע הנשיא."

חוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט") קובע הסדר ספציפי בכל הקשור בפסלות שופט לישב בדין. כך הן לעניין עילות הפסלות כאמור בסעיף 77א(א) וכן סעיף 77א(א1) לחוק בתי-המשפט והן לעניין הערעור על ההחלטה בבקשת הפסלות כאמור בסעיף 77(ג) לחוק בתי-המשפט.

הסדר ספציפי זה חל על כל דיון הנערך בבית-משפט, בלא קשר לשאלה כיצד יש להשיג על החלטות אחרות של השופט באותו ההליך. המשמעות היא כי הגם שעל החלטות שופט בעתירת אסיר ניתן לערער רק ברשות כאמור בסעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר, הרי שעל החלטות בעניין פסלות שופט לישב בדין, גם במסגרת עתירת אסיר, הערעור יהא בזכות כאמור בסעיף 77(ג) לחוק בתי-המשפט.

ההכרה בקיומה של זכות ערעור בהחלטות בעניין פסלות שופט איננה פורמאלית בלבד, כנובע מהוראת סעיף 77(ג) לחוק בתי-המשפט, אלא שמבטאת היא גם מהות. המהות הינה תכלית דיני פסלות השופט והחשיבות של הכרעה בשאלת היכולת לשבת בדין בלא חשש ממשי למשוא פנים, לא רק על-ידי השופט הדן בבקשת הפסלות, אלא גם במסגרת ערעור פסלות הנדון לפני שופט אחר מזה שפסילתו נתבקשה. רציונאל זה, המסביר את חשיבות קיומה של זכות ערעור בהחלטות בדיני פסלות בכלל, חל גם במסגרת עתירת אסיר[58].

מן האמור עולה כי דיני הפסלות יחולו גם על עתירת אסיר וכי לאסיר עומדת הזכות לערער על החלטתו של בית-המשפט לדחות את בקשת הפסילה שהגיש בפניו.

ב- רע"ב 823/96[59] הוגשה עתירת אסיר בפני בית-המשפט המחוזי. העותר טען כי על בית-המשפט לפסול עצמו שכן בית-המשפט "מגוייס ומופעל על-ידי שירות הריגול של מדינת ישראל (יכול להיות כלוחמה פסיכולוגית של השב"כ, או המוסד, או ארגון מרגלי אטום של שמעון פרס), ומשתמש בתפקידו כשופט לומר ולעשות דברים שאחרים אומרים לו לעשות וכל זה בניגוד למעמדו כשופט".

בדחותו את טענת הפסילה קבע א' ברק כי בטענות המבקש "כדי לבסס עילה לפסלות שופט. עילה זו היא בעלת אופי אובייקטיבי. בדיקת טענות המערער לגופן, אחת אחת, אינה מבססת עילה אובייקטיבית זו. אין כל בסיס לטענת המערער כי השופט מקבל הוראות משירות הביטחון הכללי. למותר לומר, כי ניסוח החלטותיו של השופט סגל בעניינו של המערער אינו מצביע על כך, ואין לכך כל ראיה אחרת. העובדה שהשופט עבד לפני למעלה מעשרים וארבע שנים בקריה למחקר גרעיני אינה יכולה לפסול אותו מלדון בעניינו של המערער, גם אם הרשעתו בדין קשורה לפעילותו בקריה זו. מטעמים אלה דין הערעור להידחות."

15. פטור מתשלום אגרה

תקנה 14[60] לתקנות בתי-המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 קובעת כדלקמן:

"14. פטור מתשלומה של אגרה
(א) בעל דין, הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לתובענה, עם הבאתה לראשונה לבית-המשפט, בקשה לפטור מתשלום אגרה בגין אותה תובענה, בצירוף תצהיר שיפרט בו את רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו אם הוא סמוך על שולחנם, ומקורות הכנסתו בששת החודשים שקדמו לתאריך הבקשה.
(ב) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), בעל דין החייב בתשלום אגרה בתביעה לפיצויים בשל נזק גוף, רשאי להגיש בקשה לפטור מתשלום אגרה, לא יאוחר מחמישה-עשר ימים מהמועד שנקבע לתשלום האגרה לפי תקנה 5, ובתביעה נגזרת רשאית החברה שבשמה מוגשת התביעה הנגזרת, להגיש בקשה לפטור מתשלום אגרה לא יאוחר מחמישה-עשר ימים ממועד אישור התביעה כתביעה נגזרת.
(ג) הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית-משפט שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית-המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית-המשפט לפטור את המבקש מתשלום האגרה, כולה או חלקה; בית-המשפט יתחשב ביכולתו האישית של המבקש בלבד, בהסתמך על רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו, אם הוא סמוך על שולחנם בלבד.
(ד) ראיה לכאורה לחוסר יכולתו של המבקש לשלם את האגרה כאמור בתקנת-משנה (ג), תשמש החלטה או הכרזה כמפורט להלן, אם ניתנה בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה:
(1) החלטה של בית-משפט לפטור את המבקש מתשלום אגרה;
(2) הכרזה כי המבקש הוא חייב מוגבל באמצעים לפי סעיף 69ג לחוק ההוצאה לפועל;
(3) הכרזה כי החייב הוא פושט רגל לפי סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980.
(ה) קבלת גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 בעת הגשת הבקשה לפטור מאגרה, תשמש ראיה לכאורה לחוסר יכולתו של המבקש לשלם את האגרה כאמור בתקנת-משנה (ג).
(ו) לדיון בבקשה, רשאי בית-משפט להזמין את בעלי הדין וכל אדם אחר שיראה לנכון להזמינו, ואולם רשאי בית-משפט לדון בבקשה אף בלא הופעת בעלי הדין; היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו יכול, במקום להתייצב לדיון, לתת הסכמתו בכתב לפטור מהאגרה, בין לגבי בקשה פלונית ובין לגבי סוג של בקשות; אין בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, כשלעצמה, כדי לחייב את בית-המשפט.
(ז) דחה בית-משפט את הבקשה, או פטר מתשלום חלק מהאגרה בלבד, רשאי הוא להרשות למבקש לשלם אח האגרה, שלגביה לא ניתן הפטור, לשיעורין, ובתוך הזמן שיקבע; שולמה האגרה בתוך הזמן שנקבע, יראו כאילו נעשה התשלום ביום שהובא ההליך; נדחה מועד תשלום האגרה, ישלם המבקש את האגרה בתוספת הפרשי הצמדה מיום התשלום לפי תקנות אלה אילולא הוגשה הבקשה, והוראות תקנה 13 יחולו בהתאמה, אלא-אם-כן הורה בית-המשפט אחרת.
(ח) פטר בית-המשפט מתשלום חלק מהאגרה בלבד, ישלם המבקש אח יתרת האגרה שלגביה לא ניתן פטור, ורשאי הוא בתוך חמישה-עשר ימים לתקן את כתב התביעה בהתאם לפטור, כך שלא תחול עליו חובת תשלום יתרת האגרה או חלקה, ובמקרה זה יביא לבית-המשפט כתב תביעה מתוקן.
(ט) ניתן פטור מתשלום מלוא האגרה, יחול הפטור גם על כל תשלום נוסף של אגרה שיחוייב בו בעל דין בקשר עם אותו הליך באותה ערכאה.
(י) ניתן פטור לפי תקנה זו, ומקבל הפטור זכה בתביעתו, רשאי בית-משפט או רשם לחייב את בעל הדין שכנגד בתשלום האגרה החלה על ההליך בתוספת הפרשי הצמדה מהמועד שבו היה על בעל הדין שקיבל פטור לשלם את האגרה, אילולא קיבל את הפטור; היה ההליך תביעה כספית לסכום קצוב, תשולם האגרה לפי הסכום שנפסק."

על מעמדה של זכות הגישה לערכאות במשפט הישראלי ועל האיזונים בין זכות זו לבין אינטרסים אחרים ניתן ללמוד גם מחובת תשלום אגרות משפט כתנאי להגשת הליך בבית-משפט. חובת תשלום האגרה, מגבילה את זכות הגישה של בעל-הדין לבית-המשפט. חובה זו מטרתה, בין היתר, מניעת הגשת תביעות שסכומיהן מופרזים[61].

אף-על-פי-כן אין שערי בית-המשפט ננעלים בפני מתדיין שאין בידו לשלם את האגרה. מתדיין שכזה יכול שיזכה בפטור מתשלום האגרה, כולה או חלקה, על-פי המנגנון הקבוע לכך בתקנה 14 לתקנות בתי-המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות בתי-המשפט").

בדרך זו, מתקיים איזון בין חובת תשלום האגרה על-ידי מי שיכול לשלמה לבין מי שלתביעתו יש סיכוי ואינו יכול לשלם[62].

ההלכה בדבר מתן פטור מאגרה פורטה בהרחבה ב- רע"א 10498/06[63]:

"אין חולק בדבר חשיבותה של זכות הגישה לערכאות בשיטתנו המשפטית (ראו למשל ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577, 629 (השופט – כתארו אז – חשין; ד"ר ש' לוין תורת הפרוצידורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 26-27; ד"ר י' רבין "זכות הגישה לערכאות – מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה (תשס"א) 217). יחד עם זאת, הסמיך המחוקק את שר המשפטים 'להסדיר בתקנות … (3) אגרות שיש לשלם בבתי-משפט ובמשרדי ההוצאה לפועל והפטור מהן' (סעיף 83(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984). בהתאם, תוקנו תקנות בית-משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: התקנות). תקנה 2(א) לתקנות קובעת, כי 'לא ייזקק בית-משפט לכל הליך, אלא-אם-כן שולמה בעד הסעד המבוקש בו האגרה הקבועה בתוספת הראשונה'. התכלית העומדת בבסיס תשלום האגרה היא מימון ההתדיינויות בבית-המשפט, והחובה לשלמה נועדה לשרת את כלל המתדיינים, בפועל או בכוח (בג"צ 6490/04 צביח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נט(3) 742, 749 (הרשם מרזל)). תכלית נוספת היא מניעת הגשתן של תביעות בסכומים מופרזים (רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת, פ"ד נז(1) 717, 720 (המשנה לנשיא לוין); ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי-המשפט – המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993), פ"ד נט(1) 642, 648 (השופט גרוניס)). חרף האמור, אין שערי בית-המשפט ננעלים בפני בעל דין, שאין בידו לעמוד בתשלום האגרה. בעל דין כזה יכול שיזכה בפטור מתשלום האגרה – כולה או למצער חלקה – על-פי המנגנון הקבוע בתקנה
13(ב) לתקנות, בו ידובר להלן. מנגנון זה נועד להשגת האיזון בין האינטרסים הציבוריים הנזכרים לבין זכותו של הפרט לפנות לערכאות (ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(4) 721, 723-724 (הרשם השופט מרזל); תורת הפרוצידורה האזרחית, בעמ' 34-35), ואף יובטח כי הפגיעה בזכות הפניה לערכאות תהא לפי האמור בפסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קרי, שתהא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש (ד"ר ש' לוין פרוצידורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי-המשפט (תשס"ג) 4). תקנה 13(ב) מאפשרת לבית-המשפט לפטור מתדיין מאגרה 'אם ראה שאין ביכולתו של המבקש לשלם האגרה", ובלבד 'שנראה לבית-המשפט שההליך מגלה עילה'. במצב דברים זה תוטל עלות מימונו של ניהול ההליך על הציבור בחינת 'אין ציבור עני' (שו"ת ישכיל עבדי (ראה עובדיה הדאיה, ירושלים, המאה היט' – כ') חלק א' – יורה דעה סימן כד). הנה כי כן, המחוקק נתן דעתו זה מכבר לפגיעה בזכות הפניה לערכאות וערך את האיזונים שראה לנכון לקבעם. משכך, אין עסקינן בסוגיה עקרונית, וכל שעלינו לעשות הוא לבחון האם מתקיימים במבקשת התנאים שנקבעו בתקנה 13(ב), היינו האם תביעתה מגלה עילה והאם אין ביכולתה – במקרה דידן ביכולתו של מנהלה – לעמוד בתשלום האגרה."
בבואו של בית-המשפט לשקול פטור מתשלום אגרה, עליו לבחון מצד אחד את מצבו הכלכלי של המבקש פטור מתשלום האגרה ומן הצד השני את סיכויי ההליך וכן את טיב ניהול הדיון על-ידי מבקש ההליך.

במקרה ומדובר באסיר המרצה עונש מאסר ארוך ואין ראיות כי עומדים לרשותו משאבים כלכליים מחוץ לכלא, ההנחה היא כי יש לו קושי כלכלי בתשלום אגרת בית-המשפט. כרטיס כספי של האסיר בכלא, עשוי להוות נתון לכאורי המשקף את יכולתו הכספית לשאת את תשלום האגרה.

יודגש, כי סעיף 8ד לפקודת הנציבות[64] קובע מפורשות כי "במקרה שהאסיר מבקש פטור מתשלום האגרה, יצורף לבקשתו צילום כרטיס כספי האסיר. גזבר בית הסוהר במידת הצורך יצרף מזכר ובו פירוט כספים השייכים לאסיר ו/או עומדים להגיע לאסיר ואשר אינם מוצאים ביטויים בכרטיס כספי האסיר".

האינטרס הציבורי מצדיק כי אסיר, המתמודד עם קושי כספי בתשלום אגרה, לא ימצא את דלתות בית-המשפט נעולות בפניו, במיוחד מקום שפנייתו לערכאות נועדה לברר את טענותיו בדבר דרך החזקתו במאסר, ולהגן על זכויותיו מקום שנטען לקיומם של תקלות וליקויים במערכת המשמורת.

לעומת זאת, הטלת חובת תשלום אגרה על אסיר, ולו חלקית ביותר, מהווה מחסום חשוב מפני עתירות סרק וניצול בלתי-ראוי של מערכות בתי-המשפט. האינטרס הציבורי מצדיק הגנה על מערכת השיפוט מפני הליכים מיותרים, ומסייע להקצאה נאותה של משאבים ציבוריים להליכים הראויים לדיון ולהכרעה[65].

ב- עע"א (חי') 228/07[66] העותר לא צירף לאף מאחת מעתירותיו אישור של המוסד לביטוח לאומי או של הלשכה לסיוע משפטי ועל-כן, לא ניתן לקבוע כי העותר הוכיח את זכאותו לקבל פטור מתשלום האגרה. יתירה מזו, כי "לעיתים קרובות לא נדרשים מאסירים האישורים הנ"ל ואולם הבקשות נתמכות בראיות אחרות בכל הנוגע למצבם הכלכלי".

בית-המשפט קבע במקרה דנן כי "ניתן אם כן ללמוד מדברי העותר עצמו, כי אין מדובר בעותר שאין לו אמצעים כלל. כאמור, מדבריו עולה כי יש לו ציוד מחשוב מגוון ומכאן שיש לו אמצעים, לפחות ברמה המאפשרת תשלום אגרה עבור עתירת אסיר. יצויין לעניין זה כי עלות אגרה לעתירה אסיר הינה 63 ש"ח. ער אני לעובדה כי אין לאסיר מקורות הכנסה מגוונים. עם זאת, סכום העתירה אינו גבוה. פטור מאגרה הוא סעד שניתן לאסירים אשר על פניו אין להם גם את היכולת לממן סכום זעום זה".

לבסוף קבע בית-המשפט כי "במקרה זה, לא הובאו ראיות מספיקות כדי להוכיח כי אין לעותר את האמצעים לתשלום אגרה בעבור עתירות המוגשות על ידו ובמיוחד אם יצמצם את הגשת העתירות רק לאלו שראוי לדון בהם, ולא יגיש עתירות כפולות"[67].

ב- בג"צ 7946/07[68] קבע כב' הרשם יגאל מרזל כי אין לקבל את הבקשה לפטור מתשלום האגרה. "אשר ליכולת הכלכלית, הרי שהיתרה שבכרטיס הכספים של העותר גבוהה פי כמה משיעור האגרה בהליך זה, שעה שמדובר באסיר (63 ש"ח). אין איפוא בסיס לבקשה. בנוסף, ספק בעיני אם ההליך מגלה עילה נוכח קיומו של סעד חלופי לעותר, בדמות עתירת אסיר לבית-המשפט המוסמך. הבקשה לפטור מאגרה נדחית איפוא וזו תשולם תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. בהיעדר תשלום כאמור, יימחק ההליך בלא התראה נוספת".

בשג"צ 2044/06[69] המערער טוען כי איננו יכול לעמוד באגרה. כמו-כן, הוא איננו יכול להשיג את סכום האגרה מבני משפחתו, שכן הקשר נותק. בנוסף, הוא איננו יכול להיעזר ב"חבריו" לכלא שכן הוא מסוכך עימם.

במקרה זה, קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי "מהכרטיס הכספי של האסיר עולה כי מצבו הכלכלי דחוק, ועל פני הדברים, ניכר קושי ממשי מבחינתו בתשלום אגרת בית-משפט. אפשר, שאילו היתה, על פניו, עילה ראויה ביסוד בקשת רשות הערעור, היה מקום לשקול מתן פטור מלא מאגרה ביחס לאסיר השפוט לתקופת מאסר ארוכה מאוד, שאין הפרוטה מצויה בכיסו. אולם הערעור על האגרה המופחתת שנקבעה נדון לכישלון בשל אי-קיום התנאי בדבר סיכוי טוב להצלחת בקשת רשות הערעור… בנסיבות אלה, אין מקום למתן פטור מלא למערער מתשלום אגרה, מן הטעם שפטור כזה עלול לעודד קיום הליך שסיכוייו אינם טובים. האיזון שעשה הרשם במתן פטור חלקי לתשלום האגרה הוא מידתי וראוי".

ב- עע"א (ב"ש) 5256/08[70] עסקינן בבקשה לפטור מאגרה ב- 5 עתירות שהוגשו על-ידי העותר. בית-המשפט הדגיש כי המדובר בעתירות שמהוות המשך לסדרה של למעלה מ- 100 עתירות, שהעותר הגיש החל משנת 1999.

בדחותה את הבקשה קובעת כב' השופטת דפנה אבניאלי כי לבקשה צורף דף יתרת הנהלת חשבונות, המלמד על הסכום הכספי העומד לרשותו של העותר בבית הכלא. עיון בדף יתרת החשבון מלמד, כי לרשות העותר סכום מספיק לתשלום אגרה בכל אחת מהעתירות שהוגשו על ידו.

ב- עע"א (ב"ש) 5268/08[71] עסקינן בבקשה לפטור מאגרה ב- 35 עתירות, שהוגשו על-ידי העותר. לטענת העותר, אין באפשרותו לשלם את אגרת בית-המשפט, בהיותו מחוסר אמצעים. לבקשה צורף כרטיס הנהלת חשבונות.

בדחותה את הבקשה קבעה כב' השופטת דפנה אבניאלי כי מעיון בכרטיס מלמד, כי מידי חודש מופקד לחשבונו של העותר סך של כ- 1,000 ש"ח על-ידי בני משפחתו. "מדובר בסכום גבוה יחסית לאסיר, שצרכיו הבסיסיים מסופקים על-ידי המשיב. מעיון בתדפיס ניתן ללמוד, כי העותר עושה שימוש בכספים לרכישת מוצרים בקנטינה, במאות שקלים. העותר בוחר להשתמש בכספו לצורכיו הפרטיים וטוען, כי אין באפשרותו לשלם את אגרת בית-המשפט, בהיותו מחוסר יכולת כלכלית. מדובר בטענת סרק, לאור העובדה שלעותר משאבים כספיים די והותר, המספיקים בהחלט לתשלום אגרת בית-המשפט".

16. עתירה לבית-הדין הגבוה לצדק

כפי שנראה להלן, אין לפנות לבית-דין גבוה לצדק בעתירה הקשורה לענייני אסירים שכן, סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר קובע מפורשות כי בענייני אסירים ועצורים, המוחזקים על-ידי השב"ס, יש לפעול בדרך של עתירת אסיר ובית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, ידון בעתירה.

ב- בג"צ 10881/07[72] העותר מבקש כי יוצהר כי ועדת השיקום בהרכבה כיום נוגדת את הדין ודינה להתבטל. כמו-כן, העותר מבקש צו שיורה לוועדת השיקום להתכנס בהרכב מלא וחוקי, על-מנת להכין לעותר תוכנית לשיקומו.

בדחותו את העתירה קובע בית-המשפט כי "בעקבות החלטת בית-המשפט ב- בג"צ 3180/07 מיצה העותר את ההליכים בפניה לרשות המוסמכת בשב"ס בנושא זה, וקיבל מענה. בשלב זה, פתוחה הדרך בפני העותר לפנות בעתירת אסיר לבית-המשפט המוסמך על-פי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"א-1971 ולהעלות במסגרתה את טענותיו בעניינו, ובכלל זה, לעניין הרכבה של ועדת השיקום ככל שהדבר משפיע על מעמדו ועל זכויותיו".

ב- בג"צ 5908/07[73] נדונה עתירה למתן צו על תנאי. העותר מרצה עונש מאסר של 12 שנים שהוטל עליו לאחר שהורשע בביצוע עבירות מין חמורות. בקשותיו ליציאה לחופשה מן הכלא נדחו מחמת המסוכנות הנודעת ממנו.

העותר מבקש כי בית-המשפט יורה על הוצאת העובדים הסוציאליים של שב"ס מהוועדות לבחינת מסוכנות ועל איוש תפקידים אלה על-ידי "עובדי גוף ציבורי שאינו כפוף לשירות בתי הסוהר".

בדחותו את העתירה קבע בית-המשפט כי "העתירה, כעולה מנימוקיה, אינה אלא דרך עקיפין שבחר בה העותר לנסות ולתקוף את החלטות שירות בתי הסוהר שלא להתיר יציאותיו לחופשה. כידוע לעותר (מההליכים הקודמים שאחז בהם) – הדרך הראויה לכך הינה בפניה ב"עתירת אסיר" לבית-המשפט המחוזי כקבוע לעניין זה בפקודת בתי הסוהר. זהו הסעד החלופי – והדרך הראשית – ולא פניה עקיפה זו שבעתירה".

ב- בג"צ 1574/07[74] העותר הינו אסיר בבית הסוהר "איילון". בעתירה מבוקש לאפשר לאשתו של המבקש לבקרו בבית הכלא. בדחותו את העתירה קובע בית-המשפט כי "סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971 מסמיך את בית-המשפט המחוזי שבאיזור שיפוטו נמצא בית הסוהר לדון בעתירות אסירים בעניין מסוג זה המועלה בעתירה. לפיכך, בידי העותר סעד חלופי לבירור בקשתו. ככלל, בית-משפט זה לא ייזקק לדיון בעתירה מקום שעומד לעותר סעד חלופי… מן הדין הוא כי העותר ינקוט בהליך מתאים בפני בית-המשפט המחוזי".

ב- בג"צ 4655/06[75] נדונה עתירה שנסבה על בקשתו של העותר, עציר במתקן מעצר משטרתי, להעבירו למתקן מעצר באחריות שירות בתי הסוהר בטענה כי התנאים הפיזיים במקום בו הוא מוחזק קשים עליו.

בדחותו את העתירה קבע בית-המשפט כי הלכה היא כי בית-משפט זה לא ייזקק, דרך-כלל, לדיון בעתירה מקום שעומד לעותר סעד חלופי. זאת ועוד. "נושא עתירה זו עוסק בתנאי מעצר של עצור, ולעניין זה נתון בידו אמצעי דיוני לברר את תלונותיו במסגרת עתירת עציר המופנית אל בית-המשפט המחוזי לפי סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971".

ב- בג"צ 4535/06[76] עסקינן באסיר המרצה עונש מאסר בבית הסוהר "איילון", ומלין בעתירתו על מחירי המוצרים הנמכרים בבית הסוהר, על קנסות המוטלים על אסירים ועל תנאי המאסר של חלקם.

בדחותו את העתירה קובע בית-המשפט כי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר מסמיך את בית-המשפט המחוזי לדון בעתירות אסירים בעניינים מסוג אלה ועל-כן, על העותר לפנות בהליך המתאים כאמור לבית-המשפט המחוזי.

ב- בג"צ 786/07[77] קבע בית-המשפט כי "נושא עתירה זו נסב על שאלת תנאי שהייתו של העותר בבית החולים, לצורך ניתוח רפואי, אגב היותו אסיר המוחזק במשמורת שב"ס. תנאי השהייה בבית החולים קשורים בהיותו אסיר המצוי באחריות שירות בתי הסוהר, ועל תנאים אלה קובל העותר. האמצעי הדיוני לברר עתירה כזו הוא במסגרת עתירת אסיר, הנדונה בפני בית-המשפט המחוזי לפי סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971… משכך, ובהיות העותר אסיר כמשמעו בפקודת בתי הסוהר, נתון בידו סעד חלופי בדרך של עתירת אסיר לברר את טענותיו ביחס לתנאי מאסרו, ובכלל זה תנאי החזקתו כאסיר בבית החולים לצורך ניתוח… בהינתן קיומו של סעד חלופי, אין מקום כי בית-המשפט זה יזקק לעניין".

ב- בג"צ 6932/06[78] קבע בית-המשפט כי הוא אינו יוכל "להושיט לעותר את הסעד שהוא מבקש. כאמור בסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971, עתירת אסיר בכל עניין הנוגע למאסרו תוגש לבית-המשפט המחוזי, שבאיזור שיפוטו מצוי בית הסוהר בו כלוא האסיר. ברי, כי עתירה שעניינה קביעה מינהלית של שירות בתי הסוהר, המשליכה על מועד השחרור, עונה למאפיינים אלה. בפני העותר פתוחה, איפוא, הדרך לפנות לערכאה המתאימה".

ב- בג"צ 7946/07[79] האסיר כלוא בכלא איילון ברמלה. האסיר ביקש כי בית-המשפט יורה לשב"ס לבטל את עונשי הקנסות המוטלים על אסירים כאמצעי משמעת, וזאת מן הטעם שמדובר בפגיעה בזכות לקיום בכבוד, כמפורט בעתירתו.

בדחותו את העתירה קובע בית-המשפט:

"אין בידינו להיענות לעותר וליתן את הסעד המבוקש בעתירה. כידוע, בית-משפט זה לא יושיט סעד מקום שבו קיים לעותר סעד חלופי ומקום שבו העותר לא מיצה את ההליכים אל מול הרשות המוסמכת. במקרה זה, על העותר לפנות לשלטונות בתי הסוהר ולשטוח בפניהן את תלונותיו. אם יענה בשלילה, רשאי הוא לעתור לבית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, אשר במחוז השיפוט שלו הוא כלוא, בעתירה 'בכל הנוגע למאסרו', כלשון סעיף
62א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971 (להלן: "הפקודה"). על החלטת בית-המשפט המחוזי בעניין עתירת האסיר רשאי האסיר לבקש רשות ערעור לבית-משפט זה (ראו סעיף 62ג לפקודה). כך או כך, הדרך שבה נקט העותר אינה הדרך המתאימה להעלות טענותיו ונדמה כי אף העותר יודע זאת מניסיון עבר שלו. ראו: בג"צ 5908/07 נוף נ' מדינת ישראל – המשרד לבטחון פנים, תק-על 2007(3) 4047 (2007), שם אמר חברי, השופט י' אלון, את הדברים הבאים:
'כידוע לעותר (מההליכים הקודמים שאחז בהם) – הדרך הראויה לכך הינה בפניה ב"עתירת אסיר" לבית-המשפט המחוזי כקבוע לעניין זה בפקודת בתי הסוהר. זהו הסעד החלופי – והדרך הראשית – ולא פניה עקיפה זו שבעתירה.'"

[17] ב"ש (חי') 3561/08 גיא אלקיים נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2008(3) 11378
(2008).
[18] סעיף 4א לפקודת הנציבות, מס' פקודה 04.31.00, בתוקף מתאריך 1.5.01, תאריך עדכון 1.11.04 (להלן: "פקודת הנציבות").
[19] רע"ב 7850/99 אברהם סמסאן נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2000(1) 598
(2000).
[20] ראה גם עע"א 5661/91 יונס ואח' נ' מנהל בית מעצר דרום ואח', תק-על 92(1) 703 (1992).
[21] בג"צ 1001/07 חיים עובדיה נ' שב"ס ואח', תק-על 2007(2) 1620 (2007).
[22] בג"צ 3180/07 פלוני נ' הרשות לשיקום האסיר ואח', תק-על 2007(2) 691
(2007).
[23] להרחבה ראו בפרק 12 העוסק בעתירת אסיר על החלטת ועדת שחרורים.
[24] מס' פקודה 04.31.00, בתוקף מתאריך 1.5.01, תאריך עדכון 1.11.04.
[25] ראה גם עע"א (ת"א-יפו) 2502/06 י' ר' נ' המרכז לבריאות הנפש – מב"ן ואח', תק-מח 2007(2) 3453 (2007); עמ' (ב"ש) 697/92 דמתי רחמים סעדיה נ' ועדת שחרורים, תק-מח 93(1) 984 (1993); בג"צ 1/82 ועדת השחרורים נ' חנניה בן חיים אדרי, תק-על 82(1) 1045 (1982).
[26] בג"צ 1001/07 חיים עובדיה נ' שב"ס ואח', תק-על 2007(2) 1620 (2007).
[27] רע"ב 6528/08 יונס מוחמד נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3) 1152
(2008).
[28] להרחבה בנושא השיהוי ראו בפרק 3, תת-סעיף 13, העוסק בשיהוי בהגשת עתירת אסיר.
[29] ראה רע"ב 4503/96 נחמיה משבאום בן שלום נ' שירות בתי הסוהר, תק-על
96(2) 115 (1996).
[30] ראה גם עע"א (ת"א-יפו) 1069/04 חאתם בן איברהים אסמעיל נ' שירות בתי-הסוהר, תק-מח 2004(2) 10382 (2004).
[31] עע"א (ב"ש) 5877/05 תומר אזולאי נ' שירות בתי הסוהר ואח', תק-מח 2006(1) 1581 (2006).
[32] עע"א (ב"ש) 5239/05 מחמוד עיסא ואח' נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2005(2) 4355 (2005).
[33] מס' פקודה 04.31.00, בתוקף מתאריך 1.5.01, תאריך עדכון 1.11.04.
[34] רע"ב 9698/07 אבראהים ביאדסה נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(4) 4863
(2007).
[35] עע"א (י-ם) 595/05 אברהם גבאי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(1) 3580
(2006).
[36] רע"ב 9200/04 אמיר סנקר נ' שירות בתי הסוהר ואח', תק-על 2004(4) 243
(2004).
[37] רע"ב 10408/03 יחזקאל זוננאשוילי נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2004
(1) 2136 (2004).
[38] ראו גם בפרק 5 העוסק בעיון חומר חסוי.
[39] עע"א (ת"א-יפו) 2311/01 הראל הרשטיק ואחרים נ' שירות בתי-הסוהר, תק-מח 2002(2) 68335 (2002).
[40] בג"צ 159/84 שאהין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, פ"ד לט(1) 309.
[41] פרופ' ב' ברכה משפט מינהלי כרך ב' 286.
[42] עע"א (ת"א-יפו) 2502/06 י' ר' נ' המרכז לבריאות הנפש – מב"ן ואח', תק-מח 2007(2) 3453 (2007).
[43] בג"צ 3550/02 יעקב ארמילאת ו-6 אח' נ' מפקד איזור חבל עזה, תק-על 2002
(2) 1732 (2002).
[44] רע"ב 5493/06 עמנואל פלד נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(1) 4880
(2007).
[45] רע"ב 6528/08 יונס מוחמד נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3) 1152
(2008); ב- שג"צ 5407/08 אחסאן אבו זלאם נ' שירות בתי הסוהר ואח', תק-על 2008(3) 1280 (2008).
[46] רע"ב 7509/03 רפאל שמיאלוב נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2003(3) 1411
(2003).
[47] רע"ב 5651/05 אברהם אורן נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2005(3) 2934
(2005).
[48] רע"ב 5013/08 פלוני נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2008(3) 2373 (2008).
[49] לעניין זה ראו רע"ב 5453/08 אילן דרי נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2008(2) 4860 (2008); רע"ב 4503/96 נחמיה משבאום בן שלום נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 96(2) 115 (1996).
[50] ראה גם תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "התקסד"א") לפיה:
"פסק-דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של העניין, ממצאי בית-המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה."
[51] י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 521.
[52] ע"א 89/80 כמאל קאסם נ' ד"ר נאדים ואח', פ"ד לז(3) 60 (1983).
[53] רע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 90(2) 1061
(1990).
[54] א' ברק שיקול-דעת שיפוטי (פפירוס, התשמ"ז) 46.
[55] רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' יצחק ארזי, פ"ד נב(2) 743 (1998).
[56] עע"א (נצ') 1715/05 נעים סורי נ' משטרת ישראל, תק-מח 2006(1) 12967
(2006).
[57] רע"ב 6528/08 יונס מוחמד נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3) 1152
(2008).
[58] דברי כב' הרשם יגאל מרזל ב- רע"ב 9329/06 נסרי סלים דחללה נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 3582 (2007).
[59] רע"ב 823/96 מרדכי סלומון ואנונו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 873
(1996).
[60] בעבר תקנה זו היתה תקנה 13 לתקנות בית-משפט (אגרות), התשמ"ח-1987.
[61] רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(1) 717 (2002).
[62] בש"א (י-ם) 4493/07 המינהל האזרחי איו"ש נ' אריה לאוב ואח', תק-מח 2008
(2) 6581 (2008).
[63] רע"א 10498/06 מגדלי ישי חברה לבניין בע"מ בפירוק נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-על 2007(1) 1156 (2007).
[64] מס' פקודה 04.31.00, בתוקף מתאריך 1.5.01, תאריך עדכון 1.11.04.
[65] רע"א 1211/03 דנינו נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 3460 (2003).
[66] עע"א (חי') 228/07 עמנואל פלד נ' שבס: נציבות ירושלים – מח' האסיר, תק-מח 2007(1) 6323 (2007).
[67] בית-המשפט בחן את סיכויי העתירות שהגיש העותר וקבע כי דינן להידחות.
[68] בג"צ 7946/07 יוסף נוף נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3) 5292 (2007).
[69] בשג"צ 2044/06 מחמד עלאונה נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(3) 4692
(2007).
[70] עע"א (ב"ש) 5256/08 מחמוד בן ראיק מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2008(2) 3485 (2008).
[71] עע"א (ב"ש) 5268/08 חיים מהרבנד נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2008(2) 12647 (2008).
[72] בג"צ 10881/07 פלוני נ' הרשות לשיקום אסיר ואח', תק-על 2008(1) 3319
(2008).
[73] בג"צ 5908/07 יוסף נוף נ' מדינת ישראל המשרד לבטחון פנים, תק-על 2007(3) 4047 (2007).
[74] בג"צ 1574/07 טארק דבח נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 3222 (2007).
[75] בג"צ 4655/06 מאהר עווידה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 3913
(2006).
[76] בג"צ 4535/06 מצליח רפאל קהלון נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תק-על 2006(2) 3363 (2006).
[77] בג"צ 786/07 עובדיה חיים נ' שלטונות שב"ס ואח', תק-על 2007(1) 1386
(2007).
[78] בג"צ 6932/06 יעקב שיוביץ נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2006(3) 3456
(2006).
[79] בג"צ 7946/07 יוסף נוף נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(2) 604 (2008).

מקור המאמר – abc-israel.it