1. עדותם של בני זוג (סעיף 3 לפקודה)
סעיף 3 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“3. סייג לעדותם של בני זוג
במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו, ואין כופים אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן זוגו בכתב אישום אחד.”
ממקרא סעיף 3 לפקודת הראיות עולה כי סעיף זה קובע שתי שלוחות. הראשונה, שאין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו. השניה, אין כופין את בן הזוג להעיד לחובת אדם המואשם יחד עימו בכתב אישום אחד.
הבדל בין שתי השלוחות שמנינו לעיל נעוץ בכך, שבעוד שלגבי השלוחה הראשונה לשון החוק קובעת ברורות כי בכל מקרה אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו, הרי שעל-פי השלוחה השניה מדובר רק בכך שלא ניתן לאכפו להעיד. כלומר, עדותו כשירה באם עדות בן הזוג ניתנת מרצונו וללא כפיה {ע”פ 611/80 מיהראן מטוסיאן ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(4), 85 (1981)}.
במילים אחרות, עדות מטעם התביעה נגד בן הזוג איננה מותרת לעולם, אלא-אם-כן נתקיימו הנסיבות יוצאות הדופן, הקבועות בסעיף 5 לפקודת הראיות. עדות נגד מי שמואשם יחד עם בן הזוג היא לעולם כשרה, אך אין כופים את בן הזוג להעיד, אם אין רצונו בכך. הסכים לכך, הרי כשר בן הזוג להעיד, גם אם לדברי עדותו יכולה להיות השלכה עקיפה על בן הזוג, בדברים הנמסרים בעדותו {ע”פ 611/80 מיהראן מטוסיאן ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(4), 85 (1981)}.
ב- ת”פ (שלום חי’) 3579-06 {מדינת ישראל נ’ ניסים חלידו ואח’, תק-של 2012(1), 2865, 2897 (2012)} קבע בית-המשפט כי סעיף 3 לפקודת הראיות קובע איסור על העדת בן זוג לחובת בן זוגו. על-כן, לא ניתן להשתמש בהודעותיהם של הנאשמים 1 ו- 2, האחד כנגד השני, ויש לבדוק אם ללא הודעתו של האחר, עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את המיוחס לכל אחד מהם.
2. בני זוג לצורך סעיף 3 לפקודת הראיות
בשאלת ההגדרה של “בני זוג” הנקובה בסעיף 3 לפקודת הראיות גורס י’ קדמי, בספרו {על הראיות, חלק ראשון, 389} כדלקמן:
“(1) “בני זוג” לעניין זה – הם אלה שהדין בישראל מכיר בנישואיהם, ואין נפקא מינה אם חיים הם בנפרד. “ידוע” או “ידועה בציבור” – אינם נחשבים כבני זוג בהקשר הנדון כאן; ומקום שהדין החל על הנישואים רואה בבני זוג “ספק נשואים” החייבים בגט גירושין – רואים אותם כ”בני זוג” אפילו אם במרשם התושבים אין הם רשומים כ”בני זוג”.”
נראה כי דבריו לעיל של י’ קדמי הינם חד-משמעיים מדי, שכן, פסיקת בתי-המשפט, מותירה תחום פרשנות נרחב להגדרה רחבה יותר של “בני זוג” גם לצורך המשפט הפלילי {ראה גם ו”ע (יר’) 1068/00 דוד רם ואח’ נ’ מנהל מס שבח מקרקעין, תק-מח 2003(3), 4831 (2003); ע”מ (ת”א-יפו) 10/99 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2001(2), 125, 146 (2001); ע”א 640/82 חנן כהן ופולט אמר נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד לט(1), 673 (1985); ע”א 5774/91 מרים יהלום נ’ מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ”ד מח(3), 372 (1994)}.
המועד הקובע לצורך בחינת תחולת החריג שבסעיף 3 לפקודת הראיות, היינו, האם המדובר בבני זוג אם לאו, הינו מועד מסירת העדות בבית-המשפט.
התכלית שבבסיס פסילת עדותו של בן זוג לחובת בן זוגו במשפט פלילי, כפי שהוסדר הדבר בהוראה המיוחדת של סעיף 3 לפקודת הראיות, הינה הצורך לשמור על שלמות התא המשפחתי ועל שלום הבית במסגרת המשפחה.
נשאלת השאלה מה הדין כאשר הנאשם והעדה {אשת הנאשם} נשואים זה לזו אך חיים בנפרד לרבות ניהול משק בית נפרד זה מזו?
“בני זוג” הינם אלה הנשואים זה לזו בנישואים שהדין הישראלי מכיר בהם. לכן, שניים הנשואים זה לזו לפי הדין הישראלי, הינם “בני זוג”, לעניין הוראת סעיף 3 לפקודה, אף שהינם חיים בנפרד ולא מקיימים משק בית משותף, ובהתאם, אין האחד מהם כשיר להעיד לחובת האחר.
כלומר, מצוותו של המחוקק היא, כי במשפט פלילי אין בן זוג כשיר להעיד לחובת בן זוגו ואין נפקא מינה אם המדובר בבני זוג החיים ביחד או בבני זוג החיים בנפרד. כל עוד בני הזוג הם בעל ואישה בשעת מתן העדות, פסולים הם להעיד זה נגד זה. פסלות בן הזוג להעיד נמשכת על-פי מצוות סעיף 3 לפקודת הראיות כל עוד קשר הנישואין קיים בין בני הזוג והוא נעלם רק עם התרתו {ת”פ 4/84 מדינת ישראל נ’ לואיס בלוט, פורסם באתר האינטרנט נבו (1984)}.
לפיכך, יש לדחות הטענה לפיה מאחר והנאשם והעדה {אשתו} חיים בנפרד ולא מקיימים משק בית משותף, ואף הגיעו לידי הסכם, בבית-המשפט לענייני משפחה, להתגרש תוך פרק זמן מסויים, הרי שהתכלית שבבסיס החריג המעוגן בסעיף 3 לפקודת הראיות, שעניינה שמירה על התא המשפחתי וקיום שלום בית במשפחה, אינה מתקיימת עוד בעניינם של הנאשם והעדה, ולכן, יש להעדיף את הכלל שבהוראת סעיף 2 לפקודת הראיות ולאמץ פרשנות אחרת לפיה כי השניים אינם “בני זוג”, לעניין הוראת סעיף 3 לפקודת הראיות, ובהתאם, להתיר את עדותה של העדה {אשתו} לחובת הנאשם.
ונדגיש כי לאור טיב היחסים שבין הנאשם לבין העדה, שכאמור, הינם פרודים ולא מקיימים משק בית משותף, נראה כי האינטרס הציבורי הטמון בהוראת סעיף 3 לפקודת הראיות, היינו, שמירה על התא המשפחתי ושלום הבית במשפחה, אינו מתקיים עוד. יחד-עם-זאת, אין במסקנה זו, כדי לבטל את תחולת הוראת סעיף 3 לפקודת הראיות שכן הוראת סעיף זו אינה כוללת, בצד האיסור של עדות בן זוג לחובת בן זוגו, מבחן נוסף, שעניינו, טיב היחסים בין בני הזוג, במועד הרלבנטי לעדות, כתנאי להתרת עדותו של בן הזוג לחובת בן זוגו {ת”פ 6028-06-08 מדינת ישראל נ’ איוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
נעיר כי מצוות המחוקק בהוראת סעיף 3 לפקודת הראיות היא ברורה וחד-משמעית, ולא מותנית במבחנים כלשהם, למעט הקביעה כי המדובר במשפט פלילי כנגד בן הזוג, והיות העד והנאשם “בני זוג”, במועד מתן העדות בבית-המשפט.
יתרה-מזאת, המחוקק קבע, בהוראת סעיף 5 לפקודת הראיות, חריגים לסייג שבהוראת סעיף 3 לפקודת הראיות. הוראה זו שבסעיף 5 לפקודת הראיות מציינת רשימה סגורה של חריגים להוראת סעיף 3 לפקודת הראיות, ורשימה זו אינה כוללת חריג הקובע כי בעל ואישה החיים בנפרד זה מזו כשירים להעיד האחד לחובת האחר, במשפט פלילי.
משקבע המחוקק רשימה סגורה של חריגים לסייג שבסעיף 3 לפקודת הראיות, מבלי לכלול בה בני זוג פרודים, הוא הביע בכך את כוונתו כי “בני זוג” הם אלה הנשואים, לפי נישואים המוכרים בישראל, בין אם חיים הם יחדיו ובין אם חיים הם בנפרד.
זאת ועוד. בני זוג אשר התגרשו זה מזו ושבו לחיים משותפים והולידו ילדים משותפים לאחר הגירושין הינם “בני זוג”, לצורך הוראת סעיף 3 לפקודת הראיות, ולכן, אין האחד מהם כשיר להעיד לחובת השני, במשפט פלילי. במקרה זה, מתקיים הצורך לקיים את שלום הבית והשמירה על התא המשפחתי ששני בני הזוג הנ”ל שותפים לו, אף שאינם נשואים אלא גרושים, אך בפועל חיים הם יחד ומקיימים משק בית משותף, ככל זוג אחר {ת”פ (ב”ש) 2190/01 מדינת ישראל משטרת ישראל נ’ מויאל שמעון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.
3. עדותם של הורה וילד (סעיף 4 לפקודה)
סעיף 4 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“4. סייג לעדותם של הורה וילד
במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו, ואין כופים אחד מהם להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם משנהו בכתב אישום אחד.”
ממקרא סעיף 4 לפקודת הראיות עולה כי סעיף זה קובע שתי שלוחות. הראשונה, “אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו”. השניה, “ואין כופים אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן זוגו בכתב אישום אחד” {ראה גם ת”פ (שלום ת”א) 21624-10-09 מדינת ישראל (פמת”א – מיסוי וכלכלה) נ’ דוד פרידמן, תק-של 2010(4), 88124, 88128 (2010); תפ”ח (ת”א-יפו) 1138/06 מדינת ישראל נ’ אבוטבול ואח’, תק-מח 2007(1), 6482 (2007); מ”ת (שלום ר”ל) 41790-08-10 מדינת ישראל נ’ יוסף נסאסרה, תק-של 2010(3), 86852, 86855 (2010); ת”פ (שלום נת’) 6946-08-09 מדינת ישראל נ’ ניסים דרור, תק-של 2010(2), 117235, 117238 (2010); ב”ש (מחוזי נצ’) 1591/08 מדינת ישראל נ’ פאדי חכרוש, תק-מח 2008(4), 1262, 1265 (2008); עמ”ק (מקומיים הר’) 5688/00 מדינת ישראל נ’ רחל לוי, תק-של 2008(1), 3380, 3381 (2008)}.
גם כאן {כדוגמת סעיף 3 לפקודת הראיות}, הבדל בין שתי השלוחות שמנינו לעיל נעוץ בכך, שבעוד שלגבי השלוחה הראשונה לשון החוק קובעת ברורות כי בכל מקרה אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו, הרי שעל-פי השלוחה השניה מדובר רק בכך שלא ניתן לאכפו להעיד.
כאשר מצורפים לכתב אישום אחד, מספר נאשמים, שעל-פי פקודת הראיות הם אינם כשרים להעיד זה כנגד זה, ייתכנו נסיבות בהן אי-הרצון של האחד למסור דברים אשר יש בהם, על-פי תפיסתו, כדי להפליל את האחר, עלול לגרום לקיפוח הגנתו של מי מהם.
נסיבות כאלה, מהוות שיקול לכיוון הפרדת המשפט והן נשקלות ומאוזנות עם השיקולים האחרים התומכים באי-הפרדתו {ת”פ (מחוזי ב”ש) 8227/07 מדינת ישראל נ’ ביטון שלומי, תק-מח 2008(1), 9322, 9324 (2008); בג”צ 4451/04 יוסף קסטוריאנו נ’ כב’ השופטת ח’ כוחן, תק-על 2004(2), 3223, 3224 (2004)}.
ב- ת”פ (כ”ס) 61980-02-15 {אירמה ברדנשוילי נ’ מדינת ישראל, תק-של 2016(2), 31366 (2016)} נקבע:
“7. סעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי קובע את סמכותו של בית-המשפט, בכל שלב שעד הכרעת הדין, לצוות על הפרדת המשפט באישום פלוני שנכלל בכתב האישום, או על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם עם אחרים.
8. סעיף 4 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 (להלן – “פקודת הראיות”), קובע כי…
סעיף 4 לפקודת הראיות חל בעניינם של המבקשים, ואין תחולה לאיזה מן החריגים לכלל פסילה זה.
9. מובן, ואין צריך לומר, כי אם יופרדו האישומים לא תוכל התביעה להביא את המבקש לעדות במשפטה של אמו המבקשת. ניסיון כזה היה נוגד את הוראת סעיף 4 לפקודת הראיות. מותר גם להניח שההגנה באותו משפט לא תביא את המבקש לעדות מטעמה, ועל-כן לא תוכל התביעה להגיש נגד המבקשת את אמרת החוץ המפלילה שמסר בנה.
מכאן, שבבחירתה להעמיד לדין את שני המבקשים בצוותא חדא, עלולה התביעה לעקוף את הוראת סעיף 4 לפקודת הראיות, ולכך אין לתת יד.
10. לא למותר לציין כי בעניין בו עסקינן קיימת הלכה מפורשת של בית-המשפט העליון… במסגרתה הובהר כי אין להעמיד לדין נאשמים שסעיפים 3 ו- 4 לפקודת הראיות חלים בעניינם בכתב אישום אחד, אם קיימת אמרת חוץ מפלילה של האחד נגד משנהו.
11. אשר על-כן אני מקבל את הבקשה ונותן צו להפרדת המשפט.
12. תוך 7 ימים תגיש התביעה לבית-המשפט שלושה כתבי אישום, כדלקמן:
אישום אחד יכלול את האישום הראשון נגד שני הנאשמים. אישום זה ימשיך להתנהל במסגרת ההליך הנוכחי; אישום שני, נגד המבקשת בלבד, יכלול את אישומים 2 ו-3; אישום שלישי, נגד המבקש בלבד, יכלול את האישום השני. שני האישומים הנוספים יקבלו מספרי הליך חדשים. מובן כי אין המאשימה חייבת להגיש את כל כתבי האישום הללו, אם תסבור שאין ברשותה די ראיות להגיש איזה מהם (כולו או חלקו)…”
4. הכלל הקבוע בסעיף 3 לפקודה חל גם על “ידועים בציבור”
ב- ת”פ (ת”א) 50516-05-13 {מדינת ישראל נ’ יוסף יחיא-סיים, תק-של 2015(4), 77390 (2015)} נדונה השאלה הכשר ידוע בציבור להעיד במשפט פלילי נגד בת זוגו? בית-המשפט קבע:
“7. הנה-כי-כן, משהסכימה המדינה כי יחיא וחנה הם ידועים בציבור, על כל המשתמע מכך, אין עוד צורך בבחינה מעמיקה של יחסיהם, והמשוכה היחידה שניצבת לפנינו הינה משפטית גרידא, לאמור: הכשר ידוע בציבור להעיד במשפט פלילי נגד בת זוגו, הידועה בציבור “שלו”?
ב. עדות נגד בן זוג: מה טעם יש לאבחן ידוע בציבור מחברו הנשוי כדת וכדין?
8. סעיף 3 לפקודת הראיות קובע כך…
9. התביעה ביקשה לסלק את התנגדותה של ההגנה לצרף את יחיא לרשימת עדי התביעה נגד חנה, על-הסף, גם לאחר שהניחה כאמור כי מדובר בידועים בציבור, תוך שהיא נשענת על ספרו של המלומד יעקב קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמוד 441, שם נכתבו הדברים המפורשים הבאים:
” ‘בני זוג’ – לעניין זה – הם אלה שהדין בישראל מכיר בנישואיהם, ואין נפקא מינא אם חיים הם בנפרד. ‘ידוע’ או ‘ידועה בציבור’ – אינם נחשבים כבני זוג בהקשר הנדון כאן…”
I rest my case, אמר התובע, וישב.
10. ברם, אינני רואה עין בעין עם התביעה, אלא עם ההגנה, אשר הפנתה לרציונל שבבסיס אותה הוראה שבפקודת הראיות, הגלום במטרה – “לשמור על שלמות התא המשפחתי ועל שלום בית במסגרת המשפחה”, כאשר הציטוט נלקח מאותו הספר של המלומד קדמי, רק שני דפים מוקדם יותר (שם, בעמוד 439).
ההגנה פרשה ידיה לצדדים, כאילו שואלת בתמהון – מה לנו להבחין בין שלמות תא משפחתי של אלה הנשואים כדת וכדין, לבין שלמות התא המשפחתי של אלה ש”נשואים”, או מקושרים, או מחוברים, שלא כדת וכדין הנוהג, אולם אין מחלוקת בעצם קיומו של אותו תא, אותו הקשר, אותם המאווים והרגשות, וכיוצא באלה מאפיינים של תא משפחתי “רגיל”?
11. ההגנה לא הביאה תקדים לכך שעדותו של ידוע בציבור נגד העזר שכנגדו איננה כשרה.
עם-זאת, קיימים תקדימים “קרובים”, המלמדים על פרשנות מרחיבה, תכליתית, של הוראת סעיף 3 לפקודת הראיות.
כזה הוא פסק-הדין שניתן במסגרת ת”פ (ב”ש) 2190/01 מדינת ישראל נ’ מויאל שמעון (פורסם ביום 28.04.04), שם קבע בית-משפט השלום בבאר שבע (כב’ השופט מגד) כי אישה שהתגרשה מבעלה, אך המשיכה לחיות עמו ואף ילדה לו ילדים לאחר הגירושין – איננה כשרה להעיד נגדו.
לציין, כי החלטת בית-משפט השלום בבאר שבע, בענין מויאל, נשענה על פסיקה מוקדמת יותר, משנת 1983, של בית-משפט השלום בכפר סבא, במסגרת ת”פ (כ”ס) 354/83 מדינת ישראל נ’ חשמטי מפי כב’ השופט (כתוארו אז) פרגו.
גם בפרשת חשמטי פסל בית-המשפט אפשרות להעיד במשפט פלילי מטעם התביעה גרושה ששבה לחיק בעלה, שאף ילדה לו בת לאחר מכן, מהטעם שיש לראותם, את בני הזוג ה”חוזרים”, כבני זוג לכל דבר ועניין, הנופלים בגדר הוראת סעיף 3 לפקודת הראיות.
אין מחלוקת, כי על-פי הדין, המועד “הקובע” בשאלה אם פלונים הם בני זוג, הוא מועד מתן העדות, ולא מועד ביצוע העבירה הנטענת. רוצה לומר, כי גם בפרשת חשמטי, וגם בפרשת מויאל, עת שבו בני הזוג זה לזרועות זה, והיה קיים “תא משפחתי”, כזה שעדות של בן זוג אחד נגד חברו היה פוגם באותו התא – מצאו בתי-המשפט להרחיב, או לפרש, את המונח “בני זוג”, הקבוע בסעיף 3 לפקודה, ככזה החובק גם את עניינם, אפילו לא היו עוד נשואים זה לזו.
12. לגבי דידי, אין כל טעם או סיבה, להגלות או להחריג את הידועים בציבור, מתחת למִטְריה שביקש המחוקק לשים מעל ראשם של בני זוג, לבל “ירטבו” מההליך הפלילי, לבל יחבל או יפגע הקשר הזוגי-משפחתי שביניהם.
נזכיר, מבלי להעמיק או להרחיב, כי ידועים בציבור הינם “בני זוג המנהלים חיי משפחה במשק בית משותף”. רוצה לומר, אין המדובר בחברים ב – Facebook, או ב – Tinder, רחמנא ליצלן, או שניים שנפגשו אך אמש לבילוי משותף, והנה הם קמים בבוקרו של יום באותה המיטה, אלא בשניים שמקיימים מערכת יחסים זוגית לאורך זמן, כאשר מדובר במגורים משותפים, להבדיל משהייה זמנית, ולצד המשק המשותף מנוהלים גם חיי משפחה בעלי אופי אינטימי.
לא אכביר עוד מילים בעניין זה, מכיוון שאת גישתי – תוך סקירה חקיקתית הסטורית קצרה – מיטיב לתאר ולהסביר המלומד ד”ר אסף הרדוף, בציטוט הבא מתוך מאמרו בעל נגד אישה, אמת נגד משפחה, או המבט הרביעי על הכשרות להעיד במשפט הפלילי, דין ודברים, תשס”ח, 275, 292, כהאי לישנא:
“המילה ‘אישה’, שהופיעה בפקודת העדות, פורשה כאישה נשואה. מנגד, בפקודת הראיות (שהחליפה את הפקודה הישנה – ש.ב.) מופיע המונח ‘בן זוג ‘ בלא הגדרה. פרשנות המונח בהלכה היא צרה ואינה כוללת ידועים בציבור, אך אין הדבר מחויב. מבין שני פירושי חוק אפשריים, יש לבחון בזה המקיים את זכויות האדם; מניחים כי זו תכלית החוק האובייקטיבית, הבאה לממש את ערכי היסוד של השיטה. בעבר, פורש המונח בצורה רחבה, כדי לכלול קבוצות נוספות של בני זוג היוצרים תא משפחתי. יצוין, כי החוקים העוסקים ב’בני זוג’, להבדיל מאלה העוסקים ב’בעל ואישה’, הם רבים ומגוונים. המשפט הישראלי פירש את המונח ‘בני זוג’ בהקשרים שונים ככולל גם תאים משפחתיים, שאינם מבוססים על נישואין המוכרים בישראל. המונח פורש בהרחבה גם בהקשר ההומוסקסואלי בענין דנילוביץ’, ובעניין ע.מ. פירש היועץ המשפטי לממשלה בהרחבה חוקים בנוגע לזוגות באותו המין. סבורני כי הדבר מתבקש וראוי. יש סיבות אפשריות רבות לחיים משותפים מחוץ למסגרת הנישואין: אקט מחאה חילוני, הגבלות דתיות, סטטוס של חוסר דת, חשש מאיבוד זכויות (כגון תשלומי פנסיה, תגמולים וכדומה) או בחירה לממש מערכת זוגית באופן אותנטי. מוסד הידועה בציבור מוכר בחוקים רבים. המחוקק ביקש לשמור על זכויות נשים שאינן נשואות ולסייע לזוגות שלא נישאו מטעמי עיקרון… לדעתי, בענין סעיפי הכשרות – דין ידועים בציבור כדין נישואין… פרשנות זו מחויבת גם משיקולי הרמוניה פרשנית, הנשענת על ערכי היסוד לרבות ערך השוויון… יש לבחון את הקשר לגוף הענין. דין תא משפחתי אמיתי של ידועים בציבור כדין תא משפחתי אמיתי של נשואים. גם פלר והרנון כתבו, שראוי שידועים בציבור יכללו בהוראות הסעיף. אמנם מושג הידועים בציבור נזיל יותר ממושג הנישואין, ולעיתים ההכרה בו תחייב בירור עובדתי, במעין משפט זוטא, אך זה מחיר ראוי – ולא גבוה – למען השגת שוויון חברתי. צדו השני של המטבע, לגישתי, הוא שתא משפחתי מדומה אינו זכאי לכל הגנה שהיא. הרציונל שבבסיס ההטבות והזכויות שניתנו לנשואין אינו חל על נישואין פיקטיביים, נישואין למראית עין… הדיון בשאלת הכשרות במקרה נשואין למראית עין חשוב כדי להבין על איזה ערך מבקש המשפט להגן. האם המשפחה היא ערך לפי הגדרתה? או אולי התא המשפחתי איננו ערך עצמאי, אלא הוא רק בא לקדם ערך אחר, כמו אהבה, אינטימיות או אושר? שאלות חשובות אלו חורגות ממסגרת הדיון, אך הרהור ראשוני בהן עשוי לסייע לנו להבין, אלו זכויות באים סעיפים 4-3 לשמר…”
מילים כדורבנות, וכל המוסיף גורע.
13. לא רק אני תמים דעים עם גישתו של ד”ר הרדוף, ועוד קודם לכן – גישתם של הפרופסורים פלר והרנון. דומני שגם המדינה, על חלק מענפיה השונים, לרבות פרקליטות המדינה – משרד המשפטים, מסכימה עם גישה זו (או לפחות – הסכימה בעבר), גם אם לא נסחפה בטיעוניה למחוזות פילוסופיים ורומנטיים, כמצוטט לעיל.
כך, במסגרת דיון שנערך בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ישראל, ביום 31.07.07, בענין הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס’ 16) (עדות קרובים), התשס”ו-2006, אמר המשפטן עו”ד איתמר גלבפיש (ככל הנראה אחד מהיועצים המשפטיים של הוועדה), את הדברים הבאים:
“בחוק היום יש מספר בעיות שצריך לדון בהם, שאחת מהן עלתה כאן – הכשירות… יש עוד מספר בעיות שעולות היום מן הנוסח. אחת מהן, כפי שהזכיר היושב-ראש, היא סוגיית בני-הזוג והידועים בציבור. בחלק נרחב מהמדינות גם ידועים בציבור נכללים לצורך החריגים שבחוק. ברור שמבחינה אינטואיטיבית – אולי חברי כנסת מסוימים יחלקו עלי – יש קרבה גדולה מאוד ברעיונות. בוודאי שהקשר בין שני אנשים שאינם נשואים אך גרים יחדיו 20 שנים ויש להם ילדים משותפים, אינו שונה לחלוטין מבני זוג שנישאו זה עתה, או גם מבני-זוג שנישאו וחיים יחד 20 שנים. בתי-המשפט, בניגוד לפסיקתם בעניינים אחרים באשר לבני זוג הידועים בציבור, כאן בחרו, כנראה עקב האינטרס המוסדי של בית-המשפט בהבאת עדים אליו, לצמצם ולקבוע שזה חל רק על בני זוג נשואים ולא בני זוג שהם ידועים בציבור. אני סבור שהסוגיה הזאת צריכה לקבל התייחסות בעמדת הממשלה, ואם כבר הוועדה מתכנסת כדי לדון בעניין, עליה להכריע גם בהכללתם של ידועים בציבור.”
הגב’ דפנה בינוול, נציגת פרקליטות המדינה, משרד המשפטים, החרתה החזיקה אחר הדברים הללו של עו”ד גלבפיש, כך: “בעניין הידועים בציבור נראה לי על-פי הדברים שאתה צודק”.
14. למיטב הידיעה, טרם הבשילה העמדה שהוצגה לעיל על-ידי משפטני המדינה גלבפיש ובינוול לכלל תיקון פקודת הראיות, אולם בשנת 2013 פורסמה כבר הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס’ 16) (עדות קרובים), התשע”ד-2013 (הצעות חוק הממשלה, מיום ח’ בכסלו התשע”ד, 11.11.13, 808), שם נקבע התיקון המיוחל, ולפיו “בן זוג – לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, ולמעט הפרוד מבן זוג”.
הצעת חוק זו הובאה ואושרה בקריאה ראשונה, בחודש דצמבר 2013, אך שוב, למיטב הידיעה, העניין לא קודם מאז.
15. כזכור, התביעה ביססה את בקשתה להעיד את יחיא נגד חנה, על הדברים הנזכרים, כמעט אגב אורחא וכאילו באופן מובן מאליו, בספרו של המלומד קדמי, לפיהם הדיבור “בני זוג” אינו כולל ידועים בציבור.
עיון מעמיק בספרו של כב’ השופט קדמי מלמד לכאורה, כי אין קביעה חד-משמעית, פוזיטיבית, בפסיקה, לפיה ידועים בציבור לא יבואו בגדר החריג לכלל לפיו הכל כשרים להעיד, והדבר אך נלמד – על דרך ההיקש – מקביעות של בתי-משפט, שקבעו כי רק בני זוג נשואים יוכלו לבוא בגדר הסייג שבהוראת סעיף 3 לפקודת הראיות.
כך למשל בפרשת ת”פ (יר’) 4/84 בעניין מדינת ישראל נ’ בלוט, פ”מ תשמ”ה(1), 324, שם נדונה בבית-המשפט המחוזי בירושלים כשרותו של בן זוג להעיד לטובת התביעה הפלילית שעה שהשניים חיו בנפרד; והוא הדין בפרשת ע”פ 500/77 עומרי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לג(2), 681, שמה דן בכלל בית-המשפט העליון בעדות של בן נגד אביו, מה עוד שאגב עבירת רצח, שם דחה כב’ השופט (כתוארו אז) שמגר, את טענת אי-כשרות ההעדה, אל נוכח הצורך להילחם באלימות קשה כגון דא. למותר להזכיר, כי פסק-הדין בענין עומרי ניתן בשנת 1979, דהיינו – לפני לא פחות משלושים ושש שנים תמימות(!).
אל מול אלה ניתן להצביע על דברי כב’ הנשיא ברק, במסגרת ע”א 2622/01 מנהל מס שבח מקרקעין נ’ עליזה נבון (פורסם ביום 29.07.03), שם נקבע כי הגישה המקובלת היום הינה כי במישור הלשוני הדיבור “בן זוג” רחב דיו כדי לכלול בחובו גם ידוע בציבור, ובכל מקרה תיעשה ההכרעה על-פי התכלית המונחת ביסוד הסדר החקיקתי (שם, בעמ’ 325). וראו גם את גישת כב’ הנשיאה בייניש במסגרת בג”צ 4178/04 פלונית נ’ בית-הדין הרבני לערעורים ואח’ (פורסם ביום 13.12.06).
16. הנה-כי-כן, היום – שנים רבות לאחר כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר קנה שביתה במקומותינו – יש להשקיף ולפרש, לדעתי, על המילים “בני זוג”, שבסעיף 3 לפקודת הראיות, באופן שונה, עדכני יותר.
כלום באמת ובתמים ניתן לומר, עדיין, בעידן זה, כי תא משפחתי מתקיים, חי ונושם, רק אצל שניים שנישאו כדת וכדין? פשיטא, כי התשובה שלילית. קביעה זו אינה משנה מציאות, היא איננה יוצרת מציאות, אלא אך משקפת אותה.
17. סוף-דבר, שאני מקבל איפוא את התנגדותה של ההגנה, ומורה כי יחיא, הידוע בציבור של חנה, אינו כשיר להעיד נגדה במסגרת התיק הפלילי דנא.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
