בעבר, נוסחה של תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קבעה כדלקמן:
"471. סעד זמני בתקופת הערעור (432)
(א) בית-המשפט שנתן החלטה המבטלת, במפורש או מכללא, החלטה אחרת של בית-המשפט, רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכל עוד לא הוגש ערעור או לא הוגשה בקשת רשות לערער, להורות שההחלטה המתבטלת תעמוד בתקפה, בלי שינויים או בשינויים, הכול עד להכרעה בערעור או בבקשת הרשות לערער, או לתקופה קצרה מזו, או לתת כאמור סעד זמני אחר לפי פרק כ"ח.
(ב) בקשה למתן סעד על-פי תקנה זו אפשר שתידון ללא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה המבטלת.
(ג) הוגש ערעור או הוגשה בקשת רשות לערער, יהיו הסמכויות על-פי תקנת-משנה
(א) נתונות לבית-המשפט שלערעור.
(ד) בית-המשפט רשאי לצוות על מתן סעד על-פי תקנה זו בתנאים שייראו לו, לרבות מתן ערובה מאת המבקש להבטחת נזק העלול להיגרם על-ידי הצו וקביעת מועד להגשת הערעור או בקשת הרשות לערער."
ביום 11.04.13 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי במסגרתם בוטלה תקנה 471 לתקסד"א.
אם כן, הסמכות להורות על עיכוב ביצועה של החלטה וכן על מתן סעד זמני לתקופת הערעור, מוסדרות כיום – לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון תשע"ג) – בהוראות תקנות 467(ב) ו- 467(ג) לתקסד"א.
תקנות אלה החליפו, בין היתר, את תקנה 471(א) לתקסד"א, אשר קבעה {ערב התיקון כאמור}, כי סעד זמני לתקופת הערעור יינתן "מטעמים מיוחדים שיירשמו".
הכלל שלפיו סעד זמני לתקופת הערעור יינתן, בעיקרון, אך "מטעמים מיוחדים", הניח כי לאחר שטענותיו של מבקש הסעד הזמני התבררו ותביעתו נדחתה בערכאה הדיונית, בעקרון אין בנמצא תשתית מוצקה להיענות לבקשתו.
גישת הפסיקה היתה משנדחתה תביעתו של מבקש הסעד הזמני, פוחתת ההצדקה למתן הסעד הזמני ונקודת האיזון משתנה, ככלל, לטובת המשיב {ראה למשל ע"א 361/11 עזאם נ' המועצה המקומית גוש חלב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
לפיכך, בהלכה נקבע כי על מי שמבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, סיכויים טובים לקבלת הערעור. השני, נטיה של "מאזן הנוחות" באופן ברור לטובתו.
שני התנאים הללו שלובים זה בזה, כך שככל שהמבקש מצביע על סיכויי ערעור טובים יותר, כך יפחת משקלו של התנאי בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך. נוסחת איזונים זו מוכרת בפסקיה כ"מקבילית כוחות" {ראה למשל ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.
נעיר כי, ככלל, נטל השכנוע להראות שחל אחד החריגים בגינו יש לעכב ביצוע, מוטל על המבקש {ראה למשל ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1), 668, 672 (1996); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5), 403 (1997)}.
ביטולה של תקנה 471 לתקסד"א והיעדר דרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" בהוראת תקנה 467 לתקסד"א בנוסחה כיום, עשויים לעורר את השאלה אם ההלכות ואמות המידה הנוגעות למתן סעד זמני לתקופת הערער, שחלו ערב תיקון תקנות תקסד"א, ממשיכות לחול גם לאחריו?
אנו סבורים, כי לא חל שינוי מהותי בקריטריונים, אף כי ייתכן שמותנה במקצת הדרישה ל"טעמים מיוחדים". ונבהיר.
התיקון שבוצע בתקנות סדר הדין האזרחי הינו "דיוני" במהותו.
התיקון נועד ליצור הסדר אחיד ולהבהיר את חלוקת הסמכותיו בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור, בנושאים של מתן סעד זמני ועיכוב ביצוע.
זאת ועוד. אין בדברי ההסבר לתיקון התקנות אינצידקציה לכך שמחוקק-המשנה התכוון לשנות מהמצב המשפטי שנהג בכל הנוגע לאופן הפעלת שיקול הדעת ולאמות המידה שצריכות להנחות את ערכאת הערעור בבואה להכריע בבקשות לעיכוב ביצוע המונחות לפתחה {ראה לעניין זה גם ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד אייל ארנברג הנאמן על נכסי אברהם וייס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); ע"א 8488/12 יורשי המנוח ח'טיב נ' יורשי המנוח יאסין, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
משכך, אנו סבורים כי הקריטריונים באשר לאופן שיקול הדעת ואמות המידה, כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקת בתי-המשפט ערב התיקון, נשארו על כנם {ראה גם ע"א 427/13 אבי דעוס נ' נפתלי דופני, פורסם בתקדין (28.08.13)}.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
