סעיף 49 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:
"49. עדות רופא
(א) רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית-המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא.
(ב) הוראות סעיף-קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות רופא או לעבוד כאמור בסיפה לסעיף-קטן (א).
(ג) נטען חסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בטענה בדלתיים סגורות; החליט בית-המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות."
החסיונות הנוגעים למצב רפואי (סעיף 49 לפקודת הראיות), למצב נפשי (סעיף 50 לפקודת הראיות) ולמצב סוציאלי (סעיף 50א לפקודת הראיות) ודומיהם (למשל, יומנים אישיים כמו בבג"צ 9264/04) הם רגישים ביותר בשל פוטנציאל הפגיעה הרב במתלוננים ובפרטיותם, והם מגלמים את מורכבות מלאכתו של בית-המשפט בבחנו את החומר שעליו חל חיסיון:
"כך למשל, שעה שעסקינן בחיסיון המוטל על דברים שנמסרו לעובד סוציאלי, מתמודדים מול זכותו של הנאשם למשפט הוגן ערכים וזכויות נוספים ובכללם אלה: זכותה של המתלוננת לפרטיות כחלק מכבודה שלה; רצוננו כחברה שהפרט יוכל למצוא מזור למצוקותיו בדרך של טיפול, תוך שיוכל לשים מבטחו במטפל וביחסי האמון שהתפתחו ביניהם. החיסיון המוטל על הנמסר לעובד סוציאלי, כמו גם לרופא ולבעלי מקצוע נוספים, מבקש להגן בראש ובראשונה על המטופל ועל מערכת היחסים בין המטופל למטפל, המושתתת כל כולה על יחסי אמון בין השניים. המטופל פותח בפני המטפל את סגור ליבו, וחושף בפניו את תחושותיו וחוויותיו האינטימיות ביותר. פתיחת גבולות החיסיון בכל מקרה שהמטפל חשף בפני המטפל דברים שחווה ביחס להשתלשלות האירועים, משמעה פגיעה ביכולתו או ברצונו של מטופל לדבר באופן חופשי עם מטפלו, שכן לעולם יקנן בו החשש כי סודותיו הכמוסים ביותר יהפכו לנחלתם של אחרים. עלול להיות בכך כדי לפגוע במערכת היחסים הרגישה בין המטפל למטופל, ואף באפקטיביות הטיפול כולו, ולהרתיע נפגעי עבירה מפני פנייה לטיפול או מפני הגשת תלונה. לפיכך על בית-המשפט הדן בבקשה להסרת החיסיון לדון בה בזהירות יתר, תוך איזונים הנבחנים בכל מקרה לגופו, כדי לאפשר הגנה ראויה לנאשם, אך זאת מבלי להרחיק למחוזות שוליים, ומבלי לפגוע פגיעה לא דרושה בזכויות המתלונן; ואין לכך מורה טוב מן השכל הישר. (עניין פלוני, פסקה ז (5)). {בשפ 8815/15 העורר: נור סעד נ' המשיבה: מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 5980(10/05/2016)}
על-פי סעיף 49(א) לפקודת הראיות, לבית-המשפט נתונה הסמכות להסרת החסיון הרפואי אם מצא "כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה" {ת"פ (כ"ס) 2394-08 משה זר נ' מדינת ישראל – יחידת תביעות ש"י – שלוחת אריאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע"ח (חי') 54058-01-11 נסים פדידה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); מ"ת (חד') 32320-05-10 נסים חזן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
על בית-המשפט לאזן בין שני אינטרסים הנוגדים זה את זה {ת"פ (ק"ג) 988/06 מדינת ישראל נ' פסח יוסף, תק-של 2007(2), 28157 (2007)}:
האחד, חיוניותו של המידע החסוי להגנתו של נאשם במשפט פלילי המתנהל נגדו.
השני, זכותו של המתלונן לפרטיות.
החסיון הרפואי ימשיך ויחול גם במקרה והרופא הפסיק ולעסוק בעניין שברפואה {ראה סעיף 49(ב) לפקודת הראיות}.
סעיף 49(ג) לפקודת הראיות קובע כי במקרה ונטענה טענת חסיון, הדיון בטענה יהא בדלתיים סגורות.
רק החולה זכאי יהיה לוותר על החסיון הרפואי ואילו הרופא חייב, באיסור פלילי, שלא לחשוף את סודו הרפואי של החולה.
התנאים להפעלת חסיון רפואי הם:
האחד, נושא החסיון הוא "דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו" של הרופא.
השני, המדובר אך ורק ב"דבר" שיש לו "זיקה עניינית" לחולה עצמו, באופן אישי.
השלישי, נושא החסיון הוא דבר ש"הגיע אליו תוך עבודתו כרופא". המדובר אך ורק ב"דבר" שמגיע אל הרופא במסגרת השירות הרפואי שהוא נותן לחולה. נראה כי תינתן לדרישה זו משמעות רחבה לפיה רואים את עבודת הרופא כמתחילה בפניית החולה אליו.
הרביעי, נושא החסיון הוא "מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד."
המבחן אותו מציעה פסיקת בתי-המשפט היא המבחן לפיו תישאל השאלה מה שהרופא מגלה בחולה תוך כדי בדיקה בחדרו הסגור או מה שהוא עושה בחדרו הסגור תוך כדי טיפול בו, וכל כיוצא בזה, הם "מטיבם" דברים שבסוד הרפואי; מה שאין כן "עובדות הנראות לעין כל" {בג"צ 447/72 ישחמוביץ נ' ברוך, פקיד שומה, פ"ד כז(2), 253, 264 (1973)}.
הנקיטה במושג "בדרך-כלל" באה לקבוע מבחן אובייקטיבי.
כלומר, "אין חולה יכול באמרי פיו ליצור חסיון לגבי דבר שבדרך-כלל אינו נשמר בסוד; ובית-המשפט הוא הקובע, על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, אחידה ויציבה, אם הדבר נמנה על אלה שעל-פי טיבם הם נמסרים לרופא, בדרך-כלל, מתוך אמון שישמרם בסוד" {בג"צ 447/72 ישחמוביץ נ' ברוך, פקיד שומה, פ"ד כז(2), 253, 264 (1973)}.
צילומים של "לפני ואחרי" הניתוח שבוצע הוא בגדר מידע רפואי החוסה תחת החסיון הקבוע בסעיף 49 לפקודת הראיות {בש"א (ת"א-יפו) 176469/06 ורדה טלמור ואח' נ' ד"ר דב קליין ואח', תק-של 2006(4), 14574 (2006)}.
תנאי לקיומו של הליך להסרת החסיון הינה הנחת תשתית משפטית ועובדתית שיש בה לבסס את הטענה לפיה יש בתיקיה הרפואיים של המתלוננת חומר חיוני להגנת הנאשם, ואין די בטענה סתמית לפיה תיקים אלו "ככל הנראה" כוללים חומר כאמור {דברי בית-המשפט ב- ת"ד (יר') 10114-05-11 משה אשר הינמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
ב- בג"צ 447/72 {ישחמוביץ נ' ברוך, פקיד שומה, פ"ד כז(2), 253, 264 (1973)} נדונה השאלה האם ניתן לעיין בכרטיסיות רופא לצורך בדיקת מס הכנסה.
במקרה דנן, חוקרי מס הכנסה תפסו כרטיסיות רפואיות של העותר העוסק בפרקטיקה פרטית כרופא בתחום העקרות, ההזרעה המלאכותית והאימפוטנציה, בהן רשומים שמות של פציינטים וזאת במסגרת חקירה בגין חשד שהעותר עבר על הוראות פקודת מס הכנסה.
המשיב רצה לבחון את שמות הפציינטים, מענם ושיעור התשלומים ששילמו לעותר כפי שהם משתקפים בכרטיסיות, ולהשוות מידע זה למידע שביומן הרופא שניהל העותר.
בית-המשפט העליון קבע, בהתאם להוראת סעיף 49 לפקודת הראיות, כי אכן אימצה ישראל כלל חסיון ביחסי רופא-חולה, בהחשיבה את הצורך של החולה לשוחח בחופשיות עם רופאו עד כדי איסור חשיפת הדברים במשפט.
החסיון הוא לטובת החולה, ואין הרופא יכול לוותר עליו. החסיון חל על דברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד.
לשון "בדרך-כלל" שבסעיף מלמדת, כי אין החולה יכול באימרי פיו ליצור חסיון לגבי דבר שבדרך-כלל אינו נשמר בסוד.
הלכה פסוקה היא, שבעוד שממצא הרופא ודרכי הטיפול שלו הם חסויים, העובדה שפלוני נזקק לשירותו של הרופא וכמה שילם לו אינה חסויה.
זאת, אף כי יתכנו מקרים מיוחדים, בהם איזון ראוי בין צרכי החולה להעסיק את רופאו כאיש אמונים לבין תלותו של בית-המשפט בהשגת הראיות, יורה, כי גם זהותו של החולה תהא בגדר סוד חסוי {למשל, לגבי החולים במחלות הנפש}.
במסגרת האיזון האמור, יש לקחת בחשבון גם את סוג ההליך שלשמו נדרשת חשיפת הראיה. אילו התכוון המשיב לערוך בדיקת-פתע בלבד, ייתכן שידו של עניין החולה הייתה על העליונה, והאינטרס שלו היה עדיף מרצונו של פקיד השומה לוודא, כדבר שבשגרה, שהרופא משלם מס אמת.
ואולם, במקרה זה כבר קיים חשד בעיני פקיד השומה כי העותר ביצע עבירה חמורה, וחשדות אלה ראוי שיתבררו. הצורך להביא עבריין לדין עדיף מחיסוי שמות החולים.
מקום שבית-המשפט מורה על הסרת חסיון, יכול הוא לדאוג לאינטרס החולים על-ידי שיורה על קיום הדיון בדלתיים סגורות.
דין אחד לחולים ידועים ולחולים עלומי שם – החסיון הרפואי נתון לכולם באותה מידה, ואין זה מעלה או מוריד אם בין לקוחותיו של העותר גם אנשי ציבור חשובים.
באחריתו-של-דבר קבע בית-המשפט כי המשיב יוכל לעיין בכרטיסיות העותר, ואולם הרישומים הנוגעים לטיפול הרפואי יכוסו על-ידי העותר במעמד המשיב ולא יתגלו לו.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
