צווי עיכוב במימוש נכסים

1. הענקת צו מניעה זמני בערעור המעכב פינוי נכס
ראה ע"א 8871/03 דרורית מזרחי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2003(3), 228.

2. עיכוב מחמת החותמת, כפיה, אי-הצעת ערובה מתאימה
ראה בש"א (חי') 5699/03 פדרו רויטשטיין נ' בנק איגוד לישראל, תק-מח 2003(2), 11599.

3. צו מניעה זמני לבקשת חייב בהוצאה לפועל נגד מימוש עסקה ולאחר שרוכש בתום-לב במכרז נכס מקרקעין
ראה רע"א 461/00 ויקי בר-בי נ' הכומר ניקולא חורי ואח', תק-על 2000(2), 1298.

4. צו מניעה זמני לביצוע פינוי
ראה רע"א 7089/97 גלינה רושקנסקי נ' בנק משכן למשכנתאות בע"מ ואח', תק-על 98(1), 156.

5. עיכוב ביצוע מימוש.
ראה ע"א 30/03 נבה נגיב נ' עורך-דין גדעון פישר מנהל מיוחד לנכסי, תק-על 2003(2), 388; בש"א (נת') 2104/03 אורית בן אבי(סלגניק) נ' פני סבג, תק-של 2003(2), 1599.

6. עיכוב מימוש, ערבויות
ראה רע"א 9826/02 כנאני עלי נ' בנק לאומי לישראל, תק-על 2003(1) 2068.

7. עיכוב ביצוע מימוש כאשר אין מחלוקת על מתן המשכון
ראה רע"א 11028/02 חאתם מולא נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2003(1), 2044.

8. סעד זמני לאחר שהנכס כבר נמכר
ראה רע"א 8615/03 יעקב אהרוני ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח', תק-על 2003(3), 1741.

9. צו מניעה זמני למניעת מימוש משכנתה
ראה רע"א 6418/97 מרגלית דוברוביצקי נ' בנק קונטיננטל לישראל בע"מ, תק-על 97(3), 610; רע"א 3388/99 אבנר שלום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-על 99(3), 1878; רע"א 4765/00 לוי יוסף נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ – סניף כפר שמריהו, תק-על 2000(3), 878; בש"א (חי') 5826/00, ת"א (חי') 520/00 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גבירץ גילה, תק-מח 200(2), 1166; רע"א 416/00 יעקב שירזי נ' בנק למסחר ואח', תק-על 2000(2), 1929; רע"א 4301/00 יחזקאל שהרבני נ' בנק הפועלים לישראל בע"מ, תק-על 2000(2), 422; רע"א 2869/00 ציון לוי קבלנים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2000(3), 1633; ה"פ (חי') 30225/97, ת"א (חי') 1294/98 ידי רוזה ואח' נ' בנק כרמל למשכנתאות בע"מ ואח', תק-מח 99(3), 8094; רע"א 1947/00 יוסף לילוף עורך-דין נ' בנק איגוד בע"מ, תק-על 2000(2), 1780; רע"א 6942/00 עמוס חזן ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-על 2001(2), 397; רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' יצחק אמר, פ"ד נו(1), 529; ה"פ (נצ') 33626-10-13 טנא פרוסט בע"מ ואח' נ' עוד דורית לוי טילר – כונסת נכסים ואח', תק-מח 2013(4), 7641 (2013).

10. צו מניעה זמני נגד מימוש משכון. אי-עמידה בהסכם פשרה
ראה רע"א 6899/99 איידמה פרידל ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 99(3), 533.

11. עיכוב הליכי הוצאה לפועל
ראה רע"א 10063/02 בנק הפועלים בע"מ נ' בכור ציון ואח', תק-על 2003(1), 1332.

12. סמכות למתן עיכוב
ראה בש"א (יר') 335/03 נחום מרדכי נ' משכן בנק הפועלים, תק-מח 2003(1), 1314.

13. בקשה לצו מניעה לקיום דיון בבית-משפט
ראה בג"צ 3724/98 שלום רוימי נ' בית-משפט השלום תל-אביב, תק-על 98(3), 538.

14. התנאים שצריך להוכיח כדי לקבל צו מניעה – מניעת הוצאת נכס
ראה בש"א (חד') 677/98 בני בנימין לקרץ בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים ואח', תק-של 98(3), 690.

15. עיקול או משכון – מה גובר על מה
ראה ה"פ (ת"א) 175902/02 פרץ גלוריה נ' פרץ שמעון ואח', תק-של 2003(2), 7.

16. מעמדו של כונס נכסים בהוצאה לפועל למימושו של נכס
ראה בר"ע (ת"א) 2130/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שמואל מטלון ואח', תק-מח 2003(3), 4965.

17. צו מניעה למימוש משכון. הענקת צו המורה על החזרת חזקה בדירה על-אף שפונתה כבר על-ידי כונס נכסים
ראה בש"א 013975/03, בש"א 014027/03, ה"פ 846/03 רחל אהרוני ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם).

18. דחיית בקשה לסעד זמני המעכב מימוש משכנתה לאור הסכם המישכון הסותר את טענות המבקשת
ראה בש"א 010464/03, 1610/03 שטרן סגלא נ' עזבון המנוח הרב משה זאב נחשון ז"ל ואח' (טרם פורסם).

19. דחיית בקשה לצו מניעה למימוש משכון. אי-התערבות של בית-משפט של ערעור
ראה רע"א 6922/03 יפה בן חיים נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-על 2003(3), 242.

20. צו מניעה זמני למימוש נכס והקטנת גובה פיקדון שחוייב מבקש הצו להפקיד על-פי הצעתו
ראה רע"א 1550/03 אליעזר עבדי נ' בנק המזרחי המאוחד, תק-על 2003(2), 1537.

21. צו מניעה למימוש משכנתה – בחינת מאזן הנוחות מחמת היות הדירה מיועדת למגורים
ראה רע"א 2704/03 ענת גונן נ' כרמלה קליצקי ואח', תק-על 2003(2), 3438.

22. צו מניעה זמני למימוש משכון – משכנתה
ראה רע"א 7139/96 ליאוניד טריגוב ודובשטיין מרגריטה נ' "טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, תק-על 97(2), 791.

23. צו מניעה זמני להשהיית הליכי מימוש משכון – הסכם פיתוח – מינהל מקרקעי ישראל
ראה רע"א 7740/97 יוסף ויהושע טויטו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 98(1), 145.

24. צו מניעה קבוע. גניבת-עין. משמעות הסיפא של סעיף 59 לפקודת הנזיקין לפיו: אין רואים אדם כמבצע עוולת גניבת-עין רק מן הטעם שהוא משתמש בשמו למכירת הטובין
ראה ע"א 7980/98 שרון (צ'ופי) פרוינדליך נ' אורן חליבה, תק-על 2000(2), 2180.

25. דחיית בקשה למתן צו מניעה זמני נגד פינוי אגב מימוש נכס
ראה רע"א 7682/04 נכסי ורדה בע"מ ואח' נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ואח', תק-על 2004(3), 2260.

26. בקשה לעיכוב ביצוע – צו מניעה זמני לעיכוב הליכי פינוי אגב מימוש
ראה בש"א 5028/04 תמרה מטטוף ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח', תק-על 2004(3), 1513.

27. צו מניעה זמני נגד מימושה של דירה
ראה: בש"א (יר') 6451/04 רות לחמי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח', תק-ח 2004(3), 3023; תמ"ש (ת"א) 76810/00 י' ש' נ' עורך-דין י' ד' ואח', תק-מש 2004(3), 159.

28. קבלת ערעור של הבנק על החלטה ליתן צו מניעה זמני למימוש
ב- רע"א 2815/16 {בנק הפועלים בעמ נ' יצחק חנאי, תק-על 2016(3), 861 (2016) נקבע:

"1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת ש' אלמגור) ב- ת"א 12401-06-15 מיום 06.03.16, בגדרה ניתן צו מניעה זמני המעכב את המבקש (להלן: "הבנק") מלממש משכנתא הרשומה על נכס שלמשיב (להלן: "יצחק חנאי") זכויות בו.

רקע והחלטת בית-המשפט המחוזי

2. יצחק חנאי הוא בעל הזכויות בחניות ברחוב רוטשילד בראשון לציון (להלן: "הנכס"). על הזכויות בנכס נרשמה בשנת 2004 משכנתא מדרגה ראשונה לטובת הבנק. אחיו של יצחק, אלי חנאי, היה בעל הזכויות בנכסים בעיר חולון. להבטחת חובותיו של יצחק לבנק בסכומים שלמעלה מחמישה מיליון ש"ח, נרשמו משכנתאות בדרגה ראשונה לטובת הבנק על הנכסים בחולון. אלי הוא החתום על שטרי המשכנתא, שנערכו בשנת 1996. במועד רישומן של משכנתאות אלו כבר היו רשומות משכנתאות אחרות לטובת הבנק על הנכסים בחולון, להבטחת חובות של אלי לבנק. בעבר הגיש יצחק לבית-המשפט המחוזי עתירה להצהיר כי הוא הבעלים של הנכסים בחולון, אך תביעתו זו נדחתה. לימים נקלע אלי לקשיים כלכליים, נפתחו נגדו הליכי פשיטת רגל ומונה נאמן לנכסיו (להלן: "הנאמן").

3. כאשר יצחק לא פרע את חובותיו במועד, פנה הבנק, לבקשתו של יצחק, לממש תחילה את הנכסים בחולון. הבנק כרת הסכם פשרה עם הנאמן, ולפיו מכספי התמורה ממכירת הנכסים בחולון יקבל הבנק 3.1. מיליון ש"ח, והיתרה תעמוד לזכות נושי החייב. הסכם זה אושר על-ידי בית-משפט של פשיטת רגל. משסכום הכסף הנ"ל לא הספיק לכיסוי חובותיו של יצחק, פנה הבנק לממש גם את המשכנתא הרובצת על הנכס שבראשון לציון.

4. המבקש הגיש תביעה נגד הבנק, בטענה כי הפר את חובות האמון, הנאמנות והזהירות שהוא חב כלפיו, בכך שחתם על הסכם הפשרה עם הנאמן בלי לעמוד על זכויותיו שלו. בתמצית, נטען כי הסכום שהסכים הבנק לקבל מאת הנאמן הוא בשיעור נמוך מדי; שההערכה השמאית על שווי הנכסים היתה נמוכה, כך שלבסוף נמכרו הנכסים במחיר בשיעור גבוה הרבה יותר; שהבנק התרשל בכך שלא דרש חלק מדמי השכירות שהשיאו הנכסים בחולון, והניח לנאמן לגבותם; וכמו-כן התרשל הבנק בכך שחייב את חשבון העו"ש שלו בגובה יתרת ההלוואה שניתנה לו, דבר שגרם לכך שהחוב יישא ריבית פיגורים גבוהה באופן משמעותי. הבנק, מצדו, טען כי ההסכם היה מוצדק, בשים-לב לנסיבות ששררו בעת חתימתו, לטענותיו של הנאמן – שאם היו מתקבלות היו מאיינות לחלוטין את זכותו של הבנק לגבות את חובו של יצחק מן הנכסים בחולון, וכן לכך שהוא אושר על-ידי בית-המשפט של פשיטת רגל. עוד אציין, כי יצחק פנה במקביל גם לבית-משפט של פשיטת רגל בבקשה לביטול הסכם הפשרה.

5. במקביל להגשת התביעה הוגשה גם בקשה לסעד זמני, ליתן צו מניעה האוסר על הבנק לממש את הנכס בראשון לציון עד להכרעה בתובענה. בית-המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, תוך שהוא בוחן את סיכויי ההליך מזה ואת מאזן הנוחות מזה. באשר לסיכויי ההליך נקבע כי "הטענות שהעלה המבקש (יצחק – נ' ס') הן כבדות משקל ומעוררות שאלה באשר לשיקול-הדעת ששקל הבנק כאשר הסכים להתפשר עם הנאמן בסכום שהתפשר" (פסקה 4 להחלטה). במסגרת דיון זה צויין אמנם כי הבנק טוען כי גם אם יבוטל הסכם הפשרה לא תצמח מכך תועלת ליצחק, וזאת משום שלפי דין רשאי הנאמן לחזור ליצחק ולהיפרע ממנו את מלוא הסכום שנפרע הבנק מנכסי אחיו; בית-המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי גם אם תתקבל טענה זו, אין בכך כדי לשנות את העובדה שיצחק השכיל בשלב זה להוכיח זכות לכאורה. באשר למאזן הנוחות, צויין כי הנכס משמש למסחר ולא למגורים, ומשכך הנזק שייגרם ליצחק יהיה ניתן לפיצוי כספי, ואולם יחד-עם-זאת, נקבע כי 'מקבילית הכוחות' שבין מאזן הנוחות וסיכויי ההליך מצדיקה העתרות לבקשה.

6. בשולי ההחלטה התייחס בית-המשפט המחוזי לטענת הבנק, לפיה יש להורות על עיכוב ההליכים בתובענה בשל קיומה של בקשה תלויה ועומדת לביטול הסכם הפשרה בבית-המשפט של פשיטת רגל. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו, והורה על עיכוב ההליכים עד להכרעה בבקשה זו.

בקשת רשות הערעור
7. הבנק הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, ובה מנה ארבע משגים, לטענתו, שנפלו בהחלטת בית-המשפט המחוזי. ראשית, נטען כי בית-המשפט המחוזי לא בחן כיאות את מאזן הנוחות. מדובר בנכס מסחרי, אשר מימושו יגרום ליצחק, לכל היותר, לנזק כספי הניתן לפיצוי. הבנק הוא גוף פיננסי בעל חוסן כלכלי מוכח, כך שלא יהיה לו כל קושי לפצות את המבקש בגין נזקיו הכספיים, ככל שייגרמו. לעומת-זאת, צו המניעה הזמני מביא להמשך תפיחת חובו של יצחק לבנק. בהקשר זה צויין כי יצחק הוא אדם מבוגר ולא ניתן לערוב לכך שמצבו הפיננסי האיתן ימשיך לעמוד לו בעוד מספר שנים, כשיסתיים ההליך. מאידך גיסא, חובו ממשיך לתפוח ואין ניתן לדעת אם מימוש הנכס בסוף ההליך יניב סכום מספק לפירעון החוב בעת שיסתיימו ההליכים. בית-המשפט המחוזי התייחס לכך באמרו כי "הבנק לא הוכיח כי שווי הנכס בראשון לציון עלול שלא לכסות את גובה החוב אם ימומש בסיום ההליך, בהנחה שיזכה בו" (פסקה 7 להחלטה), אולם קביעה זו היא שגויה משום שנטל ההוכחה אינו מוטל על הבנק, אלא על מבקש הסעד הזמני, ומשום שאין דרך להוכיח טענה מעין זו שעה שלא ידוע מתי יסתיים ההליך ומה יהיה גובה החוב בשעה זו. עוד נטען בהקשר זה, כי בית-המשפט המחוזי זקף את העובדה שיצחק הוא איש אמיד לזכותו, במסגרת מאזן הנוחות, ואולם עובדה זו צריכה לפעול דווקא לחובתו. זאת, משום שהוא מסוגל כבר כעת לשלם את חובותיו, והוא נמנע מלעשות כן במכוון, על-מנת שהחובות יפרעו מנכסי אחיו. התנהלות זו אינה ראויה, והחלטת בית-המשפט המחוזי גורמת לכך שחוטא יצא נשכר.

8. שנית, נטען כי שגה בית-המשפט המחוזי משלא נתן משקל לטענת הבנק בדבר חוסר התוחלת שבביטול הסכם הפשרה. לפי טענת הבנק, ביטול הסכם הפשרה לא יועיל ליצחק משום שהנאמן רשאי לפי דין לחזור ולגבות ממנו את הסכומים שהבנק יגבה מן הנכסים שבחולון. על-פי הנטען, אלי חנאי נחשב ערב לחוב של יצחק אחיו, ובהתאם לכך דיני הערבות קובעים כי הערב (ובעניין דנן – הנאמן על נכסיו) רשאי לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו את מה שנתן למילוי ערבותו. החלטת בית-המשפט לא העניקה משקל לנקודה זו. בית-המשפט המחוזי אמנם ציין כי גם בהנחה שהבנק צודק בטענתו הנ"ל אין בכך כדי להשפיע על ההחלטה, וזאת משום שאילו היה הבנק פורע את החוב מן הנכסים שבחולון והנאמן היה חוזר אל יצחק, הרי שיצחק היה משלם ריבית נמוכה בהרבה מזו שנצברה ונצברת כעת, ולכן העובדה שהבנק נמנע לכאורה מניצול מלוא זכותו, פגעה לכאורה ביצחק. באשר לנקודה זו טוען הבנק בבקשת רשות הערעור, כי קביעה זו שגויה משום שיש להשקיף על גובה החוב במועד ביצוע הפשרה, ובמועד זה אין רלבנטיות לשאלת הריבית.

9. שלישית, בשטר המשכנתא על הנכס בראשון לציון, נקבעה תניה לפיה ככל שניתנו לבנק ערבויות או בטוחות נוספות על החוב, אין תלות בין מימוש משכנתא זו ובין מימוש בטוחות אלו. משמעות תניה זו היא שגם אם החליט הבנק לוותר או להתפשר בקשר לנכסים בחולון, אין בכך כדי לפגוע במימוש המשכנתא על הנכס בראשון לציון, ואך מטעם זה לא היה מקום לקבל את הבקשה לסעד זמני. ולבסוף, נטען כי היה על בית-המשפט המחוזי לדחות את הבקשה אך מן הטעם שיצחק לא צרף את הנאמן לתובענה ולבקשה לסעד זמני.

התשובה לבקשה
10. יצחק חנאי השיב לבקשה, ובתשובתו טען כי לערכאה הדיונית מסור שיקול-דעת רחב בעניין מתן סעד זמני, וערכאת הערעור לא תתערב בכך אלא במצבים חריגים. בנוסף לכך, חזר יצחק על טענותיו בדבר מחדליו של הבנק בקשר להסכם הפשרה שנחתם ובקשר לדמי השכירות מן הנכסים בחולון, המשועבדים אף הם לחוב. בנוסף טען יצחק טענה עקרונית, כי לפי ההלכה שנפסקה בעניין זאבי (ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (23.08.15)), הבנק אינו רשאי לחייב אותו בריבית פיגורים על החוב שבו עסקינן.

11. באשר לטענותיו של הבנק בבקשת רשות הערעור, השיב יצחק כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, וזאת בשים-לב לכך שהבנק ויתר על גביית החוב מן הנאמן ובשים-לב לטענה שלפי הלכת זאבי אין הבנק רשאי כלל לגבות ממנו ריבית פיגורים, וממילא אינו חשוף לסיכון שהחוב 'יתפח'. בנוסף צויין כי בית-המשפט היה מודע לטענות הבנק באשר למאזן הנוחות, אולם ביכר בעניין זה את השיקול של סיכויי ההליך, וזאת במסגרת שיקול-דעתו שאין הצדקה להתערב בו. בנוסף, ביקש יצחק לדחות את טענת הבנק לפיה היחסים בינו ובין אחיו הם יחסי חייב-ערב, וטען כי למעשה מקורו של החוב הוא בהתחייבות של אחיו אלי, ולא שלו. לבסוף, ביקש יצחק לדחות את טענת הבנק לפיה קיימת אי-תלות בין הבטוחות השונות.

דיון והכרעה
12. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שניתנה לה, החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בבקשה כבערעור, ואף לקבלו בחלקו.

13. אכן, החלטה בדבר מתן סעדים זמניים היא החלטה אשר לערכאה הדיונית נתון שיקול-דעת רחב לגביה, ומכך נגזר גם כי היקף התערבותה של ערכאת הערעור בכגון דא יהיה בצמצום (רע"א 8716/15 מימון נ' רייטר, פסקה 25 וההפניות שם (28.12.15) (להלן: "עניין מימון")); ברם, בענייננו, סבורני כי בית-המשפט המחוזי בחן את סיכויי ההליך באופן חלקי, משום שבחן את סיכויי ההליך שהגיש יצחק במנותק משאלת ההשלכה של הליך זה על הסעד הזמני המבוקש. אבהיר דברי.

14. כידוע, שניים הם השיקולים העיקריים לעניין מתן סעד זמני: מאזן הנוחות שבין הצדדים, וסיכויי ההליך; עמם נשקלים גם שיקולים שביושר (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; עניין מימון, פסקאות 24-23 וההפניות שם). אקדים ואומר כי לא ראיתי עילה להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי באשר למאזן הנוחות. כפי שצויין בהחלטה עסקינן בנכס מסחרי, כך שעיקר השאלה היא אם יש חשש להיעדר יכולת פרעון ככל שיינתן הסעד הזמני, או להיעדר יכולת השבה אם לא ינתן. מובן, שאין חשש שהבנק לא יוכל להשיב את הכספים ככל שייקבע כך בהליך העיקרי; יחד-עם-זאת, נחה דעתו של בית-המשפט המחוזי כי לא קיים חשש ממשי כזה גם לגבי יצחק, מתוך הערכת שווי הנכס, הזמן הסביר לניהול ההליך ונכסיו הכוללים של יצחק. משכך, כפי שעולה מן ההחלטה, מאזן הנוחות בין הצדדים נמצא באיזון, וההחלטה התקבלה בעיקר על-סמך הערכת סיכויי ההליך.

15. אינני מוצא מקום להתערב גם בהערכתה של הערכאה הדיונית באשר לסיכויי ההליך גופו; הערכה זו מבוססת על היכרות בלתי-אמצעית עם הצדדים, טענותיהם ותצהיריהם. ברם, סבורני כי יש קושי להסיק מסיכויי ההליך גופו את הצדקת מתן הסעד הזמני המבוקש. במסגרת בחינת סיכויי ההליך, יש לבחון את הסיכויים לאור הסעד המבוקש. לא די בכך שסיכויי ההליך גבוהים; השאלה היא האם הסעד הזמני המבוקש עומד בהתאמה לסעד המבוקש בהליך או שהוא מתבקש ממנו באופן ישיר. בענייננו, הטענות הנטענות בהליך הם כי הבנק התרשל והפר את חובותיו כלפי יצחק כשחתם על ההסכם מול הנאמן; ואילו הסעד הזמני המבוקש הוא כי הבנק לא יגבה את חובו מן הנכס בראשון לציון, אשר אין חולק על כך שהוא משועבד לחוב. לפיכך, לא ניתן לשקול את שאלת סיכויי ההליך מבלי לבחון ברמה לכאורית את השאלה אם הצלחה בהליך מובילה לתוצאה של מניעת מימוש המשכנתא המבוקשת.

16. בענייננו, העלה הבנק שני ספקות בדבר הקשר בין ההליך לסעד המבוקש: תחולת דיני הערבות בנדון דידן, ומשמעותן של תניות אי-התלות שבשטרי המשכנתאות השונים. בסוגיה השניה לא דן בית-המשפט המחוזי כלל; באשר לסוגיה הראשונה, סבורני כי קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה די בכך שיצחק הוכיח 'זכות לכאורה' אינה מספקת בכדי להעניק לו את הסעד הזמני שהוא עותר לו. זכות זו, אם אין בכוחה להוביל לכך שהנכס בראשון לציון לא ימומש, אין לה משמעות לעניין הסעד המבוקש. מכיוון שההחלטה אינה מבוססת על מאזן הנוחות אלא על סיכויי ההליך, היה על בית-המשפט לבחון סוגיה זו במסגרת הבחינה הלכאורית של הסיכויים. אוסיף עוד, כי הפרשי הריביות – ככל שהם קיימים – אינם סיבה מספקת כשלעצמה, לטעמי, לקבלת הבקשה לסעד זמני, משום שמדובר למעשה בסכום כספי שניתן יהיה להשבה ככל שייפסק כך במסגרת ההליך.

17. תשובתו של יצחק לבקשה אינה מניחה את הדעת באשר לקושי זה בהחלטת בית-המשפט המחוזי. טענותיו של יצחק לעניין גובה החוב והיקף ריבית הפיגורים לאור הלכת זאבי אינן עניין לבירור במסגרת בקשת רשות ערעור זו. יחד-עם-זאת, אינני רואה לנכון לדון לגופה של שאלת סיכויי ההליך במובן הרחב – היינו, אם בגין סיכויי ההליך מוצדק למנוע באופן זמני את מימוש המשכנתא בנכס שבראשון לציון. מדובר בשאלות שלא התבררו בהחלטת הערכאה הדיונית, ומשכך ראוי כי הן תשובנה לפתחו.

18. לאור האמור, סבורני כי אין מנוס מביטולה של החלטת בית-המשפט המחוזי, והחזרת הדיון לפתחו, תוך התמקדות בשאלת סיכויי ההליך במובנם הרחב בהקשר דנן. מובן מאליו כי אינני נוקט כל עמדה לגופו של עניין בהקשר זה.

החלטת בית-המשפט המחוזי תיוותר על כנה באופן ארעי, עד לקבלת החלטה חדשה על בסיס האמור לעיל. המשיב ישא בהוצאות הבנק בגין בקשה זו בסך של 5,000 ש"ח."

29. צו למניעת הליכי מימוש
ב- ע"א 2619/16 {לורן ממן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, תק-על 2016(3), 960 (2016)} נקבע:

"בקשה למתן סעד זמני בערעור – צו למניעת הליכי מימוש בית המגורים של המבקשת – וזאת עד למתן פסק-דין בערעור המבקשת על פסק-דינו מיום 09.03.16 של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד ב- ה"פ 2868-05-15 (כב' השופט י' שפסר).

רקע
1. המבקשת, אישהּ – המשיב 3 (להלן ביחד: "בני הזוג"), וחברה שבבעלות בני הזוג – המשיבה 2 (להלן: "החברה"), הגישו ביום 03.05.15 המרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי, בגדרה התבקש כי יינתן פסק-דין הצהרתי לפיו המשכון אשר נרשם לטובת המשיב 1 (להלן: הבנק) על בית מגוריהם של בני הזוג (להלן: "הבית"או"בית המגורים") בטל, ולפיכך יש להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל שפתח הבנק כנגד המבקשים בקשר עם מימוש משכון זה (תיק הוצאה לפועל 524363-12-14).

2. בתמצית ייאמר, כי ביום 25.01.13 פתחה החברה חשבון בבנק, בין היתר, על-מנת לקבל אשראי מן הבנק לצורך פעילותה. באותו היום חתמו בני הזוג על שטר משכון זכויות, על-סך של 1,600,000 ש"ח, להבטחת פירעון כל הסכומים שהחברה או בני הזוג יהיו חייבים לבנק. במסגרת זו, התחייבו בני הזוג לשעבד בשעבוד קבוע וראשון בדרגה את כל זכויותיהם בבית המגורים. כמו-כן, חתמו בני הזוג על מסמכים נוספים, וביניהם מסמך שבו צויין כי האשראי אותו יקבלו בני הזוג יובטח באמצעות שעבוד הבית, וכי האחרונים מוותרים על כל ההגנות להן הם זכאים על-פי דין, לאחר שהובהרה להם משמעותו של ויתור מעין זה.

3. בהמשך, ובעקבות טענת הבנק לפיה לחברה חוב כלפיו על-סך של 1,820,581 ש"ח נכון ליום 14.12.15, פתח הבנק תיק הוצאה לפועל נגד בני הזוג, בגדרו ביקש לממש את המשכון על בית המגורים. נוכח האמור, הגישו החברה ובני הזוג את המרצת הפתיחה כמפורט לעיל, בה נטען, בין היתר, כי בעת פתיחת תיק ההוצאה לפועל לא היה כל חוב לחברה כלפי הבנק, ולמצער לא היה חוב בסכום הנטען על-ידי הבנק. הבנק מצדו טען, כי מסמך החבויות עליו הוא מסתמך מהווה רשומה מוסדית, וכי הוא מציג את החוב באופן מדויק ולא בדרך של אומדן.

4. ביום 09.03.16 דחה בית-המשפט המחוזי את טענות בני הזוג והחברה. תחילה נדרש בית-המשפט לשאלה, האם במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל היה לחברה חוב כלפי הבנק. בהקשר זה הובהר, כי טענתם של בני הזוג בדבר היעדר חוב לחברה במועד האמור לא נתמכה בראיות ממשיות, כאשר, מנגד, הבנק צירף לתיק מסמכי חבויות. משכך, נקבע כי קיומו של החוב לא נסתר על-ידי בני הזוג. בהמשך בחן בית-המשפט האם דירת המגורים של בני הזוג שועבדה להבטחת החוב האמור. נקבע, כי בהתאם לתנאי שטר המשכון עליו חתמו בני הזוג, שעבוד הדירה נועד להבטיח החזר כל סכום שהחברה תחוב לבנק בגין קבלת האשראי, כולל החוב שנוצר בגין האשראי הראשוני שניתן, וזאת עד לסך של 1,600,000 ש"ח. בהתאם נקבע, כי מתקיים קשר בין משכון הדירה לבין חובהּ של החברה לבנק. בצד זאת, בחן בית-המשפט האם ויתור בני הזוג על ההגנות הקבועות בחוק ביחס לדירת מגורים בקשר לשעבוד הדירה נעשה כדין. לאחר בחינה של המסמכים השונים עליהם חתמו בני הזוג, נקבע כי ויתורם של בני הזוג תקף, וכי הבנק הסביר לבני הזוג את דבר זכאותם להגנת הדיור החלוף ואת הסיכונים הגלומים בוויתור עליה באופן מפורש ובלשון ברורה, כנדרש בדין. לבסוף, בחן בית-המשפט האם הבנק הפר בהתנהלותו חובות גילוי ואמון כלפי בני הזוג. בהקשר זה נקבע, כי יש טעם לפגם בבחירתו של הבנק שלא לגלות למבקשת מידע שהיה מצוי בידיעתו והיה בו כדי להשפיע על החלטתה בדבר משכון בית מגוריהם של בני הזוג, בין היתר, מידע ביחס לחובות החברה בבנקים אחרים, וזאת על-אף שאין מדובר במידע שהבנק מחוייב למסור ללקוחותיו. בשקלול האמור, דחה את בית-המשפט המחוזי את המרצת הפתיחה, אך בצד זאת המליץ לבנק לגלות נדיבות לגבי הדיור החלוף בהתחשב במצבם הכלכלי והמשפחתי של בני הזוג ולהעמידו על פרק זמן של שלושים חודשים חלף חמישה עשר חודשים.
כלפי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור לבית-משפט זה, כמו גם בקשה למתן צו מניעה לפיו יעוכבו הליכי מימוש הזכויות בבית המגורים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, וזאת עד למתן פסק-דין בערעור.

טענות הצדדים
5. המבקשת טוענת כי סיכויי ערעורה גבוהים ביותר, וזאת, בין היתר, על-יסוד טענותיה לפיהן הבנק התנהל מולה שלא כדין כשהסתיר ממנה מידע מהותי והחתים אותה על מסמכים ללא הסבר ראוי – התנהלות שיש בה כדי לאיין את תוקף המשכון. בהקשר זה מציינת המבקשת, כי בית-המשפט קבע כממצא עובדתי שהבנק התנהל שלא כדין, אך בסופו-של-דבר לא היתה נפקות לקביעה זו בהכרעתו בתיק. עוד נטען, כי במסגרת הליך נוסף המתנהל בין הבנק למבקשת התגלו עובדות נוספות שיש בהם כדי להביא לשינוי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולעניין זה הגישה המבקשת בקשה לצירוף ראיות במסגרת הערעור. עוד צויין, כי על-אף שהמבקשת עומדת על טענתה כי אין לה כל חוב לבנק, מטעמי זהירות ועל-מנת למנוע מצב בלתי-הפיך של מימוש דירת המגורים, מסרה המבקשת לבנק דו"ח ביחס לחייבים של החברה במטרה להקטין את החוב הנטען. לגישת המבקשת, גם מטעם זה יש לקבל את בקשתה לצו מניעה. לבסוף נטען, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקשת, שכן פינוי הבית, בו היא מתגוררת עם ארבעת ילדיה הקטינים, עלול להביא לתוצאה בלתי הפיכה גם אם תזכה בערעור בסופו-של-דבר. המבקשת מפנה לפסיקה העומדת על הזהירות בה יש לנקוט כאשר בפינוי בית מגורים עסקינן.

6. הבנק מצדו טען, כי סיכוי הערעור הם קלושים, וכי אי-מתן סעד בערעור לא יגרום למבקשת נזק בלתי-הפיך – על-כן, לגישתו, אין להיעתר לבקשה דנא. הבנק טען באריכות בכל הנוגע לסיכוי הערעור כאשר הוא סומך ידו על קביעתו בית-המשפט המחוזי. בהקשר זה נטען, בין היתר, כי טענות המבקשת בדבר התנהלות שאינה כדין מצדו אינה מבוססת, כאשר בתוך כך היא מנסה להחיל על הבנק חובות גילוי רחבות היקף שאינן נתמכות בפסיקה בתחום; כי טענת המבקשת בדבר היעדר חוב כלפי הבנק לא הוכחה; וכי המבקשת מעלה בערעורה טענות אשר לא בא זכרן בערכאה המבררת, באופן המהווה הרחבת חזית אסורה. באשר למאזן הנוחות נטען, כי יש לייחס משקל בכורה לאינטרס הבנק לפרוע את החוב כלפיו. כמו-כן נטען, כי המבקשת הגישה את הבקשה דנא בחוסר ניקיון כפיים, כאשר כל מטרתה היא לדחות את הקץ ולהימנע מהתחייבויותיה, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.
לשלמות התמונה יצויין, כי בהחלטתי מיום 31.03.16 הוריתי על מתן סעד ארעי למניעת הליכי מימוש בית המגורים. עוד יצויין, כי המשיבים 3-2 לא הגישו תגובותיהם לבקשה.

דיון והכרעה
7. לאחר העיון בבקשה ובתשובת הבנק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, כמפורט להלן.
אמנם, על פני הדברים התרשמתי, מבלי לטעת מסמרות, ובזהירות המתבקשת, כי סיכויי ערעורה של המבקשת אינם מן הגבוהים, בין היתר נוכח העובדה שהמבקשת משיגה בערעור על קביעות עובדתיות בעיקרן, אשר לא בנקל תתערב בהן ערכאת הערעור. עם-זאת – וכאן העיקר – השיקול המכריע שבגינו החלטתי להיעתר לבקשה ולהוציא צו המונע את הליכי מימוש הבית, הוא שאם לא יינתן סעד זמני בערעור כמבוקש, יתכן שלא יהא עוד טעם בבירור הערעור, כאשר הנזק הצפוי למבקשת ולמשפחתה כולה, לרבות ארבעת ילדיה הקטינים, עקב מימוש בית מגוריהם, עלול להיות קשה ביותר. יוטעם, כי בית-משפט זה עמד לא אחת על כך ש"הלכה היא שכאשר מדובר בפינוי דירת מגורים ייטה בית-המשפט להיעתר לבקשות לעיכוב הליכי פינוי 'אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד'" (ע"א 5529/15 פלונית נ' בנק מזרחי טפחות, פסקה 8 (09.09.15)). כל זאת כיוון שבמקרים מעין אלו מתעורר החשש שבהיעדר מתן סעד זמני בערעור, לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו היה ויתקבל הערעור. בצד זאת, הבנק לא הצביע על טעם קונקרטי שיש בו כדי לשכנע שנדרש מימוש מידי של בית המגורים במקרה דנא, לבד מטענתו הברורה, כי מתן סעד זמני למשך תקופת הערעור ייפגע באינטרס שלו לפירעון מהיר ככל הניתן. אמנם, אין להקל ראש בטענה זו, אך דומני כי בנסיבות העניין אין בה די כדי לקבוע שמאזן הנוחות נוטה לטובת הבנק.

8. נוכח האמור, הבקשה מתקבלת כך שניתן צו למניעת הליכי מימוש בית מגוריה של המבקשת בגדר תיק ההוצאה לפועל 524363-12-14, עד למתן פסק-דין בערעור המבקשת. למען הסר ספק, עסקינן בנכס המצוי ברחוב שמחה ארליך 4/30 בנתניה, הידוע כגוש 8448 בחלק מחלקה 51."

30. צו למניעת מימוש של נכס מסחרי
ב- רע"א 2815/16 {בנק הפועלים בע"מ נ' יצחק חנאי, תק-על 2016(3), 861 (2016)} נקבע:

"7. הבנק הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, ובה מנה ארבע משגים, לטענתו, שנפלו בהחלטת בית-המשפט המחוזי. ראשית, נטען כי בית-המשפט המחוזי לא בחן כיאות את מאזן הנוחות. מדובר בנכס מסחרי, אשר מימושו יגרום ליצחק, לכל היותר, לנזק כספי הניתן לפיצוי. הבנק הוא גוף פיננסי בעל חוסן כלכלי מוכח, כך שלא יהיה לו כל קושי לפצות את המבקש בגין נזקיו הכספיים, ככל שייגרמו. לעומת-זאת, צו המניעה הזמני מביא להמשך תפיחת חובו של יצחק לבנק. בהקשר זה צויין כי יצחק הוא אדם מבוגר ולא ניתן לערוב לכך שמצבו הפיננסי האיתן ימשיך לעמוד לו בעוד מספר שנים, כשיסתיים ההליך. מאידך גיסא, חובו ממשיך לתפוח ואין ניתן לדעת אם מימוש הנכס בסוף ההליך יניב סכום מספק לפירעון החוב בעת שיסתיימו ההליכים. בית-המשפט המחוזי התייחס לכך באמרו כי "הבנק לא הוכיח כי שווי הנכס בראשון לציון עלול שלא לכסות את גובה החוב אם ימומש בסיום ההליך, בהנחה שיזכה בו" (פסקה 7 להחלטה), אולם קביעה זו היא שגויה משום שנטל ההוכחה אינו מוטל על הבנק, אלא על מבקש הסעד הזמני, ומשום שאין דרך להוכיח טענה מעין זו שעה שלא ידוע מתי יסתיים ההליך ומה יהיה גובה החוב בשעה זו. עוד נטען בהקשר זה, כי בית-המשפט המחוזי זקף את העובדה שיצחק הוא איש אמיד לזכותו, במסגרת מאזן הנוחות, ואולם עובדה זו צריכה לפעול דווקא לחובתו. זאת, משום שהוא מסוגל כבר כעת לשלם את חובותיו, והוא נמנע מלעשות כן במכוון, על-מנת שהחובות יפרעו מנכסי אחיו. התנהלות זו אינה ראויה, והחלטת בית-המשפט המחוזי גורמת לכך שחוטא יצא נשכר.

8. שנית, נטען כי שגה בית-המשפט המחוזי משלא נתן משקל לטענת הבנק בדבר חוסר התוחלת שבביטול הסכם הפשרה. לפי טענת הבנק, ביטול הסכם הפשרה לא יועיל ליצחק משום שהנאמן רשאי לפי דין לחזור ולגבות ממנו את הסכומים שהבנק יגבה מן הנכסים שבחולון. על-פי הנטען, אלי חנאי נחשב ערב לחוב של יצחק אחיו, ובהתאם לכך דיני הערבות קובעים כי הערב (ובעניין דנן – הנאמן על נכסיו) רשאי לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו את מה שנתן למילוי ערבותו. החלטת בית-המשפט לא העניקה משקל לנקודה זו. בית-המשפט המחוזי אמנם ציין כי גם בהנחה שהבנק צודק בטענתו הנ"ל אין בכך כדי להשפיע על ההחלטה, וזאת משום שאילו היה הבנק פורע את החוב מן הנכסים שבחולון והנאמן היה חוזר אל יצחק, הרי שיצחק היה משלם ריבית נמוכה בהרבה מזו שנצברה ונצברת כעת, ולכן העובדה שהבנק נמנע לכאורה מניצול מלוא זכותו, פגעה לכאורה ביצחק. באשר לנקודה זו טוען הבנק בבקשת רשות הערעור, כי קביעה זו שגויה משום שיש להשקיף על גובה החוב במועד ביצוע הפשרה, ובמועד זה אין רלבנטיות לשאלת הריבית.

9. שלישית, בשטר המשכנתא על הנכס בראשון לציון, נקבעה תניה לפיה ככל שניתנו לבנק ערבויות או בטוחות נוספות על החוב, אין תלות בין מימוש משכנתא זו ובין מימוש בטוחות אלו. משמעות תניה זו היא שגם אם החליט הבנק לוותר או להתפשר בקשר לנכסים בחולון, אין בכך כדי לפגוע במימוש המשכנתא על הנכס בראשון לציון, ואך מטעם זה לא היה מקום לקבל את הבקשה לסעד זמני. ולבסוף, נטען כי היה על בית-המשפט המחוזי לדחות את הבקשה אך מן הטעם שיצחק לא צרף את הנאמן לתובענה ולבקשה לסעד זמני.

התשובה לבקשה
10. יצחק חנאי השיב לבקשה, ובתשובתו טען כי לערכאה הדיונית מסור שיקול-דעת רחב בעניין מתן סעד זמני, וערכאת הערעור לא תתערב בכך אלא במצבים חריגים. בנוסף לכך, חזר יצחק על טענותיו בדבר מחדליו של הבנק בקשר להסכם הפשרה שנחתם ובקשר לדמי השכירות מן הנכסים בחולון, המשועבדים אף הם לחוב. בנוסף טען יצחק טענה עקרונית, כי לפי ההלכה שנפסקה בעניין זאבי (ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (23.08.15)), הבנק אינו רשאי לחייב אותו בריבית פיגורים על החוב שבו עסקינן.

11. באשר לטענותיו של הבנק בבקשת רשות הערעור, השיב יצחק כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, וזאת בשים-לב לכך שהבנק ויתר על גביית החוב מן הנאמן ובשים-לב לטענה שלפי הלכת זאבי אין הבנק רשאי כלל לגבות ממנו ריבית פיגורים, וממילא אינו חשוף לסיכון שהחוב 'יתפח'. בנוסף צויין כי בית-המשפט היה מודע לטענות הבנק באשר למאזן הנוחות, אולם ביכר בעניין זה את השיקול של סיכויי ההליך, וזאת במסגרת שיקול-דעתו שאין הצדקה להתערב בו. בנוסף, ביקש יצחק לדחות את טענת הבנק לפיה היחסים בינו ובין אחיו הם יחסי חייב-ערב, וטען כי למעשה מקורו של החוב הוא בהתחייבות של אחיו אלי, ולא שלו. לבסוף, ביקש יצחק לדחות את טענת הבנק לפיה קיימת אי-תלות בין הבטוחות השונות.

דיון והכרעה
12. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שניתנה לה, החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בבקשה כבערעור, ואף לקבלו בחלקו.

13. אכן, החלטה בדבר מתן סעדים זמניים היא החלטה אשר לערכאה הדיונית נתון שיקול-דעת רחב לגביה, ומכך נגזר גם כי היקף התערבותה של ערכאת הערעור בכגון דא יהיה בצמצום (רע"א 8716/15 מימון נ' רייטר, פסקה 25 וההפניות שם (28.12.15) (להלן: "עניין מימון")); ברם, בענייננו, סבורני כי בית-המשפט המחוזי בחן את סיכויי ההליך באופן חלקי, משום שבחן את סיכויי ההליך שהגיש יצחק במנותק משאלת ההשלכה של הליך זה על הסעד הזמני המבוקש. אבהיר דברי.

14. כידוע, שניים הם השיקולים העיקריים לעניין מתן סעד זמני: מאזן הנוחות שבין הצדדים, וסיכויי ההליך; עמם נשקלים גם שיקולים שביושר (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; עניין מימון, פסקאות 24-23 וההפניות שם). אקדים ואומר כי לא ראיתי עילה להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי באשר למאזן הנוחות. כפי שצויין בהחלטה עסקינן בנכס מסחרי, כך שעיקר השאלה היא אם יש חשש להיעדר יכולת פרעון ככל שיינתן הסעד הזמני, או להיעדר יכולת השבה אם לא ינתן. מובן, שאין חשש שהבנק לא יוכל להשיב את הכספים ככל שייקבע כך בהליך העיקרי; יחד-עם-זאת, נחה דעתו של בית-המשפט המחוזי כי לא קיים חשש ממשי כזה גם לגבי יצחק, מתוך הערכת שווי הנכס, הזמן הסביר לניהול ההליך ונכסיו הכוללים של יצחק. משכך, כפי שעולה מן ההחלטה, מאזן הנוחות בין הצדדים נמצא באיזון, וההחלטה התקבלה בעיקר על-סמך הערכת סיכויי ההליך.

15. אינני מוצא מקום להתערב גם בהערכתה של הערכאה הדיונית באשר לסיכויי ההליך גופו; הערכה זו מבוססת על היכרות בלתי-אמצעית עם הצדדים, טענותיהם ותצהיריהם. ברם, סבורני כי יש קושי להסיק מסיכויי ההליך גופו את הצדקת מתן הסעד הזמני המבוקש. במסגרת בחינת סיכויי ההליך, יש לבחון את הסיכויים לאור הסעד המבוקש. לא די בכך שסיכויי ההליך גבוהים; השאלה היא האם הסעד הזמני המבוקש עומד בהתאמה לסעד המבוקש בהליך או שהוא מתבקש ממנו באופן ישיר. בענייננו, הטענות הנטענות בהליך הם כי הבנק התרשל והפר את חובותיו כלפי יצחק כשחתם על ההסכם מול הנאמן; ואילו הסעד הזמני המבוקש הוא כי הבנק לא יגבה את חובו מן הנכס בראשון לציון, אשר אין חולק על כך שהוא משועבד לחוב. לפיכך, לא ניתן לשקול את שאלת סיכויי ההליך מבלי לבחון ברמה לכאורית את השאלה אם הצלחה בהליך מובילה לתוצאה של מניעת מימוש המשכנתא המבוקשת.

16. בענייננו, העלה הבנק שני ספקות בדבר הקשר בין ההליך לסעד המבוקש: תחולת דיני הערבות בנדון דידן, ומשמעותן של תניות אי-התלות שבשטרי המשכנתאות השונים. בסוגיה השניה לא דן בית-המשפט המחוזי כלל; באשר לסוגיה הראשונה, סבורני כי קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה די בכך שיצחק הוכיח 'זכות לכאורה' אינה מספקת בכדי להעניק לו את הסעד הזמני שהוא עותר לו. זכות זו, אם אין בכוחה להוביל לכך שהנכס בראשון לציון לא ימומש, אין לה משמעות לעניין הסעד המבוקש. מכיוון שההחלטה אינה מבוססת על מאזן הנוחות אלא על סיכויי ההליך, היה על בית-המשפט לבחון סוגיה זו במסגרת הבחינה הלכאורית של הסיכויים. אוסיף עוד, כי הפרשי הריביות – ככל שהם קיימים – אינם סיבה מספקת כשלעצמה, לטעמי, לקבלת הבקשה לסעד זמני, משום שמדובר למעשה בסכום כספי שניתן יהיה להשבה ככל שייפסק כך במסגרת ההליך.

17. תשובתו של יצחק לבקשה אינה מניחה את הדעת באשר לקושי זה בהחלטת בית-המשפט המחוזי. טענותיו של יצחק לעניין גובה החוב והיקף ריבית הפיגורים לאור הלכת זאבי אינן עניין לבירור במסגרת בקשת רשות ערעור זו. יחד-עם-זאת, אינני רואה לנכון לדון לגופה של שאלת סיכויי ההליך במובן הרחב – היינו, אם בגין סיכויי ההליך מוצדק למנוע באופן זמני את מימוש המשכנתא בנכס שבראשון לציון. מדובר בשאלות שלא התבררו בהחלטת הערכאה הדיונית, ומשכך ראוי כי הן תשובנה לפתחו.

18. לאור האמור, סבורני כי אין מנוס מביטולה של החלטת בית-המשפט המחוזי, והחזרת הדיון לפתחו, תוך התמקדות בשאלת סיכויי ההליך במובנם הרחב בהקשר דנן. מובן מאליו כי אינני נוקט כל עמדה לגופו של עניין בהקשר זה.
החלטת בית-המשפט המחוזי תיוותר על כנה באופן ארעי, עד לקבלת החלטה חדשה על בסיס האמור לעיל. המשיב יישא בהוצאות הבנק בגין בקשה זו בסך של 5,000 ש"ח."

31. צו מניעה נגד מימוש משכון על פקדון כספי
ב- רע"א 7379/12 {גואל חזות ואח' נ' בנק איגוד לישראל, סניף נתניה ואח', תק-על 2012(4), 1328 (2012)}נפסק מפי כב' השופט נ' סולברג:

"החלטה
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז (השופט פרופ' ע' גרוסקופף) ב- ת"א 25592-07-12 מיום 23.09.12, במסגרתה דחה את בקשת המבקשים ליתן צו מניעה זמני נגד מימוש משכון על-פיקדון שהופקד להבטחת חוב בידי המשיב (להלן: "הבנק").

העובדות הצריכות לעניין
2. חברת נדל"ש נכסים והשקעות בע"מ (להלן: "החברה") היא לקוחה של הבנק, ומנהלה הוא מר יוסף כהן (להלן: "יוסף"). יוסף הוא אחיה של המבקשת 2 (להלן: "המבקשת"). הנכס המהותי של החברה הוא זכויות בחלק ממבנה מסחרי בנתניה (להלן: "הנכס"). בשנת 2005 קיבלה החברה הלוואה מהבנק לשם רכישת נכסי מקרקעין. לצורך מתן ההלוואה, דרש הבנק מהחברה להעמיד פיקדון בסך של 1,250,000$ כבטוחה לפירעון ההלוואה. בשנת 2008, לאחר שהפיקדון ששימש כעירבון להלוואה התרוקן, דרש הבנק עירבון כספי אחר. החברה פנתה למבקשים בבקשה להעמיד את הפיקדון הכספי לטובת הבנק. המבקשים הסכימו והעבירו ליוסף ולחברה את הפיקדון אשר מופקד בחשבון הרשום על-שם המבקשת. ביום 27.05.11 רשם הבנק משכון לטובתו על הפיקדון בחשבונה של המבקשת.

3. במקביל, בין יוסף לרעייתו, ג'ואל כהן (להלן: "ג'ואל"), התנהלו הליכים משפטיים בבית-המשפט לענייני משפחה. ביום 27.01.10 הגיעו יוסף וגו'אל להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה כל רכושם מהווה רכוש משותף. בעקבות ההליכים המשפטיים בין יוסף לג'ואל, חששו המבקשים כי סכסוך זה עשוי לסכן את פיקדונם. המבקשים פנו לבית-המשפט בבקשה למתן צו מניעה זמני, וביום 14.11.11 ניתן צו מניעה זמני האוסר על החברה לעשות דיספוזיציה בנכס, וכך הובטח שלא יוברח הנכס בטרם פירעון החוב לבנק. בית-המשפט מינה כונס נכסים למימוש זכויות החברה בנכס. ביום 13.06.12 אישר בית-המשפט את עסקת מכירת הנכס.

4. הבנק פנה בחודש מאי 2012 לחברה והבהיר כי אם לא יסולק מלוא החוב, יפעל הבנק בכל האמצעים העומדים לרשותו, לרבות מימוש המשכון על הפיקדון אשר מצוי בחשבונה של המבקשת. המבקשים פעלו לעדכון הבנק לגבי מכירת זכויות החברה בנכס, וביקשו להימנע ממימוש המשכון, שכן כספי המכירה יכסו את מלוא חוב החברה. ביום 10.07.12 הודיע הבנק כי בכוונתו לממש לאלתר את הפיקדון.

5. ביום 12.07.12 הגישו המבקשים תביעה נגד הבנק, במסגרתה ביקשו מבית-המשפט ליתן צו מניעה המונע מן הבנק את מימוש המשכון על הפיקדון. בד-בבד עם הגשת התביעה הגישו המבקשים בקשה דחופה למתן צו המניעה הזמני.

החלטת בית-המשפט המחוזי
6. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים וקבע כי אין מקום ליתן צו מניעה זמני, וזאת מהטעמים הבאים: עילות התביעה של המבקשים נגד מימוש המשכון על הפיקדון הן למעשה טענות שיש למבקשים נגד הבנק בקשר למחדלים שהם מייחסים לבנק באי-הבטחת החוב כלפיו באמצעות בטוחה אחרת (משכון על קרקע השייכת לחברה) ובהעמדת אשראי לפיקדון. בית-המשפט קבע כי לא ניתן לראות כיצד טענות אלו מצדיקות מתן צו למניעת מימוש המשכון. נקבע, כי לכל היותר יש בטענות אלו כדי להצדיק הגשת תביעה כספית נגד הבנק, במידה וישתכלל נזק שניתן יהיה להוכיחו. עוד קבע בית-המשפט כי דרישת הבנק לממש את המשכון וסירובו להמתין לכספים שייתכן ויתקבלו מכונס הנכסים עקב מכירת הנכס השייך לחברה, אינם שרירותיים. בית-המשפט קבע כי על-אף שהליך מכירת הנכס קרוב לסיום, לא ברור האם כונס הנכסים יקבל הוראה מבית-המשפט לענייני משפחה אשר תאפשר לו להעביר את הכספים לבנק, בעוד שההתנהלות המשפטית בין יוסף לרעייתו טרם הסתיימה. במצב דברים זה, קבע בית-המשפט, כי אין לדרוש מהבנק להסכים לשמש כ"בן ערובה", כשלרשותו בטוחה טובה, שממנה הוא יכול להיפרע. עוד נקבע כי מבחינת מאזן הנוחות לא ניתן לראות איזה נזק יגרם למבקשים מאי-מתן צו המניעה. זאת, מכיוון שהבנק הוא גוף פיננסי יציב, וככל שיוכח כי התנהלותו גרמה למבקשים לנזק, יוכל לשאת בכל פסיקה שתחייב אותו בתשלום פיצויים. בית-המשפט ציין כי מעיון בתיק עולה כי הטעם האמיתי בעטיו התבקש צו המניעה אינו קשור לבנק, אלא נוגע לסכסוך בין יוסף, ג'ואל והמבקשים. החשש של המבקשים הוא שאם יפרע הבנק מהפיקדון, הדבר יעניק יתרון דיוני לג'ואל ויחייב אותם להגיש תביעת השבה (כערב שפרע) נגדה, במקום המצב הנוכחי בו היא צריכה להגיש תביעה נגדם ככל שהיא טוענת שהפיקדון שייך למעשה לבעלה ולה. בית-המשפט קבע כי אין בטענה זו כדי להצדיק פגיעה בזכותו של הבנק להיפרע מהמשכון המופקד אצלו. לאור האמור, נקבע כי המבקשים לא הראו עילה לכאורית המצדיקה מתן צו מניעה וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתם.

בקשת רשות הערעור
7. המבקשים טוענים כי שגה בית-המשפט המחוזי כאשר קבע כי אין מקום ליתן צו מניעה זמני בעניינם. לטענתם, עומדת להם עילת תביעה טובה נגד הבנק, וזאת לאור התרשלותו לרשום הערת אזהרה לטובתו על הנכס וכאשר פעל בדרך של משכון על-פיקדון כספי. עוד טוענים המבקשים כי הבנק הפר את חובותיו ליידע אותם ביחס לסיכונים באי-רישום הערת האזהרה. סירובו של הבנק, לטענתם, להמתין להעברת כספי מכירת הנכס הוא שרירותי וחסר תום-לב. לדבריהם, במשך שבע שנים חידש הבנק אוטומטית את ההלוואה, ואין סיבה לממש את המשכון דווקא כאשר הנכס נמצא בהליך של מכירה. עוד טוענים המבקשים, כי שגה בית-המשפט כאשר התחשב בטענותיה של ג'ואל, כאשר היא הקפיאה את בקשתה להצטרף להליך. המבקשים מוסיפים וטוענים כי טעה בית-המשפט גם בעניין מאזן הנוחות, שכן השארת המצב הקיים לא גורמת לנזק כלשהו לבנק, אשר נותר לרשותו המשכון על הפיקדון עד לקבלת כספי מכירת הנכס.

דיון והכרעה
8. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ושקילת הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבים. הלכה היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במצבים חריגים (ראו: רע"א 3851/11 נדב נ' לוי, בפסקה 4 (לא פורסם, 07.06.11)). לא מצאתי כי הבקשה דנן נמנית עם אותם חריגים. בית-המשפט המחוזי התייחס לשיקולים השונים אשר יש לבחון בעת שקילת מתן סעד זמני, וקבע כי הן סיכויי התביעה, הן מאזן הנוחות והן שיקולי הצדק אינם נוטים לטובת המבקשים. לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו. לא מצאתי כי טענותיהם של המבקשים מקימות בסיס משפטי למתן צו המניעה. לרשות הבנק עומדת ערובה טובה וזמינה. אין חובה משפטית בנסיבות התיק שלפנינו לפיה ניתן לחייב את הבנק להמתין לסיום הליכי מכירת הנכס, כאשר אין כל ודאות לכך שכספי המכירה יכסו את מלוא חוב החברה, וזאת גם על רקע ההליכים המשפטיים המתנהלים בין יוסף לרעייתו בבית-המשפט לענייני משפחה. כמו-כן, המבקשים לא הצביעו בבקשת רשות הערעור על נזק ממשי שצפוי להיגרם להם ממימוש המשכון על הפיקדון. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, במידה והמבקשים יוכיחו שהבנק גרם להם לנזק כספי, יוכלו להיפרע ממנו בגין נזקיהם.

9. החלטתי איפוא לדחות את בקשת הרשות לערער, ממילא אין עוד מקום להידרש לבקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני עד להכרעה סופית בהליכים, והיא נמחקת בזאת. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות."

32. בקשה להארכת מועד לערעור על החלטה לגבי צו מניעה זמני
ב- בש"א 7244/12 {ד' פ' נ' ש' א', תק-על 2012(4), 1200 (2012)} נפסק מפי כב' הרשמת ליאת בנמלך:

"החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופט ב' גרינברגר) מיום 04.09.12.

1. המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בירושלים בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה בירושלים ליתן צו מניעה זמני האוסר עליו להיכנס לבית מגורים שהיה רשום על-שם אשתו המנוחה, היא אימו של המשיב. בהחלטה מיום 25.7.2012 קבע בית-המשפט המחוזי כי הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה באיחור מבלי שהוגשה בקשה מתאימה להארכת מועד, וכן דחה אותה לגופה. בעקבות האמור הגיש המבקש "תגובה להחלטה" בה ביקש להשיג על החלטת בית-המשפט המחוזי וביקש כי תבוטל. ביום 4.9.2012 קבע בית-המשפט המחוזי כי אין מקום לקבל את התגובה הנזכרת שכן בית-המשפט סיים את מלאכתו ולא ניתן לערער על ההחלטה בדרך של הגשת תגובה.

2. על החלטה זו מבקש המבקש להשיג בדרך של הגשת בקשה למתן רשות ערעור לבית-משפט זה, והוא עותר בפניי לכך שהמועד להגשת הבקשה יוארך עד ליום 20.11.12. בקשתו של המבקש, המייצג את עצמו, לקונית ובעיקרו-של-דבר טענתו היא כי הגשת הבקשה התעכבה כיוון שעשה מאמץ למצוא עורך-דין שייצגו בהליך, אך נוכח שכר-הטרחה הגבוה שהתבקש לא עלה הדבר בידו.
בתגובתו מיום 16.10.12 מתנגד המשיב לבקשה בהדגישו כי גם בהליך שהתנהל בפני בית-משפט קמא לא עמד המבקש במועדים הקבועים בדין, והיה זה אחד הטעמים שעמדו ביסוד החלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 25.07.12 לדחות את בקשתו. עוד טוען המשיב כי המבקש לא ציין בבקשתו כל טעם של ממש המצדיק את הארכת המועד המבוקשת, כי נימוקיו בהקשר זה אינם משכנעים, וכי מכל מקום הבקשה למתן רשות ערעור אשר הגשתה מתבקשת נעדרת כל סיכוי.

3. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כידוע, הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן כראוי בין האינטרס של מבקש האורכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור, כאשר ככלל "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש האורכה; ולצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (ראו בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני, פסקה 3 (21.04.10)).
במקרה שבפניי לא הצביע המבקש על "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. הטעם אותו ציין, לפיו ניסה לאתר עורך-דין אשר ייצגו בהליך, אין בו די והתנהלותו בהקשר זה היתה מצויה בשליטתו המלאה, ומכאן כי חלוף הזמן היה פרי החלטה מודעת שקיבל. ממילא אין בפיו של המבקש כל טענה לטעות אשר הובילה לעיכוב בהגשת ההליך. יתרה מזאת, על פני הדברים סיכוייו הלכאוריים של ההליך אשר להגשתו עותר המבקש – השגה על החלטת בית-המשפט המחוזי שלא לעניין מחדש בהחלטתו לדחות בקשה למתן רשות ערעור – הינם נמוכים.
לא נעלם מעיני כי הבקשה הוגשה ביום 10.10.12 – בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך (זאת בין אם ספירת המועדים תחל מן המועד בו נקב המבקש בבקשתו (10.09.12) אז בהתחשב בימי פגרת חג הסוכות מועד הגשת הבקשה חל ביום 18.10.12, ובין אם ספירתם תחל מיום מתן ההחלטה בפועל (4.09.12) אז מועד הגשת הבקשה חל ביום 12.10.12). בהינתן האמור לא ניתן אמנם לומר כי נוצרה אצל המשיב ציפיה שלא להיות מוטרד בהליך ערעורי, אך כבר נקבע כי העובדה שהבקשה להארכת מועד מוגשת בתוך המועד הקבוע לכך בדין אינה שיקול בלעדי, והדבר נתון לשיקול-דעת בית-המשפט בהתאם למכלול נסיבות העניין ותוך בחינת קיומם של טעמים נוספים המצדיקים את מתן האורכה המבוקשת (ראו בש"א 6898/10 עמיר נ' לאומי קארד אשראים בע"מ (06.10.10)).

במקרה דנן המבקש לא הצביע כאמור על טעמים נוספים המצדיקים להיעתר לבקשתו למתן אורכה, ומכל מקום מן הבקשה עולה לכאורה כי ההחלטה הומצאה לידי המבקש ביום 10.09.12 (והמשיב לא חלק על כך), ומשכך מועד הגשת הבקשה למתן רשות ערעור טרם חלף וככל שיבקש לעשות כן יש בידי המבקש להגיש את הבקשה למתן רשות ערעור בגדר המועדים הקבועים לכך בדין (דהיינו עד ליום 18.10.12).

בנסיבות העניין, ולו לפנים משורת הדין, לא ראיתי ליתן צו להוצאות."

33. צו מניעה למכירת נכס או למימושו
ב- ת"א (נצ') 45208-03-14 {ויולית קובטי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-מח 2014(2), 9695 (2014)} נפסק מפי כב' הרשם יוסף בן-חמו:

"החלטה
לפניי "בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד בלבד", בה התבקש בית-המשפט להורות למשיב 2 להימנע מלמכור ו/או לפנות ו/או לממש את המשכון בנכס הנמצא ברחוב 4085 בית 8א' בנצרת, המהווה בית בשכונת הקופטים בעיר נצרת, הידועה גם כחלק מחלקה 21 בגוש 16568 (להלן: "הנכס").

עניינה של התובענה נשוא הבקשה שבפניי הינה למתן פסק-דין הצהרתי המורה כי התובעת הינה הבעלים של מחצית מהנכס, כי התובעת הינה הבעלים של הנכסים עליהם ויתר הנתבע מס' 3 לטובתה כאמור בהסכם ממון ואיזון משאבים שנחתם ביניהם ביום 10.06.07 וכי ההסכם מחייב את הנתבעים וכלפי כולי עלמא.
בדיון שהתקיים בפניי ביום 08.04.14 העידה המבקשת ובא-כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.

נימוקי הבקשה
המבקשת הינה אשתו של המשיב מס' 3 החל מיום 11.11.72 ולהם 5 ילדים בגירים. לטענתה, בסמוך לשנת 2007 התדרדרו היחסים ביניהם והיא רצתה להתגרש ממנו, אולם לאחר ניסיונות של שלום בית הסכימה להמשיך לחיות אתו כבעל ואישה בתנאי להסדרת יחסי הממון ביניהם.
ביום 10.06.07 נחתם ביניהם הסכם ממון ואיזון משאבים, שהגדיר את חלוקת הנכסים ביניהם והחיל את הלכת השיתוף על יחסיהם, אשר אושר בבית-הדין הדתי של העדה היוונית קתולית.

המבקשת טענה כי היחסים בין המשיב 3 למשיב 1 (להלן: "הבנק") התדרדרו בשל מחלוקות כספיות ביניהם וכי הבנק הצליח להוציא ממנו במרמה זכויות שלא כדין לרבות בית בשכונת סילזיאן בנצרת אשר בבעלותה לפי ההסכם ואף מכר אותו שלא כדין ובניגוד להסכם.
ביום 16.01.08 מישכן המשיב 3 את הנכס לטובת הבנק וביום 26.06.09 הוגשה על-ידי הבנק בקשה למימוש המשכנתא ומינוי כונס נכסים, והמשיב 2, מונה ככונס נכסים על הנכס (להלן: "כונס הנכסים").

לטענתה, מכוח ההסכם, על-פי הלכת השיתוף, היא זכאית למחצית מהזכויות בנכס, על-כן הסכם המשכון בין המשיב 3 לבנק הינו מבוטל, כיוון שהבנק ידע שהיא והמשיב 3 נשואים והיתה עליו חובה ו/או ניתן היה לצפות כי על הנכס חלה הלכת השיתוף בין בני זוג וכי מגיעות לה מחצית מהזכויות בו על-פי חוק ועל-כן היה עליו לקבל את הסכמתה ו/או להחתימה על הסכם המשכון על-מנת שיוכל למשכנו.
המבקשת טענה כי כונס הנכסים הטעה את רשם ההוצאה לפועל כאשר העלים תוך עצימת עיניים את העובדה כי מגיעות לה מחצית מהזכויות בנכס ובעקבות זאת התיר רשם ההוצאה לפועל ביום 31.01.14, שלא כדין, לכונס הנכסים להמשיך בהליכי כינוס הנכסים ופינוי הנכס לצורך מכירתו.

לטענתה, היא פנתה בסמוך לכך לרשם ההוצאה לפועל בחיפה על-מנת לעכב את הליכי הכינוס ופינוי הנכס ובתגובתו, טען כונס הנכסים כי היא ויתרה על זכותה בנכס וצירף לכך אישור חתום על ידה, ברם, לטענתה, מדובר בנכס אחר בשכונת סילזיאן והחתימה על האישור אינה שלה ובכל זאת דחה רשם ההוצאה לפועל את בקשתה בשל היעדר פסק-דין הצהרתי המגדיר את זכויותיה בנכס.
לטענתה, כונס הנכסים קיבל היתר לפנות את הבית ביום 19.03.14 וביום 16.03.14 הודיע למשיב 3 כי קיים קונה לבית תמורת תשלום בסך של 240,000 ש"ח וכי עליו לפדות את הבית תוך 3 ימים אחרת יוציאו אותו למכירה.
המבקשת טענה כי בין המשיבים קיימות מחלוקות משפטיות ותביעות הדדיות וחלקן אף גרמו לבנק ליזום הליכי פש"ר נגד המשיב 3 בבית-המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתם הסכימו כי התמורה הכספית בגין מימוש הנכס תוחזק על-ידי כונס הנכסים בנאמנות עד שתוכרע ביניהם התביעה בעניין הוצאת הנכסים מהמשיב 3 במרמה ושלא כדין, לרבות הנכס.

המבקשת טענה כי הסעד המבוקש הכרחי בשלב זה מאחר שכונס הנכסים אמור לפנות ו/או למכור את הנכס בכל רגע נתון ואם יעשה כן, הדבר ירוקן מתוכן את התביעה ועלולים להיגרם נזקים חמורים לצדדים שלישיים.
לטענתה, מאזן הנוחות נוטה לטובתה, מאחר שהכספים שיתקבלו ממכירת הנכס אמורים להיות מעוכבים לתקופה ארוכה עד לבירור התביעה בין הבנק למשיב 3 ועיכוב המכירה עד לבירור התביעה לא יפגע בערך הנכס, אשר ערכו הולך ועולה עם הזמן בשל מצוקת הדיור בעיר נצרת.

טענות המשיבים 1 ו- 2
הבנק וכונס הנכסים טענו כי הנכס שועבד ביום 16.01.08 לטובת הבנק בתמורה להלוואה שהעמיד הבנק לחברה שבבעלות המשיב 3 – חברת אמיל ק. מתכות (2001) בע"מ (להלן: "החברה"), בניהולו של המשיב 3 ובניו, כאשר למבקשת אין כל זכות רשומה בו וזכויות המשיב 3 בחלקה (ביחד עם אחיו) נרשמו בלשכת רישום המקרקעין עוד בשנת 1983 במסגרת רישום לאחר הסדר, לאחר שהמשיב 3 ואחיו קיבלו את הזכויות בחלקה מכוח ירושה במהלך שנות ה- 60 או בסמוך לכך, עוד בטרם נישואיו למבקשת.

לאחר שהחברה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי הבנק ולאחר שהבנק התרה בה מספר פעמים להסדיר את יתרת חובה לו, הועמד בשנת 2009 מלוא חובה של החברה בסך של 3,204,625 ש"ח לפירעון מידי והבנק החל במימוש הנכסים אשר שועבדו כדין לטובתו וביום 29.06.09 מומש שטר המשכנתא נשוא הנכס על-ידי הבנק במסגרת תיק ההוצאה לפועל וכונס הנכסים מונה לשמש בתפקידו זה בגין זכויות המשיב 3 בנכס.

בעקבות זאת נקטו המבקשת והמשיב 3 בנפרד בהליכים משפטיים שונים נגד הבנק ואף הבנק יזם הליך פש"ר נגד המשיב 3, במסגרתו ניתן צו מניעה זמני בגין המשך הליכי מימוש הנכס שבכינוס עד לבירור ושמיעת תביעת המשיב 3 נגד הבנק.
הבנק וכונס הנכסים טענו כי חל שיהוי אדיר הן דיוני והן מהותי בהגשת הבקשה והתביעה ולא בכדי דחה רשם ההוצאה לפועל את בקשת המבקשת לעכב את הליכי המימוש בציינו כי הבקשה הוגשה בשיהוי משמעותי.

לטענתם, במשך 6 שנים, על-אף שהיו בידי המבקשת מספר רב של הזדמנויות לטעון את טענותיה בדבר שיתוף בנכס, היא ישבה בחוסר מעש ולא טרחה לפנות לבנק ו/או לכונס הנכסים ו/או לבית-המשפט כדי להתריע על זכויותיה בנכס ו/או על עדיפותן הנטענת על פני זכויות הבנק ורק ערב הגשת בקשה לאישור מכירת הנכס לקרוב משפחתו של המשיב 3, אשר נעשתה לבקשת בנו של המשיב 3, הוגשו התובענה ובקשה זו.

הבנק וכונס הנכסים טענו כי אין ומעולם לא היו למבקשת זכויות כלשהן בנכס, אשר אינו משמש כדירת המגורים שלה ושל המשיב 3 מזה 20 שנה. המבקשת אף לא פעלה לעיגון זכויותיה בנכס במשך עשרות שנים, עת נרשם הנכס בשנת 1983 בלשכת רישום המקרקעין על-שם המשיב 3.

לפיכך, המבקשת מושתקת ומנועה כעת מלטעון טענות ביחס לנכס בפרט כאשר היא עותרת להיכנס לשערי בית-המשפט במסגרת הליך הצהרתי ומכוח זכויות שביושר ורואים אותה כמי שוויתרה על זכויותיה, ככל שמדובר בעסקה שנעשתה עם הבנק (רישום המשכנתא).

הבנק וכונס הנכסים טענו כי בחינת סיכויי התביעה כשלעצמה מחייבת את דחיית הבקשה ודחיית התביעה על-הסף, זאת בהיעדר עילה ו/או היעדר יריבות מול הבנק, שכן מדובר בנכס שהתקבל בירושה אצל המשיב 3, עוד בטרם נישואיו למבקשת, על-כן אין מקום להחלתה וליישומה של דוקטרינת שיתוף הנכסים, הנכס משמש להשקעה בעל אופן עסקי והושכר מזה למעלה מ- 20 שנה לצדדים שלישיים ואין מדובר בדירת המגורים של המבקשת והמשיב 3 ועל-כן אין ומעולם לא היתה לה כל זיקה משפטית/קניינית/אחרת ביחס אליו.

כמו-כן, אף-על-פי ההסכם שנחתם בין המבקשת לבין המשיב 3 לא קמה למבקשת זכות למימוש השיתוף הנטען ואיזון המשאבים, שכן הנכס אינו מופיע ברשימת הנכסים אשר לכאורה הינם בבעלותה הבלעדית של המבקשת וכן לא חל אחד המקרים אשר נקבעו על-ידי המבקשת והמשיב 3 כמקימים זכות למי מהם למימוש זכות איזון המשאבים מכוח הלכת השיתוף.

לטענתם, המבקשת אף ידעה כי בכוונת החייב לשעבד את הנכסים אשר בבעלותו הבלעדית והדבר עולה מסמיכות הזמנים בין מועד כריתתו של ההסכם בחודש יוני 2007 לבין מועד תחילת קריסת החברה ושאר עסקיהם של המשיב 3 ובניו בחודשים ינואר-פברואר 2007, ומאחר שבמועד כריתת ההסכם טרם נרשם השעבוד לטובת הבנק נשוא הנכס בשכונת סלזיאן ודירת המגורים של המבקשת והמשיב 3 מעולם לא שועבדה והדבר מעיד על חוסר תום-ליבה של המבקשת.

הבנק וכונס הנכסים טענו כי גם אם יעלה בידי המבקשת להוכיח כי במישור היחסים הפנימיים בינה לבין המשיב 3 חלה הלכת השיתוף, תידחה זכותה מפני זכותו של הבנק שהוא צד שלישי אשר נרשמה לטובתו המשכנתא תוך מתן תמורה (העמדת הלוואות ואשראים לבקשת החברה) ובתום-לב, בהתאם לדיני העסקאות הנוגדות כאמור בסעיפים 9 ו- 10 לחוק המקרקעין, שכן אף אם קמה לה זכות ועילה מכוח הלכת השיתוף, מדובר בזכות אובליגטורית התופסת אך ורק במערכת היחסים שבינה לבין המשיב 3 ולא כלפי הבנק, אשר המבקשת אינה טוענת לקנוניה בינו לבין המשיב 3 ואינה שוללת את תום-ליבו.

הבנק וכונס הנכסים טענו כי הלכת השיתוף אינה רק שיתוף בזכויות אלא גם בחובות וכי במשך שנים העמיד הבנק אשראי ומימון בסך מיליוני שקלים לטובת עסקי המשיב 3 ובניה והלכה למעשה הניח את התשתית למקור הפרנסה והמחיה של החייבת ובני משפחתה.

לטענתם, כונס הנכסים לא הטעה את רשם ההוצאה לפועל בדבר זכויותיה בנכס ובדבר אישורה לשעבדו, שכן הנכס שועבד לטובת הבנק במסגרת חח"ד עסקי של החברה ואילו הנכס בשכונת סלזיאן שועבד על-ידי המשיב 3 לטובת הבנק במסגרת הלוואה אפותקאית למגורים אצל מערך המשכנתאות בבנק ובגין שעבוד זה חתמה המבקשת על אישור מתאים, תוך אימות חתימתה כדין על-ידי בנה.
הבנק וכונס הנכסים טענו כי הנזק היחיד שיכול להיגרם למבקשת הינו כספי בלבד שכן אין מדובר בנכס בו היא מתגוררת ובהיות המשיב 1 תאגיד בנקאי היא לא תתקשה להיפרע ממנו את מחצית התמורה בגין הנכס, אם וככל שתזכה בתביעתה המופרכת.

מאידך, לבנק המעוכב מזה כ- 5 שנים בעד מימוש הנכס, ימשיכו להיגרם נזקים אדירים בשל העיכוב בהליכי המימוש שעה שחובם של החברה ושל המשיב 3 לו עומד כיום על-סך של כ- 6,000,000 ש"ח וממשיך ותופח.

בנוסף, עיכוב הליכי המימוש יביא את המציע לחזור בו מהצעתו לרכישת הנכס ושוב יימצא הבנק בפני שוקת שבורה. לטענתם, גם אם תוכיח המבקשת את טענותיה כי היא שותפה בנכס, אין לה כל זכות קנויה להישאר "בעלת זכויות" בו לעולמי עד, כך שבאמצעות מימוש הנכס על-ידי כונס הנכסים יפורק למעשה השיתוף הנטען והמוכחש וממילא תהיה המבקשת זכאית אך למחצית התמורה בגינו, ככל שתזכה בתביעתה המופרכת, בשעה שהמשיב 3 נתן את הסכמתו למימוש הנכס.
זכותו של נושה מובטח לממש במהירות את הבטוחה שהועמדה לטובתו והינה מדיני החיובים, לרבות זכות קניינית בעלת מימד חוקתי וכל מניעה ו/או עיכוב נוסף במימוש הנכס יאיין וירוקן מתוכן את זכותו של הבנק כנושה מובטח בחייב לממש את הבטוחה שהועמדה להבטחת חובו בהקדם ככל שניתן וללא תלות בהליכים אחרים ועיכובים נוספים.

דיון
לצורך מתן סעד זמני, דרך-כלל, נשקלים שני תנאים עיקריים: סיכויי התביעה העיקרית ומאזן הנוחות בין הצדדים. כל אחד מתנאים אלה עומד לעצמו ונשקל לעצמו, אולם קיים גם יחס גומלין ביניהם במובן זה שמשקלו של התנאי האחד עשוי להיות מושפע ממשקלו של התנאי האחר.

כך למשל, ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של המבקש ומעמיד בסכנה מוחשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו, כך פוחת המשקל הנדרש לביסוסם של סיכויי התביעה, ובלבד שאין מדובר בתביעת סרק;
ולהיפך – ככל שסיכויי התביעה העיקרית גוברים, כך פוחת משקלו הנדרש של מאזן הנוחות (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1), 529, 533; רע"א 5686/00 מיסטריאל נ' בנק לאומי למשכנתאות, תק-על 2000(4), 215 (2000)).
בחינת קיומו של התנאי הראשון, הנוגע לסיכויי התביעה העיקרית, נעשית באורח לכאורי בלבד ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית.
הלכה פסוקה היא שדי בכך שהבקשה למתן סעד זמני אינה מופרכת על פניה ואינה חסרת סיכוי (רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ (פדאור 23.08.05)).

ככל שמדובר בבקשה למתן צו מניעה זמני, נפסק כי לצורך הכרעה בבקשה ועל-מנת שיינתן למבקש הסעד הזמני המבוקש על ידו עליו לעמוד בארבעה מבחנים במצטבר:

א. האם המבקש הוכיח, לכאורה, את קיום זכותו, למענה הוא דורש מתן סעד עד לתום הדיונים.

ב. האם צו המניעה הינו הכרחי, עד כדי להצדיק התערבותו של בית-המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה העיקרית.

ג. האם הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הצו כבד הוא לעומת הנזק אשר ייגרם למשיב אם יינתן – הוא "מאזן הנוחות".

ד. האם בקשתו של המבקש למתן הצו אינה נגועה בפגמים שביושר, כגון: היעדר נקיון כפיים, העלמת עובדות, שיהוי וכיוצא בזה.
בשלב זה של הסעד הזמני, אין בית-המשפט נזקק להכרעה בזכויות הצדדים, ולפיכך אין מקום כי בית-המשפט יערוך ניתוח מקיף של הראיות ואין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות כאילו עמד להכריע בעניין סופית (ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4), 105, 109-108).

כמו-כן, נפסק כי על מערכת האיזונים שנקבעה בתקנות להיבחן לאורם של סעיפי חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו ובעיקר סעיף 3 לחוק, שעניינו שמירה על זכות הקניין של הפרט.

הוכחת זכות לכאורה היא הוכחת סיכויי הצלחה בתובענה, או שכנוע בית-המשפט כי קיימת שאלה של ממש אשר יש לדון בה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עיינתי במכלול הראיות ושמעתי את בא-כוח הצדדים לפניי הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח זכות לכאורה בכדי שתצמח לה זכאות לקבלת הסעד המבוקש, זאת ממכלול הטעמים כפי שיפורטו להלן.

המבקשת טוענת לזכויות בנכס מכוח חזקת השיתוף. על-פי הלכת בית-המשפט העליון חזקת השיתוף אינה חלה על נכס שהתקבל בירושה, שכן הוא אינו פרי מאמץ משותף של בני הזוג (ר' ע"א 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי, פ"ד מח(3), 685)).
כמו-כן, נפסק כי ככל שמדובר בנכסים עסקיים, מתגבש השיתוף בהם רק כאשר מגיעה מערכת היחסים בין בני הזוג אל "מועד קריטי", כגון מות אחד הצדדים או המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני סכנה משמעותית להמשכם התקין (ר' רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו, פורסם ביום 21.01.01).

בענייננו, אין חולק כי המשיב 3 קיבל את הנכס בירושה מאביו שנפטר שנים לפני נישואיו למבקשת וכי הנכס נרשם על שמו לפחות משנת 1983 בספרי רישום המקרקעין בנצרת, בעוד המבקשת נמנעה במשך שנים רבות מלרשום את זכויותיה הנטענות בנכס.

כמו-כן, אין חולק כי מדובר בנכס המשמש למעשה לצרכים עסקיים, אשר אינו מהווה את דירת המגורים של המבקשת והמשיב 3 מזה למעלה מ- 20 שנה, שכן הוא מושכר על ידם לצדדים שלישיים (ר' עדות המבקשת, עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 19-14) וכי מערכת היחסים ביניהם נמשכת עד היום והם ממשיכים לקיים אורח חיים משותף וגרים תחת קורת גג אחת. על-כן, ולאור האמור, לא קמה עילה לאיזון המשאבים ביניהם על-פי הלכת השיתוף.

כמו-כן, אף-על-פי הסכם הממון שנחתם בין המבקשת למשיב 3 בבית-הדין הכנסייתי לא קמה למבקשת זכות למימוש השיתוף הנטען ואיזון המשאבים, שכן הנכסים אליהם התכוונו המבקשת והמשיב 3 צוינו מפורשות בהסכם ביניהם ולגביהם הוחלט כי הם יהיו בבעלותה הבלעדית של המבקשת, זאת בניגוד להסכם שיתוף הקובע כי הבעלות מתחלקת בין בני הזוג באופן שווה, מכאן שההסכם אינו חל על הנכס נשוא הבקשה שבפניי במובן של "מכלל הן אתה לומד לאו".
כמו-כן, לא הוכח בפניי כי חל אחד המקרים אשר נקבעו על-ידי המבקשת והמשיב 3 כמקימים זכות למי מהם למימוש זכות איזון המשאבים מכוח הלכת השיתוף.
המבקשת טענה כי היתה על הבנק חובה ו/או היה עליו לצפות כי על הנכס חלה חזקת השיתוף בין בני זוג וכי מגיעות לה מחצית מהזכויות בו ועל-כן, היה עליו לקבל את הסכמתה ו/או להחתימה על הסכם המשכון על-מנת שיוכל למשכנו.
הנני דוחה טענה זו, שכן זכותו של הבנק נרשמה בתום-לב ובתמורה לאחר שהמשיב
3, אשר על שמו בלבד רשום הנכס, הצהיר בפניו בשנת 2008 כי אין כל מניעה ו/או הגבלה לשעבד את הנכס, אף לא מכוח הסכם, וכאמור, אין מדובר בדירת המגורים של המבקשת והמשיב 3, בה הם מקיימים אורח חיים משפחתי ומשותף במשך השנים, אלא בדירה המשמשת למעשה להשקעה.

על-כן, לא ברור מניין צומחת חובתו של הבנק להודיע למבקשת כמי שאינה בעלים על מישכון הזכויות בנכס.

הנני סבור, כעולה ממכלול הראיות שבפניי, כי המבקשת אף ידעה כי בכוונת החייב לשעבד את הנכסים שבבעלותו הבלעדית והדבר עולה מסמיכות הזמנים בין מועד כריתתו של ההסכם בחודש יוני 2007 לבין מועד תחילת קריסת החברה ושאר עסקיהם של המשיב 3 ובניו בחודשים ינואר-פברואר 2007, מאחר שבמועד כריתת ההסכם טרם נרשם השעבוד לטובת הבנק נשוא הנכס בשכונת סלזיאן ודירת המגורים של המבקשת והמשיב 3 מעולם לא שועבדה והדבר מעיד על חוסר תום-ליבה של המבקשת.

יתר-על-כן, אף אם היתה המבקשת מוכיחה כי חלה על הנכס חזקת השיתוף וכי היא בעלת זכויות בנכס, אזי זכותה זו נדחית מפני זכותו של הבנק בהתאם לדיני העסקאות הנוגדות כאמור בסעיפים 9 ו- 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, שכן זכותה של המבקשת בנכס אינה רשומה, על-כן לכל היותר מדובר בזכות אובליגטורית התופסת אך ורק במערכת היחסים בינה לבין בעלה, המשיב 3, בעוד שזכותו של הבנק, שהוא צד שלישי, נרשמה בתום-לב ובתמורה ולאחר שהמשיב 3, אשר על שמו בלבד רשום הנכס, הצהיר בפניו בשנת 2008 כי אין כל מניעה ו/או הגבלה לשעבדו.

לפיכך, ומאחר שאין מדובר בדירת המגורים של בני הזוג, כל פעולה שעשה המשיב 3 בנכס הרשום על שמו עם הבנק בתום-לב מחייבת גם את המבקשת, אשר אינה שוללת את תום ליבו של הבנק ואינה טוענת לקנוניה בינו לבין המשיב 3 (ר' ע"א 177/87 לידיה ויפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין נתניה, פ"ד מד(4), 607; ע"א 3563/92 עזבון המנוח מאיר גיטלר ז"ל נ' דבורה גיטלר, פ"ד מח(5), 489)).
בנוסף לכך, הלכה היא כי שיתוף בנכסים בין בני זוג כולל בחובו לצד השיתוף בזכויות גם שיתוף בחובות והטוען להוצאת חוב מסויים מכלל החובות המשותפים עליו הראיה.

אין חולק כי במשך שנים העמיד הבנק אשאי ומימון בסך מיליוני שקלים לטובת עסקי המשיב 3 ולמעשה הניח את התשתית למקור הפרנסה והמחייב של המבקשת ובני משפחתה, על-כן, המבקשת אינה יכולה לעתור רק לזכויות אלא קמה עליה החובה לשאת גם בחובות שנוצרו כלפי הבנק, תוך מימוש המישכון שהועמד לטובת הבנק כדין.

נוכח כל האמור לעיל, מאחר שהמבקשת לא הוכיחה כוונת שיתוף בנכס ו/או כי היא בעלת זכויות בו, שכן זכויותיה אינן רשומות, ומאחר שאף אם היתה מוכיחה כוונה מעין זו ו/או כי היא בעלת זכויות בנכס, הרי שזכויותיה בנכס היו נדחות מפני זכויותיו של הבנק מכוח המישכון אשר הוטל על הנכס ונרשם עליו לטובתו, לא שוכנעתי כי קיימת למבקשת זכות לכאורה לקבלת הסעד הזמני המבוקש על ידה.
לפיכך, ומאחר שהמבחנים למתן הסעד הזמני הינם מבחנים מצטברים, מתייתר הצורך לבחון את יתר התנאים למתן הסעד הזמני ודין הבקשה להידחות מטעם זה בלבד.

למעלה מן האמור יצויין כי אף לעניין מאזן הנוחות, הנני סבור כי בחינה של מאזן הנזקים שייגרם לצדדים, דהיינו הנזק שייגרם למבקשת אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיבים, אם יינתן הסעד הזמני, מביאה למסקנה שמתן הסעד אינו צודק ואינו ראוי בנסיבות העניין ושידם של המשיבים על העליונה גם במאזן הנזקים והנוחות, שכן, המבקשת, כאמור, לא הוכיחה כוונת שיתוף בנכס ואף אם היתה מוכיחה כוונה מעין זו ו/או וכי היא בעלת זכויות בנכס, הרי שזכויותיה בנכס היו נדחות מפני זכויותיו של הבנק מכוח המישכון אשר הוטל עליו ונרשם עליו לטובתו.

כמו-כן, מדובר בנכס המשמש למעשה לצרכים עסקיים ולא לשימוש פרטי, שכן אין מדובר בדירת מגוריהם של בני הזוג, אשר פינוי ממנה יגרום לאדם נזק בלתי-הפיך, אלא בנכס המושכר מזה למעלה מ- 20 לצד ג', על-כן, ככל שייגרם למבקשת נזק מדובר בנזק כלכלי בלבד.

מנגד, מתן הצו יפגע קשה בבנק, אשר רשם, כאמור, את זכויותיו בנכס בתמורה ובתום-לב, ויגרום לו נזקים אדירים לאור העיכוב בהליכי המימוש אשר נמשך מזה כ- 5 שנים בשעה שחובם של החברה ושל המשיב 3 לו הולך וגדל ועומד כיום על-סך של כ- 6,000,000 ש"ח, והדבר אף עלול להביא את הקונה לחזור בו מהצעתו לרכישתו.

ככל שבסופו-של-יום יימצאו טענותיה של המבקשת מוצדקות וייגרמו לה נזקים, ניתן יהיה לפסוק לה פיצוי כספי בגינם ובהיות המשיב 1 תאגיד בנקאי לא תתקשה המבקשת להיפרע ממנו את נזקיה, אם וככל שתזכה בתביעתה. בנסיבות אלה דין הבקשה להידחות.

נוסף על כך, בקשת המבקשת הוגשה בשיהוי ניכר, דבר המלמד על ויתורה על זכויותיה הנטענות, שכן, הבקשה הוגשה 5 שנים לאחר פתיחת הליכי המימוש וערב הגשת בקשה לאישור מכירת הנכס לקרוב משפחתו של המשיב 3, אשר נעשה לבקשת בנו של המשיב 3.

במשך 6 שנים, החל ממועד שעבודו של הנכס לטובת הבנק בשנת 2008 ופתיחת תיק המשכנתא בשנת 2009, על-אף שהיו בידי המבקשת מספר רב של הזדמנויות לטעון את טענותיה בדבר שיתוף בנכס, לרבות במסגרת הליכים משפטיים בהם נקטו היא והמשיב 3 בנפרד נגד הבנק ולאחר שניתנו החלטות שיפוטיות רבות בדבר המשך הליכי המימוש, לרבות בהסכמת המשיב 3, ונדחו מספר בקשות שלו בפני הרשם ההוצאה לפועל לעיכוב הליכי המימוש, היא ישבה בחיבוק ידיים ובחוסר מעש ולא טרחה לפנות לבנק ו/או לכונס הנכסים ו/או לבית-המשפט בעניין זכויותיה בנכס ו/או עדיפותן הנטענת על פני זכויות הבנק וכן לא נקטה בכל פעולה לרישום הנכס על שמה ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

גם לו היה ממש בטענות המבקשת, לכל היותר, היא זכאית, כאמור, לקבל סעד כספי של פיצוי, אך אין הדבר מצדיק מתן סעד של צו מניעה. הלכה פסוקה היא כי כאשר ניתן בהמשך לפסוק סעד כספי, אין בית-המשפט ממהר ונעתר לבקשה למתן צו מניעה, שכן למבקש קיימת תרופה חילופית נאותה.

נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה למתן צו מניעה.

המבקשת תשלם למשיבים 2 ו- 3, ביחד, סך של 15,000 ש"ח הוצאות בגין הליך זה."

מקור המאמר – abc-israel.it