1. כללי
סעיף 10ב לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:
"10ב. קבלת אימרה בהסכמה (תיקון: התש"ם)
אימרה בכתב שניתנה מחוץ לבית-המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אף אם נותנה אינו עד במשפט, אם שני הצדדים הסכימו לכך ותוכן האימרה לא היה שנוי במחלוקת, ובלבד שהנאשם היה מיוצג על-ידי עורך-דין."
סעיף 10ב לפקודת הראיות מסדיר את קבילותה של אימרת עד בכתב ללא העדתו. על-פי סעיף הנ"ל, האימרה תוגש בהסכמת בעלי הדין; על תוכן האימרה להיות מוסכמת, קרי, איננה שנויה במחלוקת {ת"פ (פ"ת) 38646-01-11 מדינת ישראל נ' אליעזר ג'רסי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} ועל הנאשם להיות מיוצג על-ידי סניגור.
על-מנת שסעיף 10ב לפקודת הראיות יחול ישנם מספר תנאים מקדמיים. ואלה הם:
ראשית, קיומה של "אימרה בכתב". לצורך דרישת הכתב אין צורך שההודעה תירשם בידיו של העד {ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 133 (1996)}. הודעה כזו יכולה גם להירשם מפיו מבלי שיהא מודע לכך {ע"פ 323/84 שריקי נ'מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 505, 515 (1985)}. נעיר כי אין דרישה שהאימרה תהא חתומה בידי העד {ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד לט(3), 596 (1985)}.
שנית, מדובר באימרה שנתן "עד". למונח הזה ניתנה הפרשנות הלשונית הרגילה, אלא שבנקיטת המונח "נתן" מודגשת הדרישה שההודעה תהא של העד עצמו ולא פרי פרשנות של מי ששמע את האימרה מפיו.
שלישית, האימרה צריכה שתינתן "מחוץ לבית-המשפט". אין הכרח שההודעה תינתן במשטרה דווקא אלא בכל מקום שהוא מחוץ להליך הפלילי הרלבנטי שבו מבקשים להציג את האימרה. על-כן, גם הודיית נאשם בפני בית-המשפט בכתב האישום מהווה אימרה "מחוץ לבית-המשפט" ובלבד שניתנה ונעשתה מחוץ למסגרת הדיון הפלילי שבמסגרתו מבקשים להגישה כראיה {ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד לט(3), 596 (1985); ת"פ (חי) 280/83 מדינת ישראל נ' אסמעיל, פ"מ תשמ"ה(א), 289}.
הסכמת צד להגשת אימרת חוץ של עד {או מסמך}, משמעה כי אותה אימרה אינה מצויה במחלוקת ובפרט כאשר הנאשם ויתר על זכותו לחקור את מוסר האימרה בחקירה נגדית {ת"ד (תעבורה אשד') 1110-08 מדינת ישראל – תביעות תעבורה לכיש נ' דני אוסדון, תק-של 2011(3), 9689, 9705 (2011); ת"פ (שלום יר') 1265/06 מדינת ישראל המשרד לאיכות הסביבה נ' מיארה גיל, תק-של 2006(4), 21250, 21256 (2006)}.
הסכמת הסניגוריה להגשת ראיה מוציאה ראיה זו מגדר "ראיה לכאורה" ומביאה אותה אל תחומי הראיות ה"מעובדות" עליהן יכול בית-המשפט לסמוך את ממצאיו במשפט גופו.
אמת, בשיטה האדוורסארית, בראשיתה, תהליך עיבוד הראיות נעשה באופן בלעדי על-ידי השמעת העדים הרלוונטיים בפני בית-המשפט.
ברם, מזה שנים שנקבעו חריגים לכלל זה וכיום פקודת הראיות מאפשרת הגשת ראיות מגוונות שלא על דרך השמעת עדים.
דוגמה מובהקת לכך מצויה בסעיף 10ב לפקודת הראיות, המתיר הגשת אימרת חוץ בהסכמה, אף אם מוסר האימרה אינו עד במשפט, אם תוכנן אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים והנאשם מיוצג על-ידי סניגור {ע' (צבאי לערעורים) 5302/08 ג'יהאד מטר אלעבד דוקמאק נ' התביעה הצבאית, תק-צב 2009(4), 48, 53 (2009)}.
מקום בו הסכימו הצדדים על ראיה, הסכמה זו אינה מחייבת את בית-המשפט "אשר אינו חייב לכפוף את רצונו להסכמה האמורה ורשאי הוא להחליט בעניין לפי שיקולו" {י' קדמי על הראיות, חלק ראשון (2003), 376; רע"פ 6862/09 הרצל יעקב נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(3), 4022, 4023 (2009)}.
לעיתים עולה השאלה האם ייתכן כי אימרה תוגש בהסכמה חרף העובדה כי הנאשם אינו מיוצג על-ידי סניגור? אם כן, ניתן להגיש אימרה בהסכמה וחרף העובדה כי הנאשם לא מיוצג על-ידי סניגור במקרים בהם ברור לבית-המשפט כי הנאשם מסרב, למשל, לקבל על עצמו ייצוג של סניגור ולאחר שהוברר לבית-המשפט כי במקרה הנדון בפניו כי בקבלת האימרה לא נגרם כל עיוות-דין לנאשם ובפרט כאשר ברור לכל הצדדים כי האימרה הוגשה לבית-המשפט בהסכמה ובמקום חקירה ראשית {ראה למשל ע"פ (מחוזי ת"א) 72181/05 עמנואל בן שמעון פלד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(3), 11793, 11814 (2007)}.
2. "הסכמה מסוייגת"
עניינה של "הסכמה מסוייגת" הוא הגשת אמרות כ"עדות ראשית" מטעם נותניהן, תוך שמירת האפשרות לחקירתם הנגדית של העדים והבאת ראיות לסתור.
במידה והעד לא נקרא להעיד, יש לראות את האימרה כעדות עד בחקירה ראשית, שהיריב ויתר על חקירתו הנגדית.
דין הודעה המוגשת כראיה ב"הסכמה מסוייגת", ונותנה אינו נחקר בחקירה נגדית, כדין "עדות ראשית" שהיריב ויתר על חקירתו הנגדית של העד שמסרה.
משקלה הראייתי של הודעה כזו נקבע על-ידי בית-המשפט על-פי המבחנים הנוהגים בדרך-כלל לעניין הערכת משקלה של עדות שלא נמסרה בפני בית-המשפט כאשר היעדר החקירה הנגדית – שקיומה היה נתון לשיקול-דעתו של היריב – נמנה בין השיקולים התומכים בגירסה המוצגת בהודעה, בעימות שבינה לבין ראיה אחרת המובאת על-ידי היריב לסתירתה {ע"פ 7653/11 ראובן ידען נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 4736/91 פטאיר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994)}.
כאמור, כאשר הודעות עדי התביעה מוגשות בהסכמה, מכוח הוראת סעיף 10ב לפקודת הראיות, ונותני העדות לא נחקרו בחקירה נגדית, יש לראות בהגנה כמי שויתרה על חקירתם הנגדית של העדים.
ודוק. להגנה עומדת הזכות להסכים להגשת אמרות עדי התביעה "באופן מסוייג". הסכמה שכזו משמעה הסכמה על הגשת האמרות כ"עדות ראשית" מטעם נותניהן, תוך שמירת האפשרות לחקירתם הנגדית של העדים והבאת ראיות לסתור.
אך, משנתן הסניגור הסכמתו להגשת הודעת עד התביעה {כגון: "אין לי התנגדות להגיש את אימרתו של העד"}, משמעות ההסכמה היא כי אין תוכן הודעת עד התביעה שנוי במחלוקת וכי ההגנה ויתרה על הזכות לחקירה נגדית, ובנסיבות אלה, "קביעת משקלן הראייתי של האמרות מסורה הייתה לשיקול-דעתו של בית-המשפט, על-פי המבחנים הנוהגים לעניין הערכת משקלה של עדות שניתנה שלא בפני בית-המשפט" {רע"פ 10383/06 חיים ביטון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ע"פ 4736/91 חוסאם בן וג'יה פטאיר ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994); ערעור 51/12 התובע הצבאי הראשי נ' ח/ רב"ט אביעד פרץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ככלל, דין אמרה שהתקבלה בהסכמה – כדין עדות שמסר נותן האמרה, ומקום שאין מחלוקת באשר לאמיתות תוכנה, רואים את העובדות המפורטות בה כ"מוסכמות". עם-זאת, יש הגורסים כי ה"הסכמה" אינה מחייבת את בית-המשפט {י' קדמי על הראיות, חלק ראשון, בעמ' 428}.
על משקלן הראייתי של הודעות המוגשות על דרך של "הסכמה מסוייגת", ושנותנן לא נחקר בחקירה נגדית, עמד כב' השופט קדמי ב- ע"פ 4736/91 {פטאיר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.04.94)}:
"דין הודעה המוגשת כראיה ב'הסכמה מסוייגת', כפי שאירע במקרה דנן, ונותנה אינו נחקר בחקירה נגדית, כדין 'עדות ראשית' שהיריב ויתר על חקירתו הנגדית של העד שמסרה: משקלה הראייתי של הודעה כזו נקבע על-ידי בית-המשפט על-פי המבחנים הנוהגים בדרך כלל לעניין הערכת משקלה של עדות שלא נמסרה בפני בית-המשפט; כאשר היעדר החקירה הנגדית – שקיומה היה נתון לשיקול-דעתו של היריב – נמנה בין השיקולים התומכים בגירסה המוצגת בהודעה, בעימות שבינה לבין ראיה אחרת המובאת על-ידי היריב לסתירתה."
{ראה גם ע"פ (ב"ש) 26341-05-14 אנדרי פרדר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2014(4), 24652 (2014)}
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
