סעד זמני בערעור – כללי

הצגת סדרת מקרים בהם נדונה שאלת הענקת סעד זמני בערעור אינה מכסה את כל המקרים הרבים בהם בית-המשפט נדרש לשאלות הכרוכות בהענקת סעד זמני בערעור.

ואולם יש בהחלטות להלן כדי להצביע על הטעות החוזרת על עצמה, הן בניסוח בקשות לסעד זמני בערעור והן על היעדר הדיוק בדרך הגשת בקשות כאלה לבית-משפט של ערעור כאשר הגבול שבין הבקשות השונות לסעדים זמניים מטשטש בעת הגשת בקשה לסעד זמני בערעור.

ואכן כפי שנראה, בית-המשפט של ערעור, ער תמיד להבחנות שבין סוגי הסעדים הזמניים לבין הסעד הזמני בערעור.

1. מימוש נכסים
א. ב- ע"א 8800/04 {אוה שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' תק-על 2004(4), 1015 (2004)} קבע בית-המשפט:

"א. אין מקום להיענות לבקשה למתן סעד זמני בערעור. כלל הוא כי מקום בו זכה בעל דין בהליך משפטי, יש להתיר לו לממש את פירות זכייתו. שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט לעכב את ביצוע פסק-הדין או ליתן סעד זמני בערעור מותנה בהוכחת שני תנאים מצטברים; ראשית, כי ישנם סיכויים טובים לזכייתו בערעור; שנית, כי מבחינת מאזן נוחות, פעולה על-פי פסק-הדין בטרם הכרעה בערעור תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעורו.
בענייננו, מדובר אכן במימוש משכנתה על בית מגורים, אשר אי-מתן צו לעיכובו עלול להביא למצב בלתי-הפיך ולקושי ברור להחזרת המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל. (השווה ע"א 7824/03 פרנקל נ' ידין, תק-על 2004(1), 10}. עם-זאת, באתי לכלל מסקנה כי אין להורות על מתן סעד כאמור, וזאת נוכח סיכוייו הקלושים של הערעור לאור המטריאה העומדת לערעור ולאור קביעות בית-המשפט בפסק-הדין נשוא הערעור. כלל הוא כי מי שחותם על מסמך משפטי, ובכלל זה שטר משכנתה, מוחזק כמי שקרא, הבין והסכים לתוכנו, ובמיוחד כך הדבר כאשר המסמך נוגע לנכסיו, כדוגמת שטר משכנתה. (ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח(2), 145). בית-המשפט המחוזי בחן שאלות אלה וקבע קביעות עובדתיות חד-משמעיות ביחס לכך, תוך דחיית גרסתה של המבקשת ביחס לנסיבות חתימתה על המשכנתה. קשה לראות כיצד תוכל המבקשת לפתוח בערעור את הסוגיה העובדתית בדבר חבותה על-פי המשכנתה, ולכאורה, אין קצה חוט הנראה לעין שניתן להיאחז בו כנימוק ערעור בר-סיכוי להתקבל. לפיכך נראה כי התנאי הראשון הנדרש לצורך עיכוב הליכי מימוש המשכנתה, הקשור בסיכויי הערעור, אינו מתקיים. לאור האמור, דין הבקשה לסעד זמני להידחות."

ב. בש"א (חי') 14424/04 {גליה חן (לשעבר גלינה רושקנסקי) נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ ואח', תק-מח 2004(4), 850 (2004)} נפסק מפי כב' השופט גריל:

"א. המבקשת עותרת לעיכוב ביצועו של פסק-הדין שניתן בתיק זה בתאריך 08.07.04, ולפיו נדחתה תביעתה של המבקשת והיא חוייבה לפנות את הדירה בה היא מתגוררת, ברחוב סוקולוב 46/5, קרית אתא.
בפסקה י"ז של פסק-הדין קבעתי שעם דחיית התביעה מבוטל גם צו המניעה הזמני שאסר על-פינויה של המבקשת מן הדירה, אך כדי לאפשר למבקשת להיערך לפינוי, הוריתי שביטולו של צו המניעה הזמני ייכנס לתוקף בתאריך 10.10.04.

ב. בתובענה שהגישה המבקשת לבית-משפט זה, נתבקשה הצהרה שמכירת הדירה, נשוא הדיון, במסגרת הליכי המימוש בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב, למשיבה מס' 4, בטלה ומבוטלת, וכי החלטת רשם ההוצאה לפועל תל-אביב שאישרה את המכירה למשיבה מס' 4 מבוטלת, וכן נתבקש צו מניעה סופי האוסר על המשיב מס' 1 (הבנק), המשיב מס' 2 (כונס הנכסים), והמשיב מס' 5 (רשם ההוצאה לפועל תל-אביב), לפנות את המבקשת מן הדירה, וכן להצהיר שהמשיבים מס' 1 ו- 2 אינם רשאים לבצע את שטר המשכון שהוגש לביצוע. זאת בנוסף לסעד כספי.

ג. לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית, ולאחר שנשמעו עדויותיהם של כל הצדדים, וכן הוגשו סיכומיהם של הצדדים בכתב, ניתן ביום 08.07.04 פסק-דין, בו נקבע, בין היתר, שהמבקשת חתמה על מסמכי גרירת המשכנתה כלוֹוָה, (ונדחתה טענתה שחתמה כערבה בלבד), וכן נקבע שהמבקשת שיעבדה את זכויותיה בדירה להבטחת שתי ההלוואות: ההלוואה שנגררה מדירת אמו של המשיב מס' 3, (מי שהיה בעלה של המבקשת), וההלוואה החדשה שניטלה על-ידי בני הזוג במשותף.
נדחתה גם טענתה של המבקשת כנגד גובה החוב. בנוסף נדחו טענותיה של המבקשת כנגד פגמים שנפלו, לטענתה, בהליכי המכירה שהתקיימו בלשכת ההוצל"פ, ובסופו-של-דבר, נדחתה תביעתה.

ד. ביום 19.09.04 הגישה המבקשת ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, וביום 21.09.04 הוגשה בקשתה המונחת בפניי להורות על עיכוב ביצועו של אותו חלק של פסק-הדין הדן בביטול צו המניעה הזמני שאסר על-פינוייה של המבקשת מן הדירה, עד למתן פסק-דין סופי בערעור, כשהבקשה מתבססת על תצהירה.
נטען בבקשה שלמבקשת סיכוי טוב מאוד לזכות בערעור, ואם תזכה בערעורה, יהיה זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, הואיל וכונס הנכסים ימסור את הדירה לידי המשיבה מס' 4 (שרכשה את הדירה במסגרת ההליכים נשוא הדיון), ואם המשיבה מס' 4 והמשיב מס' 3 (בעלה דהיום של המשיבה מס' 4 וגרושה של המבקשת), יתפסו חזקה בדירה, לא תוכל המבקשת לפנותם מן הדירה או להחזירה לחזקתה, למקרה והמבקשת תזכה בערעור, ולעומת-זאת לבנק לא ייגרם נזק מביצועו של פסק-הדין, ומאזן הנוחות נוטה, כך נטען, לטובת המבקשת. המבקשת גם עותרת שלא להתנות את עיכוב הביצוע בתנאי כלשהו.

ה. המשיבים מביעים התנגדותם לעיכוב הביצוע.
המשיב מס' 1 (הבנק), טוען שאין כל חדש בבקשת עיכוב הביצוע שהרי טענותיה של המבקשת נבדקו בפסק-הדין ונדחו. כמו-כן, אין המבקשת מעלה בערעורה טענות כנגד תוקף המשכון וגובה החוב, ולכן ראוי שחובה לבנק יסולק ללא דיחוי, וכל עיכוב בביצוע פסק-הדין מגדיל את הנזק שלא לצורך. המבקשת אינה משלמת דבר לבנק מזה שנים. לחלופין בלבד, עותר הבנק לכך שהמבקשת תחוייב להפקיד בקופת בית-המשפט סכום גבוה להבטחת חובה כלפי הבנק, וכיסוי ההוצאות המשפטיות שייגרמו למשיבים אם יידחה הערעור.

ו. המשיב מס' 2 (כונס הנכסים), מצביע על כך שבמשך כל השנים שבהן התנהלו ההליכים נהנתה המבקשת מצו המניעה, והיא ממשיכה להחזיק בדירה מבלי לשלם דבר, היא אינה משלמת את תשלומי ההלוואה לבנק, ואף אינה משלמת דמי שימוש ראויים לרוכשת הדירה (דהיינו, המשיבה מס' 4), ו/או לבעלה לשעבר, המחזיק במחצית הזכויות בדירה. רוכשת הדירה משלמת במקביל שכר דירה, ותשלומי הלוואת משכנתה.
מוסיף כונס הכנסים, שבית-המשפט נהג עם המבקשת על-פי מידת הרחמים בכך שחייב אותה בהוצאות מזעריות בגין דחיית התביעה, וכן איפשר לה ארכה למציאת מקום מגורים חלופי. עתה מתבקש בית-המשפט ליתן סעד של עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת, מכאן שבית-המשפט מתבקש, כך נטען, "להנציח" את הנזקים שגרמה וגורמת המבקשת לכל המעורבים בפרשה למשך שנים נוספות.

כונס הנכסים מצביע על כך שנדחתה עתירת המבקשת להצהיר שתיק ההוצל"פ שנפתח למימוש שטר המשכון, נפתח שלא כדין, והמבקשת לא ערערה על דחיית עתירה זו. כן נדחתה עתירת המבקשת באשר לחוב ו/או גובה החוב כלפי הבנק, והמבקשת לא ערערה על דחיית עתירה זו. לפיכך, פינוי המבקשת מן הדירה לא יגרום לחוסר אפשרות להחזיר את המצב לקדמותו, שכן המבקשת אינה זכאית עוד להחזיק בדירה.
לדעת הכונס אין ממש בערעורה של המבקשת, אך גם אם תזכה המבקשת בערעורה, עליה לפנות את הדירה לצורך מכירתה, הואיל ולכל היותר יורה בית-המשפט שלערעור על מכירת הדירה "מחדש" – התמחרות חוזרת, כשתנאי לכך הוא שהדירה פנויה מכל אדם וחפץ.
אין המבקשת זכאית להחזיק בדירה הספציפית. המבקשת גם לא הראתה, לא בדיון בתביעה, ולא בכתב הערעור, אפשרות לפדות את השיעבוד המוטל על הדירה.
ממשיך וטוען כונס הנכסים שסיכויי הערעור, לדעתו, אפסיים, ובכל מקרה, רב הנזק שנגרם למשיבים, במיוחד לרוכשת הדירה, מאשר נזקה של המבקשת.
טוען כונס הנכסים שאין לעכב ביצוע פסק-הדין. עיכוב ביצוע ייחשב חריג והענקתו נדירה. העיקרון הוא שזכאי הזוכה לקבל לידיו את פירות זכייתו, מייד עם הינתן ההחלטה המזכה. יש להעדיף את האינטרס של הזוכה על פני האינטרס של החייב. המבקשת אינה עומדת, כך נטען, בפני התוצאה של אי-יכולת להחזיר את המצב לקדמותו, ואולם סיכויי הצלחת המבקשת בערעור אפסיים הם, לדעת כונס הנכסים.
רוב נימוקי הערעור נסמכים על עובדות או ראיות שלא הופיעו במסכת הראייתית שהובאה בפני בית-משפט זה. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ואינה מרשה להביא טענות עובדתיות שלא הובאו בפני הערכאה הדיונית, ושניתן היה להביאם. נימוקי ערעור ספורים נסמכים על עובדות שלא הוכחו כלל, אלא נסתרו באופן מוחלט על-ידי המשיבים, כפי שנקבע בפסק-הדין.

המבקשת מתבססת על טענות של קנוניה שנרקמה בין כונס הנכסים לבין החייב (בעלה לשעבר של המבקשת), ואף בין כונס הנכסים לבין הקונה, מבלי שהמבקשת ניסתה ו/או הצליחה להביא ראשית ראיה לקנוניה כזו.
עד כאן תמצית עמדתו של כונס הנכסים.

ז. המשיבים מס' 3 ו- 4 מתנגדים אף הם לבקשת עיכוב הביצוע. משיבים אלה סבורים שטענת המבקשת כי סיכוייה להצליח בערעור טובים הם – מחוסרת יסוד. באשר לטענת המבקשת שביצוע פסק-הדין יגרום לה לנזק שאינו ניתן לתיקון, טוענים המשיבים מס' 3 ו- 4 שעמדתה זו של המבקשת מתעלמת לחלוטין מן הנזק, עגמת הנפש וההפסדים הכספיים שהינם מנת חלקה של המשיבה מס' 4 מזה שנים הרבה.

מכירת הדירה למשיבה מס' 4 אושרה בהחלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 22.05.97. פינויה של המבקשת מן הדירה עוכב בהחלטת בית-המשפט העליון (כב' השופט י' טירקל – 14.01.98), ומכאן שהמבקשת מתגוררת בדירה למעלה משבע שנים מבלי שהיא משלמת דבר, לא למשיבה מס' 4 (רוכשת הדירה), לא למשיב מס' 3 (מי שהיה בעלה של המבקשת), ומבלי שהמבקשת הפקידה סכומי כסף לטובת מי מהם.
טוען בא-כוח המשיבים מס' 3 ו- 4 שעיכוב ביצוע פינויה של המבקשת מן הדירה עד שיינתן פסק-דין סופי בערעור, לאחר שמבקשת מחזיקה בדירה, כך נטען, ללא זכות, מזה למעלה משבע שנים, יהפוך את צו המניעה לקבוע.

המשיבה מס' 4 נאלצת להתגורר בדירה שכורה, לשלם שכר דירה, לשלם משכנתה על הדירה, ולראות שדירתה, נשוא הדיון, מתבלה וערכה יורד במרוצת השנים. על המשיבה מס' 4 לחיות במתח ומצוקה כספית, כשהיא עובדת כפועלת נקיון. החזרי ההלוואה ששילמה המשיבה מס' 4 לבנק ירושלים מאז אוגוסט 1997 מסתכמים כיום בלמעלה מ- 100,000 ש"ח, כך נטען.

טוען בא-כוח המשיבים מס' 3 ו- 4 שבמאזן הנוחות זכותה של המשיבה מס' 4 עדיפה על זו של המבקשת.

ח. כותב כב' הנשיא א' גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 530, לעניין שיקולי בית-המשפט באשר לסעד זמני בתקופת הערעור, כך:

'כאשר נדחתה התביעה בערכאה הראשונה, הרי היא, לכאורה בלתי-מבוססת. לכן, לא בנקל יינתן סעד זמני למערער (התובע), לתקופת הערעור. צו מניעה זמני בערכאת הערעור, הבא להגן על בעל דין לאחר שנדחתה תביעתו, לא ינתן כדבר שבשגרה. כדי לזכות בסעד הביניים המבוקש, במסגרת ערעור על פסק-דין הדוחה את התביעה, יש להראות שקיים צידוק להגן על התביעה הדחויה בטרם יתברר הערעור. תקנה 471(א), המורה כי יינתנו "טעמים מיוחדים" למתן הסעד הזמני המבוקש בערעור, מלמדת כי אין די בטענתו של המבקש לעניין הטעות שנפלה בפסק-הדין נשוא הערעור, אפילו נחזית הטענה כרצינית וממשית, כדי להביא את בית-המשפט להעניק לו סעד זמני המנוגד לקביעותיה של הדרגה הראשונה. עד שבית-המשפט יעניק סעד זמני כאמור, נדרש מהמבקש להוכיח לא רק את זכאותו הלכאורית לקבלת הסעד – לשון אחר את סיכויי הצלחתו בערעור – אלא גם את ההצדקה המיוחדת להושטת אותו סעד עוד לפני שהערעור הוכרע… אין נותנים צו מניעה זמני או צו ביניים בערעור אם סיכוי הערעור קלושיים ואם מתן הצו עלול לגרום לזוכה נזק העולה על הנזק שיישא בו המבקש אם יזכה בערעור או אף השווה לו. שיקולים אלה – סיכויי הערעור והנזק הצפוי – תלויים זה בזה ומושפעים זה מזה.'

ט. ב- בש"א 951/96 (ס' גולן נ' מ' גולן, פ"ד מט(4), 877), נדחתה תובענה של מבקשת למתן פסק-דין הצהרתי בדבר בטלות המשכנתה הרשומה לטובת הבנק על דירת המגורים של המבקשת ובעלה. המבקשת עתרה באותו עניין ליתן צו מניעה זמני שיאסור על שני המשיבים, עד להכרעה בערעור, לעשות כל פעולה באשר לזכויות בדירה, מכוח שטר המשכנתה שנחתם לטובת הבנק. בקשתה נדחתה.

כב' השופט א' מצא קבע:

'נמצא שסיכויי הערעור רחוקים מלהיות ממשיים. גם מאזן הנוחות, כמסתבר, נוטה לצידו של הבנק. חובו המצטבר של המשיב לבנק הוא סכום גדול לאין ערוך משווי הדירה הממושכנת (ונכס נוסף שהמשיב מישכן לטובת הבנק). אם מימוש המשכנתה יעוכב, וערעורה של המבקשת יידחה, ייגרם לבנק נזק שהמבקשת תתקשה לפצותו עליו… מאידך גיסא, אם (חרף הערכתי) יחליט בית-המשפט לקבל את ערעורה של המבקשת, יהיה בידי המבקשת לבוא על תיקונה המלא בתביעת פיצויים נגד הבנק.' (שם, בעמ' 880)

ממשיך כב' השופט א' מצא וכותב, שם:

'כדי לזכות בסעד הבינים המבוקש, במסגרת ערעור על פסק-דין הדוחה את תביעתה, היה על המבקשת להראות שקיים צידוק להגן על תביעתה הדחויה, בטרם יתברר הערעור.'

י. ב- עע"מ 9177/01 (א' שרבט נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נו(2), 163, 167), כותב כב' השופט י' טירקל:

'מקובל עלינו שאין נותנים צו מניעה זמני או צו ביניים בערעור אם סיכוי הערעור קלושים, וכן אם מתן הצו עלול לגרום נזק לזוכה העולה על הנזק שיישא בו המבקש אם יזכה בערעור או אף נזק השווה לו… שיקולים אלה – סיכויי הערעור והנזק הצפוי – תלויים בזה בזה ומושפעים זה מזה. בשלב הראשון שוקל בית-המשפט את סיכויי הערעור. אם הגיע למסקנה כי טובים הסיכויים שפסק-הדין עליו הוגש הערעור יבוטל, או אם הגיע למסקנה כי הסיכויים לכך קלושים, פוחת משקלו של השיקול השני, שהוא היחס בין הנזקים הצפויים לכל אחד מבעלי הדין אם יעוכב הביצוע. אולם אם סיכויי הערעור מאוזנים, או שלא ניתן להעריך אותם, יעבור מרכז הכובד אל השיקול השני, והוא שיכריע.'

ועוד בהמשך:

'אולם אפילו סברתי כי סיכויי הערעור מאוזנים, הנה לא שוכנעתי כי באיזון שבין הנזק העלול להיגרם למבקשת, אם לא יעוכבו הליכי המכירה, לבין הנזק שייגרם למשיבים אם יעוכבו ההליכים, ידה של המבקשת על העליונה. הטענות שהביאו המשיבות בעניין זה, שעליהם עמדתי למעלה, מטים את הכף לזכותם. כך או כך, אם תזכה המבקשת בערעורה אחרי שיתחילו הליכי הבניה, תוכל המבקשת להיפרע מן המשיבות עבור הנזק הכספי שנגרם לה, וכידוע, נזק כספי אינו עילה מספקת למתן צו כזה.'

י"א. מהתם להכא:
בענייננו, דנתי בטענות השונות שהעלתה המבקשת בתביעתה במסגרת פסק-הדין שניתן ביום 08.07.04, וכדי למנוע חזרה מיותרת, אסתפק בכך שאפנה לקביעות ולמסקנות שפורטו באותו פסק-דין.

כידוע, על יסוד הממצאים, הקביעות, והמסקנות, הגעתי לתוצאה לפיה דין התביעה להידחות.

כל שאוכל לאמר עתה הוא, שגם לאחר עיון בנימוקי בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע, עניות דעתי היא, שסיכויי הערעור רחוקים מלהיות ממשיים.
ואולם, אפילו הייתי מגיע למסקנה לפיה סיכויי הערעור מאוזנים הם, עדיין על המבקשת להוכיח ולשכנע שבמאזן הנוחות בין האינטרס שלה, לבין האינטרס של המשיבים, נוטה הכף לזכותה דווקא. אינני סבור שעלה בידי המבקשת לשכנע בכך.
כנגד מצוקתה של המבקשת, שנדרשת לפנות את הדירה בה היא מתגוררת, ניצבת מצוקתה של המשיבה מס' 4, אשר כמוסבר בתגובת בא-כוח המשיבים 3 ו- 4, רכשה את הדירה בהליכי הוצל"פ, עוד במאי 1997, ונאלצת, עד היום, להתגורר בדירה שכורה, ולשלם שכר דירה בגין הדירה שאותה נאלצה לשכור, ואף לשאת בתשלומי המשכנתה שנטלה לצורך רכישת הדירה נשוא הדיון.

בנוסף, חוב ההלוואה המגיע למשיב מס' 1 (ובגינו ננקט ההליך לביצוע המשכון), אינו מסולק. המבקשת מחזיקה בדירה ואינה מבצעת תשלום, לא למשיב מס' 1 בגין החוב, ולא למשיבה מס' 4, שרכשה את הדירה במסגרת הליכי ההוצל"פ, ואשר מתגוררת, כאמור לעיל, בדירה שכורה עד היום.

אוסיף ואציין שהמבקשת עותרת בסעיף 20 של תצהירה, אשר ניתן בתמיכה לבקשת לעיכוב ביצוע, שבית-המשפט לא יתנה את עיכוב הביצוע בתנאי כלשהו.

י"ב. המסקנה מכל האמור לעיל היא שלא שוכנעתי בכך שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת דווקא, ומול מצוקתה של המבקשת יש לקחת בחשבון את מצוקתה של מי שרכשה את הדירה בהליכי הוצל"פ, דהיינו, המשיבה מס' 4, כמתואר לעיל, זאת בנוסף לכך שחוב ההלוואה המגיע למשיב מס' 1 איננו מסולק, והמבקשת גם עותרת לכך שהמשך עיכוב הביצוע לא יותנה בתנאי כלשהו.
כבר עמדתי על כך שלעניות דעתי סיכויי הערעור רחוקים מלהיות ממשיים, אך גם אם שגיתי בכך, ואם אניח שסיכויי הערעור מאוזנים הם, הרי לא שוכנעתי שמאזן הנוחות נוטה לזכות המבקשת דווקא, מן הטעמים שכבר פירטתי.
מקום בו כפות המאזנים מאוזנות – גובר העיקרון שלפיו הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק-הדין.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין.
יחד-עם-זאת, וכדי לאפשר למבקשת לפנות בעניין זה לבית-המשפט העליון, אני מוסיף ומורה על עיכוב ביצוע מועד פינויה של המבקשת מן הדירה נשוא הדיון עד לתאריך 09.12.04."

ג. ב- ע"א 4950/04 {זיוה סיסו ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', תק-על 2004(3), 1845 (2004)} נפסק מפי כב' השופט י' עדאיל:

"בקשה למתן סעד זמני בערעור המורה על עיכוב ביצוע הליכי מימוש משכנתה שהוטלה על דירת המבקשים להבטחת חובם כלפי המשיב 1 (להלן: "הבנק").
בהתדיינות קודמת בין הצדדים באשר לתוקפה של המשכנתה טענה המבקשת 1, בעלת הדירה עליה הוטלה המשכנתה (להלן: "המבקשת"), כי הבנק אינו זכאי לממש את המשכנתה מכיוון שזו נעשתה שלא בהסכמתה. באותה התדיינות הגיעו הצדדים לכלל הסכם לפיו צומצם חובם של המבקשים-לבנק מסכום של 2.5 מיליון ש"ח לסכום של 1.2 מיליון ש"ח, תוך הסכמה שהמשכנתה שהוטלה על הדירה להבטחת החוב המקורי תשמש להבטחת סכום החוב המופחת, בלא שהמבקשים יעלו נגד השיעבוד כל טענה. עוד הוסכם באותו הסדר, שהבנק יאפשר למבקש 2 (להלן: "המבקש") להשתתף במכרזים לביצוע עבודות נגרות עבור הבנק. הבנק אף התחייב לתת למבקשים שתי הלוואות בסכום כולל של 460,000 ש"ח באמצעותן יפרעו האחרונים את יתרת סכום החוב המופחת לבנק. ההסדר דלעיל קיבל תוקף של פסק-דין.

לטענת המבקשים, הבנק הפר את ההסדר דלעיל בכך שלא אפשר למבקש ליטול חלק במכרזים לעבודות נגרות, ובנוסף, לא העמיד לרשותם של המבקשים הלוואות לשם פירעון סכום החוב המופחת. על רקע זה הם הגישו תביעה נוספת נגד הבנק בה בקשו ליתן פסק-דין הצהרתי המצהיר כי הבנק הפר את החוזה וכי המבקשים היו זכאים, עקב כך, לבטל את הסדר הפשרה. ביטול הסדר הפשרה, אילו הוכר על-ידי בית-המשפט, היה משחרר את המבקשים, או למצער את המבקש, מהסכמתם להטלת המשכנתה על דירתם להבטחת החוב והיה מאפשר להם לחזור ולהעלות את טענתם המקורית לפיה המשכנתה הוטלה שלא על-פי הסכמתם.

בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת המבקשים כי הבנק הפר את הסדר הפשרה בכך שלא אפשר למבקש ליטול חלק במכרזי הבנק לעבודות נגרות. לפיכך נקבע, כי על הבנק לפצות את המבקשים בסכום של 100,000 ש"ח. עם-זאת, קבע בית-המשפט המחוזי, שהפרת הבנק את הסדר הפשרה לא היתה הפרה יסודית, ועל-כן היא לא זיכתה את המבקשים-לבטל את הסדר הפשרה. בד-בבד קבע בית-המשפט המחוזי שגם המבקשים הפרו את הסדר הפשרה, בכך שהפסיקו לשלם את חובם לבנק וכי הפרתם הם, בניגוד להפרת הבנק, היתה הפרה יסודית. בעקבות פסק-דין זה אין עוד מניעה מלפני הבנק מלממש את המשכנתה.

המבקשים הגישו ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ובד-בבד הגישו בקשה למתן צו זמני בערעור המונע את מימוש המשכנתה. בקשה לעיכוב ביצוע בעניין שהגישו המבקשים-לבית-המשפט המחוזי התקבלה באופן חלקי, כשבית-המשפט המחוזי עיכב את הביצוע בתנאי שהמבקשים ישלמו לבנק תשלומים חודשיים בסכום שלא יפחת מ-5,000 ש"ח, וכן ישלמו לבנק סכום של 10,000 ש"ח בגין הפיגורים בתשלומים החודשיים שלא שולמו על-ידיהם, ישלמו את תשלומי הארנונה השוטפים עבור דירת המגורים וידאגו לבטח את מבנה דירת המגורים. המבקשים לא עמדו בתנאים שקבע בית-המשפט המחוזי.

לטענת המבקשים סיכויי הערעור שלהם טובים. בא-כוח המבקשים טוען, כי הפרת הבנק את ההסכם היתה הפרה יסודית, הנוגעת לשורש הסכמתם של המבקשים לחתום על הסכם הפשרה, מה שזיכה את המבקשים-לבטל את ההסכם, להפסיק את תשלום יתרת החוב, ולהעלות מחדש את הטענה בדבר היעדר תוקף לשטר המשכנתה מאחר שלא נחתם על-ידי המבקשת. עוד טוענים המבקשים, כי הם קיימו את מרבית חיוביהם על-פי הסכם הפשרה, ולמעשה שילמו את מלוא סכום הקרן של חוב המשכנתה המופחת (לאחר קיזוז הפיצוי שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי בסכום של 100,000 ש"ח מיתרת סכום החוב). לטענת המבקשים, מימוש המשכנתה יגרום להם לנזק בלתי-הפיך ולמעשה יסכל את הערעור. לעניין התנאים בהם היה מוכן בית-המשפט המחוזי לעכב את מימוש המשכנתה טוענים המבקשים שאין בידם לעמוד בתנאים אלה מבחינה כלכלית.

הבנק טען, מאידך, שסיכויי הערעור קלושים, ושמאזן הנוחות נוטה נגד עיכוב נוסף במימוש המשכנתה, שמימושה כבר מתעכב מזה למעלה משבע שנים. לחלופין טען הבנק שיש להתנות את העיכוב במילוי התנאים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי, הכוללים את חובת המבקשים להמשיך לשלם תשלומים חודשיים על חשבון החזר המשכנתה.

בלא שאביע דעה לגבי סיכויי הערעור, נראה שלאחר שבית-המשפט המחוזי קבע שהבנק הפר את ההסכם, עולה שאלה ממשית בדבר זכותם של המבקשים, בנסיבות אלה, לבטל את ההסכם. זאת, גם לאור הוראת סעיף 10(ב) להסכם ממנה עולה, לכאורה, שחרף העובדה שהבנק לא התחייב למסור למבקש עבודות אלא רק לאפשר לו לגשת למכרזים, הצדדים הביאו בחשבון את האפשרות שהכספים שיתקבלו מביצוע העבודות ישמשו לפירעון החוב לבנק. אולם הטעם העיקרי המצדיק היענות לבקשה עניינו במאזן הנוחות ובנזק הבלתי-הפיך שייגרם למבקשים אם תמומש המשכנתה ותימכר הדירה.

לאור האמור אני נעתר לבקשה ומורה על עיכוב הליכי מימוש המשכנתה נשוא הבקשה עד למתן פסק-דין בערעור."

ד. ב- ע"א 4086/04 {רעיה שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-על 2004(3), 928 (2004)} נפסק כי:

"1. בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ב' ארבל), בפסק-דינו מיום 04.03.04, דחה את הבקשה שהגישה המבקשת, על דרך של המרצת פתיחה, להצהיר כי שטר המשכנתה שעליו חתמה המבקשת,ונספח התנאים המיוחדים לו, "בטלים ומבוטלים", ועל-כן אין לפנותה מביתה ולמכור את הבית במסגרת הליכי מימוש המשכנתה.

המבקשת ערערה על פסק-הדין. בגדר ערעורה ביקשה לעכב את ביצועו ולחילופין ליתן לה סעד זמני לפיו יעוכב ביצוע פינויה מביתה עד להכרעה בערעור שהגישה. המשיב השיב על הבקשה.

2. בבקשתה טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור "טובים ביותר". לטענתה הוסבר לה על-ידי סגן מנהל הבנק, לפני שחתמה על שטר המשכנתה, כי 'המשכנתה על בית המגורים מיועדת אך ורק להבטחת החזר הלוואה על-סך 660,000 ש"ח וכי בבנק קימות בטוחות נוספות ולכן לא נשקפת סכנה לבית המגורים'; אולם, בפועל הוחתמה על מסמכי משכנתה בלתי-מוגבלים בסכום. לטענתה הציג לה הבנק מצג שווא רשלני, הטעה אותה, הפר את חובותיו כלפיה ובכללן את חובת האמון, הנאמנות והזהירות, וכן הפר את חובותיו על-פי חוק הבנקאות (שירות לקוחות), התשמ"א-1981, ולפיכך שטר המשכנתה בטל.

לעומתה טוען המשיב כי אין למבקשת כל סיכוי להצליח בערעור וזאת במיוחד בשל התרשמותו השלילית של בית-המשפט המחוזי מעדותה וכן מהימנעותה מהעדת בעלה ועורך-הדין שלפניו חתמה על שטר המשכנתה. עוד ציין כי שטר המשכנתה ונספח התנאים המיוחדים נחתמו על-ידי המבקשת ובעלה לפני עורך-דין מטעמם שהסביר להם את מהות העסקה. לטענתו המבקשת היא מנהלת בית ספר, מחנכת, מורה למתימטיקה וכן ובעלת מניות בשתי חברות שבבעלותה ובבעלות בעלה; ולפיכך אין לשעות לטענתה כי לא הבינה את משמעות המשפט 'שטר משכנתה להבטחת אשראי ללא הגבלה בסכום'.

3. דין הבקשה להידחות.
מקובל עלינו, שאין נותנים צו מניעה זמני או צו ביניים בערעור אם סיכויי הערעור קלושים וכן אם מתן הצו עלול לגרום לזוכה נזק העולה או אף השווה לנזק שיישא בו המבקש אם יזכה בערעור (ראו, בין היתר: בש"א 4459/94 סלמונוב ואח' נ' משה שרבני, פ"ד מט(3), 479; ע"א 2398/97 דלק ואח' נ' אבנר, תק-על 97(4), 26; בג"צ 3330/97 עיריית אור יהודה נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3), 472, 478; ע"א 9056/99 דולב חברה למימון רכב נ' קרן קיימת לישראל, תק-על 2000(1), 190). שיקולים אלה – סיכויי הערעור והנזק הצפוי – תלויים זה בזה ומושפעים זה מזה. בשלב הראשון שוקל בית-המשפט את סיכויי הערעור; אם הגיע למסקנה כי טובים הסיכויים שפסק-הדין שעליו הוגש הערעור יבוטל, או אם הגיע למסקנה כי הסיכויים לכך קלושים, פוחת משקלו של השיקול השני, שהוא היחס בין הנזקים הצפויים לכל אחד מבעלי הדין אם יעוכב הביצוע. אולם, אם סיכויי הערעור מאוזנים, או שלא ניתן להעריך אותם, יעבור מרכז הכובד אל השיקול השני, והוא שיכריע (ראו לעניין זה דברַי בעע"ם 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נו(2), 163, 168-167; וב- ע"א 4079/02 חלואני נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, תק-על 2002(2), 1022).

נראה לי כי סיכויי ערעורה של המבקשת קלושים. כידוע, טענות שמטרתן לשנות ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, המבוססים על התרשמות מעדים, או השגות על קביעות של מהימנות, אין בהן, בדרך-כלל, כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים בערעור (ראו דברַי ב- ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(4), 663; וב- ע"א 4234/02 דולב חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' דוד נאמן, תק-על 2002(2), 399, 400). טענותיה והשגותיה של המבקשת הן כאלה. בפסק-דינו המנומק והמפורט קבע בית-המשפט המחוזי, בין היתר, כי יותר משעדותה של המבקשת 'מבוססת על עובדות החקוקות בזכרונה' ניתנה 'מתוך נטיית לב'. עוד ציין כי על השאלה 'האם נכון כי שטר המשכנתה לא נחתם בפני מר צברי' השיבה 'בארבע תשובות שונות'; וכי עדותו של מר צברי היתה 'נחרצת וחד-משמעית' ונראתה "סבירה יותר". בית-המשפט גם עמד על כך שהמבקשת לא העידה את בעלה ואת עורך-הדין שלה וכי עובדה זאת פועלת לחובתה (ראו: ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 604; 465/88 הבנק למימון ולמסחר נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 661).

5. הבקשה נדחית."

ה. ב- ע"א 5353/04 {יוסף בניית נ' פלומורן פיתוח ובניה 1994 בע"מ ואח', תק-על 2004(2), 3025 (2004)} נפסק מפי כב' השופט א' א' לוי כי:

"מבוא
1. זוהי בקשה למתן סעד ביניים במסגרת ערעור שהוגש על-ידי המבקש, יוסף בניית (להלן: "המבקש"), על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ראיק ג'רג'ורה), שניתנה ב- בש"א 4378/03 (ת"א 1275/00), מיום 19.05.04, ובה נדחתה בקשת המבקש להצטרף כנתבע נוסף בתביעה הכספית שהגישה משיבה 1, פלומורן פיתוח ובניה 1994 בע"מ (להלן: "פלומורן"), נגד משיבים 4-2, אפרים בן אברהם ואח' (להלן: "בן אברהם").

רקע עובדתי
2. במסגרת הליכים לגביית חוב של חברה בשליטת בן אברהם (להלן: "החברה"), פתח בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") בשנת 1993 בהליכי הוצאה-לפועל למימוש משכנתה על נכס מקרקעין שהיה בבעלות החברה. למקרקעין מונה כונס נכסים, ומשיבה 1, פלומורן, התקשרה עמו בהסכם לרכישת הנכס תמורת סכום של 130,000 דולר. הסכם זה אושר על-ידי ראש ההוצאה-לפועל. בתגובה, הגישו המשיבים הפורמאליים – בן אברהם, בקשה לבית-המשפט המחוזי בחיפה למתן רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, וביקשו לרכוש את הנכס בעצמם. לבקשת בן אברהם ניתן צו מניעה זמני, שאסר על העברת החזקה במקרקעין לפלומורן. עקב התנגדותו של הבנק ולבקשתו, קבע בית-המשפט המחוזי כי על בן אברהם להפקיד סכום השווה ל- 130,000 דולר בקופת בית-המשפט (להלן: "הפיקדון"), כתנאי להותרת צו המניעה על-כנו וכתנאי לדיון בבקשתם למתן רשות ערעור. או אז, חתמו המבקש ובן אברהם על מסמך בו התחייבו האחרונים למכור למבקש את המקרקעין תמורת 200,000 דולר, וזאת לאחר שבן אברהם ירכשו את הבעלות במקרקעין אלה. בהסכם צויין כי ידוע למבקש שהבעלות במקרקעין נתונה בידי כונס הנכסים. בסמוך לכך הפקידו בן אברהם בקופת בית-המשפט המחוזי בחיפה סכום של 383,630 ש"ח (השווה ל- 130,000 דולר) אותו העביר להם המשיב. בסופו-של-יום נדחתה הבקשה לרשות ערעור, וצו המניעה בוטל. בקשת רשות הערעור לבית-משפט זה נדחתה אף היא.

3. בעקבות כל אלה הגיש המבקש בשנת 1996 תביעה לבית-המשפט השלום בירושלים כנגד בנק דיסקונט ופלומורן, במסגרתה עתר להצהיר כי הוא בעל הזכויות בכספי הפיקדון הואיל ואלה ניתנו לבן אברהם בנאמנות. בית-משפט השלום בירושלים (השופט יצחק שמעוני) דחה את הבקשה בנימוק שלא הוכח קיומה של נאמנות ביחסים שבין המבקש לבן אברהם. על פסק-הדין ערער המבקש בפני בית-המשפט המחוזי וערעורו התקבל. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא עזרא קמא והשופטים דוד חשין ויונתן עדיאל) קבע כי המבקש הוא בעל הכספים שבפיקדון ופירותיהם. כן נקבע, כי על הבנק להשיב את כספי הפיקדון בניכוי סכום שיקבע בית-משפט מוסמך לשיפוי נזקיהם של פרומולן והבנק בגין צו המניעה שניתן בשעתו. בקשה רשות ערעור לבית-משפט זה שהוגשה על-ידי הבנק, נדחתה ביום 08.05.02 על-ידי השופטת דורנר.

4. לאחר מתן פסק-הדין הודיע הבנק למבקש כי אין לו עוד עניין בכספים. ביני לביני הגישה פלומורן כתב תביעה לבית-המשפט המחוזי בחיפה נגד בן אברהם, במסגרתה עתרה לחייב את בן אברהם לשלם לה פיצוי בשל האיחור שנמשך מספר שנים בפינוי המקרקעין ובמסירתם לידה. במסגרת תביעה זו (ת"א 1275/03), ביקשה פלומורן כי הפיקדון ישמש כבטוחה לנזקיה אם תביעתה תקבל. ביום 25.03.03 ביקש המבקש להצטרף כנתבע נוסף באותה תביעה. הוא טען כי לנוכח קביעת בית-המשפט המחוזי בירושלים שהוא בעליו של הפיקדון, מן הראוי כי יהיה צד להליכים בתביעה החדשה. בתאריך 19.05.04 דחה בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ג'רג'ורה) את בקשת המבקש.

5. כנגד החלטה זו הוגש ערעור לבית-משפט זה, ויחד עימו הבקשה הנוכחית למתן צו מניעה זמני המורה לבית-משפט קמא ולצדדים להימנע מקבלתן של החלטות, לרבות במסגרת הסדרי פשרה, אשר עלולות להיות להן השלכות על גורלו של הפיקדון. בהודעת הערעור חזר המבקש על טיעונו בבית-משפט קמא, לפיו היה מקום לצרפו כנתבע נוסף, באשר נוכחותו חיונית לצורך הכרעה בכל השאלות העומדות בפני בית-המשפט. עוד טען המבקש, כי אין זה מתקבל על הדעת שלא תיתן לו הזכות להגן על קניינו, לאור ממצאו החלוט של בית-המשפט המחוזי לפיו הוא הבעלים של הפיקדון, וכי יש להשיבו לו בניכוי נזקים שנגרמו לפלומורן והבנק בעטיו של צו המניעה שהוצא בעבר.
באשר לבקשה לצו מניעה זמני נטען, כי מתן הצו לא יגרום נזק למשיבים, באשר ההליכים בבית-המשפט קמא נמצאים עדיין בשלב של קדם משפט. יתרה מזאת, נטען כי במתן הצו יש כדי לחסוך זמן שיפוטי יקר אשר עלול לרדת לטמיון אם ההליכים ימשכו ולבסוף יזכה המבקש בערעורו. משיבה 1 מתנגדת לבקשה.

דיון
6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, ולאחר שבחנתי את סיכויי הערעור ואת מאזן הנזקים לבעלי הדין, החלטתי לקבל את הבקשה. כידוע, הכלל הוא כי צד שזכה בדין רשאי לממש את זכייתו וליהנות מפירותיה, ולפיכך, סעד ביניים בערעור הוא בגדר החריג שאינו מעיד על הכלל. מכאן, שעל המבקש סעד ביניים בערעור לעמוד בשניים אלה: ראשית, להראות כי סיכוייו להצליח בערעור טובים; שנית, שאי-מתן הסעד הזמני יגרום לו נזק בלתי-הפיך, ויסכל הלכה למעשה את הליך הערעור. סבורני כי המבקש עמד בשני התנאים האמורים, ועל-כן ניתן בזה צו האוסר על קבלתן של החלטות בנוגע לכספי הפיקדון עד למתן פסק-הדין בערעור שהוגש לבית-משפט זה. כדי למזער את הנזק העלול להיות כרוך בצו הנוכחי, אם בכלל, יישמע הערעור לא יאוחר מסוף חודש ספטמבר 2004.

התיק יועבר לכב' הרשם כדי שיורה על הגשתם של סיכומים, בהתחשב בלוח הזמנים המתחייב ממועד שמיעת הערעור. אין צו להוצאות."

ו. ב- ע"א 8759/03 {לילי שם טוב נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-על 2004(1), 3144 (2004)} נפסק מפי כב' השופט א' גרוניס:

"1. בבקשה שלפניי עותרת המערערת למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור אותו הגישה לבית-משפט זה.

2. במסגרת תובענה שהגישה המערערת לבית-המשפט המחוזי בירושלים עתרה היא, בין היתר, לסעד הצהרתי בדבר בטלותה של משכנתה שנרשמה לטובת המשיב על שני קוטג'ים אשר בבעלותה. ביום 29.07.03 דחה בית-משפט קמא (כב' השופטת י' הכט) את התובענה. ביום 10.09.03 נענה בית-המשפט המחוזי לבקשתה של המערערת למתן סעד זמני לתקופת הערעור, אולם התנה זאת בהפקדת סכום של 850,000 ש"ח או ערבות בנקאית אוטונומית להבטחת הסכום האמור. יצויין, כי הבקשה לסעד זמני הוגשה לבית-המשפט המחוזי בהתאם להוראתה של תקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המערערת ביקשה מבית-משפט זה ליתן לה רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, אולם ביום 12.02.04 נדחתה בקשתה (רע"א 8760/03). בין לבין, ביום 29.09.03, הגישה המערערת ערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא. עתה עותרת היא לבית-משפט זה בבקשה נוספת שעניינה סעד זמני לתקופת הערעור, הפעם מכוחה של תקנה 471(ג) לתקנות הנזכרות.

3. משהכריע בית-משפט זה בעניין הסעד זמני בו חפצה המערערת אך לפני כחודש ימים, אין לכאורה מקום לשנות את אשר נקבע. עם-זאת, הבקשה שלפניי מתייחסת לאחד משני הקוטג'ים הממושכנים בלבד, אשר משמש את המערערת למגורים. בכך שונה הבקשה דנא מזו הקודמת, אשר התייחסה לשני הקוטג'ים אשר בבעלות המערערת. מששקלתי בדבר, ואף הבאתי בחשבון את העובדה כי מתנהל הליך משפטי לעניין הבעלות והחזקה בקוטג' השני, רואה אני לנכון לקבל את הבקשה באופן חלקי כך שהליכי מימוש המשכנתה ביחס לקוטג' בו מתגוררת המערערת יעוכבו, בכפיפות למילוי התנאים הבאים תוך 7 ימים:

א. המצאת התחייבות עצמית של המערערת להבטחת פיצוי בגין כל נזק שייגרם למשיב היה ויידחה הערעור;

ב. הפקדת סכום של 500,000 ש"ח או ערבות בנקאית אוטונומית, וזאת לשם הבטחת פיצוי כאמור בסעיף א' לעיל. לא ניתן כל סעד זמני לעניין הקוטג' השני.

4. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות."

ז. ב- ע"א 8871/03 {דרורית מזרחי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2003(3), 228 (2003)} נפסק מפי כב' השופט ס' ג'ובראן:

"1. במסגרת הערעור שהגישה המבקשת על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט י' זפט) מיום 03.09.03, הוגשה הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני בערעור, אשר לפיו נדחתה תביעת המבקשת להצהיר על זכויותיה במחצית הדירה שברחוב סמולנסקין 8/3 בחולון, הידועה כגוש 6020 חלקה 401 (להלן: "הדירה").

הרקע
2. ענייננו בדירה, אשר המשיב 2 (להלן: "מזרחי"), הוא בעלה של המבקשת, רשום בפנקסי המקרקעין כבעלים יחידי של מלוא הזכויות בה.

3. בשנת 1996 שיעבד מר מזרחי את זכויותיו בדירה לטובת בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") להבטחת אשראי שניתן על-ידי הבנק לחברת אבני מזרחי ביצוע עבודות בניה ואספקת חומרי בניה (1988) בע"מ.

4. החל מחודש אוגוסט 2002, משמשת הדירה למגורי משפחת מזרחי. בעת שיעבוד הדירה, ומאז ועד אוגוסט 2002, התגוררה משפחת מזרחי בדירה אחרת, שהיתה רשומה על-שם בני הזוג מזרחי בחלקים שווים. דירה זו שועבדה על-ידי בני הזוג לטובת חברת ביטוח (דולב) ובעקבות הליכי מימוש שיעבודה של הדירה האחרת, העתיקו בני הזוג את מגוריהם לדירה נשוא התביעה.

5. בעקבות נקיטת הליכי הוצאה לפועל למימוש משכנתה על הדירה על-ידי הבנק, הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה למתן פסק-דין הצהרתי, בו עתרה להצהיר, כי היא זכאית להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בדירה, וכי המשכנתה הרשומה לטובת הבנק בטלה, ככל שהיא מתייחסת לזכויותיה במחצית הדירה. עוד ביקשה המבקשת להצהיר, כי היא דיירת מוגנת וזכאית לגור בדירה. המבקשת סמכה זכותה הנטענת למחצית הדירה על חזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג, מאחר ובני הזוג נישאו לאחר תחילת תוקפו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
6. בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה, בקובעו, כי מן העובדות, אשר אינן שנויות במחלוקת עולה, כי בעת שיעבוד זכויותיו של מר מזרחי בדירה לבנק, לא שימשה הדירה כדירת מגורי בני הזוג, ורק בחודש אוגוסט 2002, בעקבות הליכי מימוש השיעבוד על הדירה האחרת שנרשמה בבעלות משותפת של בני הזוג ושימשה למגוריהם, עברו בני הזוג להתגורר בדירה נשוא ענייננו, ואין במעבר זה כדי לגרוע מזכויות הבנק, שכאמור נרכשו בשנת 1996.

7. על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, הוגש ערעור, ועיקר הטענות שבו מתמקדות בזכאות המבקשת למחצית הזכויות בדירה על-פי חזקת השיתוף, אשר לטענת המבקשת יש להחילה, במיוחד לאור העובדה, כי הדירה משמשת את בני הזוג למגוריהם. עוד מוסיפה המבקשת וטוענת בערעורה, כי לא ידעה על השיעבוד שנעשה על-ידי בעלה, מר מזרחי. את בקשתה למתן סעד זמני סומכת המבקשת על שתיים: ראשית, המבקשת טוענת, כי סיכוייה להצליח בערעור טובים. שנית, לטענת המבקשת, הסעד הזמני יימנע את שינוי המצב לרעה בכך שלא תיאלץ לפנות את הדירה, בשלב זה, שכן אחרת ייגרם לה נזק בלתי-הפיך וכך יתייתר הצורך בשמיעת הערעור.

דיון
8. לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להתקבל, כפי שיובהר להלן.

9. כידוע, בית-משפט שלערעור רשאי לתת סעד זמני לתקופת הערעור "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, התשנ"ה), בעמ' 867-865). לעניין זה נאמר 'כי צריך טעם מיוחד שבית-משפט לערעורים ימנע ממי שזכה בדין להנות מפרי הזכיה. לכן הגשת ערעור כשהיא לעצמה אינה מונעת מבעד לזוכה להוציא לפועל את פסק-הדין או לפעול לפי פסק-הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש שבית-המשפט לערעורים ימנע מבעד הזוכה לפעול לפי פסק-הדין ולו רק באופן זמני, נושא בנטל ואין זה קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב' (ראו בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב, פ"ד מ(1), 668; עע"ם 9177/01 אחים שרבט נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נו(2), 163; ע"א 6089/97 תפנית אדריכלות בע"מ נ' משרד הפנים ואח', תק-על 97(3), 1041).

10. מקובל, כי אין נותנים צו מניעה זמני או צו ביניים בערעור אם סיכויי הערעור קלושים וכן אם מתן הצו עלול לגרום לזוכה נזק העולה או אף השווה לנזק שישא בו המבקש אם יזכה בערעור.

11. באשר לעניינה של המבקשת – ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למבקשת בפינוי הדירה בשלב זה, אם לא יינתן הסעד הזמני, לבין הנזק שייגרם לבנק אם יינתן הסעד הזמני, כך שיעוכב פינוי המבקשת מן הדירה עד שיינתן פסק-הדין בערעור, ידה של המבקשת על העליונה. שכן, המבקשת ומשפחתה מתגוררים כיום בדירה הממושכנת לבנק ונראה, כי מימוש המשכון בשלב זה עלול לגרום למבקשת ולבני משפחתה נזק רב מדי, אשר ניתן להטבה על-ידי פיצוי כספי לבנק.

12. יחד-עם-זאת, מצאתי מקום להתנות את מתן הסעד הזמני בהפקדת ערבות בנקאית בסך 20,000 ש"ח על-ידי המבקשת, תוך 7 יום ממועד החלטה זו, להבטחת נזקי הבנק כתוצאה ממתן סעד זה, באם יידחה ערעורה של המבקשת.
מכאן החלטתי להיעתר לבקשה למתן סעד זמני בערעור, והתוצאה היא, איפוא, כי הליכי מימוש השיעבוד יעוכבו עד להכרעה בערעור שהוגש על-ידי המבקשת לבית-משפט זה, בכפוף לחיוב המבקשת בהפקדת ערבות, כאמור לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות."

2. מכרזים
ב- עע"מ 3885/04 {יהלומית פרץ עבודות בניין ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד האוצר, החשב הכללי ואח', תק-על 2004(4), 862 (2004)} קבע בית-המשפט:

"בפניי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. המשיבה 1 ערכה מכרז לקבלת הצעות לשכירת דיור עבור משטרת ישראל בבאר-שבע. בתום הליכי המכרז הוכרזה המבקשת כזוכה במכרז. המשיבה 2 היתה אחת החברות שהשתתפו במכרז ולאחר שנודע לה על זכייתה של המבקשת היא הגישה עתירה לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, כנגד החלטה זו. המשיבה 2 טענה כי הצעתה של המבקשת אינה עומדת בתנאי הסף של המכרז וכי היה על עורכת המכרז לבחור בהצעתה שלה כהצעה הזוכה במכרז. בית-המשפט בחן את טענות הצדדים והורה על ביטול המכרז כולו מחמת הפגמים שנפלו בו. כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית-משפט זה מטעם המבקשת.

כחצי שנה לאחר הגשת הערעור, ביום 08.11.04, הודיעה המשיבה 1 למבקשת על כוונתה להתחיל בהליכי מכרז חדשים במקום המכרז שבוטל. יצויין כי על-אף שהמשיבה 1 התחייבה להודיע למבקשת על כוונה כזו מבעוד מועד הרי שמחמת טעות הודע על כך למבקשת רק ברגע האחרון לפני שפורסם המכרז. כן יצויין כי במכרז החדש נכתב במפורש כי תוצאות המכרז החדש כפופות להליך המתנהל בבית-משפט זה. משהודע למבקשת על כוונת המשיבה 1 היא הזדרזה והגישה, ביום 10.11.04, את הבקשה לסעד זמני המונחת בפניי בה מבוקש צו מניעה זמני האוסר על המשיבה 1 להוציא לפועל את המכרז החדש ולחלופין מבוקש כי המועד האחרון להגשת ההצעות למכרז יהיה לאחר מתן פסק-הדין בערעור.

מהבקשה ונספחיה עולה כי מכירת מסמכי המכרז תחל היום, ה- 11.11.04. כן עולה כי המועד האחרון להגשת הצעות הינו ביום 24.11.04. בנסיבות אלו, ומשקבוע מועד שמיעת הערעור לתאריך קרוב ביום 22.12.04, נראה כי אכן, ראוי להיעתר באופן חלקי לבקשה ליתן סעד זמני למבקשת.

אני מורה, איפוא, למשיבה 1 להימנע מלפתוח את תיבת ההצעות של המכרז שמספרו 23-2004/כ-5 בטרם יישמע הערעור. בעת הדיון בערעור יוכלו הצדדים להעלות טענותיהם גם לעניין זה."

3. ענייני מקרקעין
א. ב- ע"א 8813/04 {יעקב קורן נ' גבי רחל ואח', תק-על 2004(4), 615 (2004)} קבע בית-המשפט:

"1. זו בקשה למתן סעד זמני בערעור על דרך איסור על המשיבה 1 לעשות כל דיספוזיציה בזכויות הרשומות על שמה בספרי המשיבה 2, שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (להלן: "שיכון ופיתוח"). לאחר עיון בטעמי הבקשה וברקע לה, אני מחליטה לדחות את הבקשה.

2. המבקש רכש ב- 1992 משיכון ופיתוח דירה בערד. הדירה נרשמה בספרי החברה על-שם משיבה 1, בת אחותו של המבקש. המבקש עתר לבית-המשפט המחוזי לסעד הצהרתי אשר יכיר בו כבעל זכויות חכירה בלעדיות בדירה. המשיבה 1 כפרה בכך, וטענה כי הדירה נקנתה עבורה על-ידי המבקש כשלוח מטעמה, וכי היא בעלת הזכויות הבלעדיות בה.

בית-המשפט המחוזי דחה את תביעת המבקש וקיבל את גרסתה של המשיבה 1. הוא קבע כי המבקש פעל כשלוחה של המשיבה 1 ברכישת הדירה, אשר נתאפשרה בתנאים שהיו רלבנטיים למצבה המיוחד כנכת צה"ל. המבקש עשה שימוש בדירה לצרכיו מבלי שהמשיבה 1 ידעה זאת, עד שהדבר התברר לה ואז עמדה על זכויותיה, ביטלה יפוי-כוח נוטריוני שנתנה בזמנו למבקש, ועמדה על זכותה לקבל את הדירה. בית-המשפט קבע כי מכוח הצהרותיו של המבקש, הוענקה למשיבה 1 זכות לרכוש את הדירה בתנאים מועדפים ומכח מצג זה נחתם חוזה הרכישה, ניטלה משכנתה ובוצעו כל הפעולות הנדרשות לרכישת הדירה בידי המבקש בעבור המשיבה 1. בנסיבות אלה, כך נקבע, לא יתקבל ניסיונו של המבקש להתנער מקיומה של שליחות לטובת המשיבה 1 ויש להכיר בזכויותיה לדירה. מסקנת בית-המשפט היא, איפוא, כי זכויות החכירה בדירה שייכות למשיבה 1. התביעות הכספיות ההדדיות של הצדדים שנתלוו לתביעה לסעד העיקרי נדחו בהיעדר הוכחות מספיקות.

3. בבקשתו לסעד זמני טוען המבקש כי סיכוייו לזכות בערעור טובים. הוא מצביע על כך כי בכוונתו לשכנע את בית-המשפט שלערעור כי המשיבה 1 הסכימה, למעשה, לכך שהוא הבעלים האמיתי של הדירה, ויפוי-הכוח שמסרה בידיו נועד להבטיח זאת. כן נטען כי מאזן הנזקים מצדיק מתן סעד זמני, שאם לא ינתן, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל, והדירה בינתיים תועבר לצד שלישי.

4. אין מקום להיענות לבקשה. סיכוייו של המבקש בערעור אינם טובים. פסק-הדין נשוא הערעור מבוסס, רובו ככולו, על קביעות עובדתיות שיקשה לערכאת ערעור להתערב בהן. על-פי קביעות אלה, פעל המבקש כשלוח של המשיבה 1 לרכישת דירה עבורה, על בסיס מצבה המיוחד אשר איפשר הכרה בזכאותה לדיור ציבורי בשיכון ופיתוח, שאחרת לא היה מתקיים. משההסתברות להתערבות ערכאת הערעור בפסק-הדין קטנה, ממילא לא מתקיים התנאי הנדרש למתן סעד זמני בערעור. אוסיף עוד, כי התנאי הנוסף בדבר קושי בהחזרת מצב לקדמותו ספק אם גם הוא מתקיים, נוכח דבריו של המבקש עצמו בסעיף 35 לבקשת רשות הערעור כי אם יזכה בערעור והדירה תועבר בינתיים לצד שלישי, מצוי רכוש של המשיבה 1 ממנו ניתן להיפרע את ערכה של הדירה נשוא המחלוקת.

אוסיף ואעיר מעבר לנדרש, כי ספק בעיני אם גרסת המבקש שהוא טוען לה הן בפני בית-המשפט דלמטה והן בפני ערכאת הערעור מתיישבת עם חובת תום-הלב המתחייבת כלפי החברה המשכנת, אשר זיכתה את המשיבה 1 בדיור ציבורי על-סמך זכאות אישית שלה שאינה אמורה, על פני הדברים, לאפשר לאחר, שאיננו בעל זכאות דומה, לרכוש זכויות בנכס. לא למותר להציע, איפוא, כי המבקש ישקול את צעדיו ואת עמדתו בערעור גם בהקשר דברים זה.

מכל הטעמים האמורים, הבקשה לסעד זמני נדחית."

4. פיצויים בשל נזק גוף
ב- בש"א (יר') 6425/04 {אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' דינה ביילמן, תק-מח 2004(3), 6238 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת אורית אפעל-גבאי:

"המבקשות הכתירו את בקשתן בכותרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין, ואולם הלכה למעשה המדובר בבקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור, שהרי בית-משפט קמא, בהחלטה מיום 08.06.04, דחה את בקשתן לבטל את התשלומים העיתיים שנפסקו למשיבה בפסק-הדין ב- ת"א 18933/95 שניתן בתאריך 16.02.99 (להבחנה בין עיכוב ביצוע לבין סעד זמני בערעור, ראה: ע"א 683/04 דן בן אריה נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2004(2), 1434; ע"א 8627/03 לוי אלעזר נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2003(4), 1018).

לגופו של עניין, לא מצאתי מקום להורות על הפסקת התשלומים העיתיים על אתר, בטרם תבחן ערכאת הערעור את טענותיהן של המבקשות נגד החלטתו של בית-משפט קמא, אשר דחה את הבקשה. קבלת הבקשה משמעותה הפיכת סדר הדיון והקדמת המאוחר למוקדם. עוד אציין, כי חיובן של המבקשות לפצות את המשיבה נקבע במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. לכאורה, על-פי הוראות חוק זה, הזכות לבקש עיון חוזר בפסק-דין שעל-פיו נפסקו תשלומים עיתיים נתונה לנפגע בלבד. 'אין הנתבעים רשאים לבקש מבית-המשפט שיקטין את התשלומים, למשל בשל שיפור במצבו של הנפגע. הוראה זו באה כדי למנוע סיכול אפשרויות השיקום של הנפגע אם יחשוש כי שיפור במצבו עלול להקטין את קצבתו' (א' ריבלין, תאונות הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999), בעמ' 680).

כמו-כן, העילה הנטענת להפסקת התשלומים קמה, לטענת המבקשות, עוד בחודש 4/02 עת אושפזה המשיבה בבית-חולים, ואלם הפניה הראשונה לבית-המשפט בעניין זה נעשתה בתאריך 02.03.04. במצב דברים זה, אם יזכו המבקשות בערעורן, יהא עליהן ממילא לגבות את עודף התשלומים העיתיים מן המשיבה.
אוסיף, כי ספק אם הדרך לתקוף את החלטתו של בית-משפט קמא מיום 08.06.04, שלא להפחית את סכום הפיצויים העיתיים, היא על דרך של הגשת ערעור (ראה: רע"א 4932/97 אסרף מתתיהו נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(5), 129; בש"א 4146/94, ע"א 3362/94 אדלסון נ' ריינהולד ואח', פ"ד מט(1), 299, 307-306).

הבקשה נדחית."

5. הליכי הוצאה לפועל
א. בש"א (חי') 9242/04 {אמירי עץ תעשיות בע"מ נ' שכטר אמין עבדאללה, תק-מח 2004(3), 4511 (2004)} נפסק מפי כב' השופט יצחק כהן:

"1. בקשה למתן סעד זמני בערעור, שמשמעותו עיכוב הליכי הוצאה לפועל המתנהלים נגד המבקשת בתיק הוצאה לפועל (חד') 12-02006-03-6.

2. ההליכים בתיק ההוצאה לפועל האמור נפתחו על-פי בקשה לביצוע שטר שהוגשה מטעם המשיב כנגד המבקשת, לביצוע מספר שיקים שמשכה המבקשת. על-פי הנטען, השיקים נמסרו לאדם שמכר למבקשת אבנים מסותתות, ולפי בקשתו לא מולאו פרטיו בשיקים, שכן אותו אדם לא ניהל חשבון בנק, והיה איפוא ברור למבקשת כי בכוונתו למסור את השיקים לאדם אחר כדי לגבות את תמורתם. המשיב שלפני, הוא איפוא האדם אליו פנה מוכר האבן כדי לבצע את פעולת ניכיון השיקים.

3. המבקשת הגישה התנגדות לבקשה לביצוע השיקים, ובהתנגדותה טענה לכשלון תמורה, באשר לטענתה חלק ניכר מהאבנים היו פגומות, והיה צורך להשקיע סכום כסף נכבד בתיקונן, ובסופו-של-דבר, ובשל האבנים הפגומות, בוטל החוזה שנכרת בין המבקשת וקרן הקיימת לישראל, שבחניוניה היה על המבקשת להתקין האבנים.

4. התנגדות המבקשת נדונה בפני בית-משפט השלום בחדרה (כב' הרשם מר ש' רומי), והתנגדותה נדחתה.
בהחלטתו קבע בית-המשפט קמא, כי כשלון התמורה הנטען על-ידי המבקשת אירע זמן רב לאחר סיחור השיקים, ואין מקום לקבוע או להניח שהמשיב ידע על כשלון התמורה, וממילא לא טענה המבקשת אלא לכשלון תמורה חלקי ובלתי-קצוב. בהקשר זה אציין, כי בהחלטת בית-המשפט קמא נקבע כי 'המבקשת מאשרת כי האבן סופקה במלוא הכמות המוזמנת, וכי עודה מצויה ברשותה'.

5. המבקשת הגישה ערעור על החלטת בית-המשפט קמא, ובהודעת הערעור טענה, בין היתר, כי במחצית מכמות האבנים שסופקו לה כלל לא ניתן לעשות שימוש, וכי שווי האבנים שלא ניתן להשתמש בהן הוא למעלה מפי שניים משווי ההמחאות מושא הבקשה לביצוע שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל. בהודעת הערעור מצביע בא-כוח המבקשת על טעויות שונות שלטענתו נפלו בהחלטת בית-המשפט קמא, ולדעתו, טובים סיכויי המבקשת להצליח בערעור.

6. בבקשה לסעד זמני המנוחת לפני, מוסיף בא-כוח המבקשת וטוען, כי המשיב אינו תושב מדינת ישראל אלא תושב שטחי יהודה ושומרון, ועל-כן, אם יבוצעו הליכי ההוצאה לפועל ולאחר מכן תזכה המבקשת בערעורה, יהיה קשה, ואולי אף בלתי-אפשרי, להשיב לה הכספים שיגבה המשיב.

7. בא-כוח המשיב מתנגד למתן הסעד הזמני המבוקש על-ידי המבקשת. בא-כוח המשיב מצביע בהתנגדותו על פגמים פרוצדוראליים שונים שלדעתו נפלו בבקשה, ועוד טוען הוא, כי הלכה היא, שבעל דין שזכה בדינו, זכאי להינות מפרי זכייתו, והגשת ערעור אין בה כשלעצמה להצדיק עיכוב ביצוע פסק-הדין. כמו-כן מעלה בא-כוח המשיב את החשש, שהמבקשת תנצל את הסעד הזמני כדי להבריח את רכושה ולסכל את אפשרויות הגביה של המשיב.

8. אינני שותף לדעת בא-כוח המבקשת בנוגע לסיכויי המבקשת לזכות בערעור ונראה לי כי הכף נוטה דווקא לטובת המשיב. עם-זאת, מקובלת עלי טענת בא-כוח המבקשת, כי אם יבוצע פסק-הדין ולאחר מכן ערעור המבקשת יתקבל, יהיה קשה מאוד, ואולי אף בלתי-אפשרי, לגבות מהמשיב סכומי הכסף ששולמו לו.
לפיכך, לאחר ששקלתי טענות בא-כוח הצדדים, ובהתחשב בכך שסכום החוב הוא כ- 95,000 ש"ח מחודש אפריל 2002, הנני מחליט להיעתר לבקשת המבקשת, והנני
מורה כדלקמן:

(א) הנני מורה לעכב הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים מטעם המשיב נגד המבקשת בתיק הוצל"פ (חד') 12-02006-03-6, וזאת עד לסיום הדיון בערעור המבקשת (ע"א 2519/04).

(ב) עיכוב הליכי ההוצאה לפועל על-פי האמור לעיל מותנה בכך שעד לתאריך 28.09.04 תפקיד המבקשת בבית-המשפט סך 70,000 ש"ח או תמציא ערבות בנקאית, אוטונומית, צמודת מדד ובלתי-מוגבלת במועד הפרעון, בסכום זהה.

(ג) למען הסר ספק, במידה והסכום האמור (או הערבות הבנקאית במקומו) לא יופקד עד לתאריך 28.09.04, יפקע הסעד הזמני על-פי החלטתי זאת, והמשיב יהיה רשאי לפעול בתיק ההוצאה לפועל הנזכר."

ב. ב- בש"א 5028/04 {תמרה מטטוף ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח', תק-על 2004(3), 1513 (2004)} נפסק מפי כב' השופט ס' ג'ובראן:

"הרקע
1. המבקש מס' 1 קיבל הלוואה מהמשיב מס' 1 – בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק") – לצורך רכישת דירת מגורים, שברחוב מולכו 8, חולון, הידועה כגוש 7164 חלקה 222 (להלן: "הבית"). באותו זמן לא היה הבית רשום בלשכת רישום המקרקעין. בהסכם ההלוואה התחייב המבקש מס' 1, כי לכשניתן יהיה לרשום את הבית בלשכת רישום המקרקעין, יחתום על שטר משכנתה שיכלול הוראות בדבר אי-תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") וסעיפים 38(ג) ו- 39(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). להבטחת פירעון ההלוואה, נרשם לטובת הבנק משכון על זכויותיהם של המבקשים בבית וכן נרשמה הערת אזהרה לזכותו. המבקשת מס' 2, שהיא אשתו של המבקש מס' 1, חתמה על "כתב אישור, הסכמה והתחייבות", לפיו היא מסכימה לכל האמור ב"הסכם המשכון/כתב השיעבוד"; כי היא מוותרת על ההגנות הקבועות בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר ובסעיפים 38(ג) ו- 39(ב) לחוק ההוצאה לפועל; וכי לא תטען נגד זכותו של הבנק כבעל שיעבוד או משכון בבית. משלא עמדו המבקשים בהתחייבויותיהם, נקט הבנק בהליכים למימוש המשכון בלשכת ההוצאה לפועל.

2. המבקשים הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה, על דרך של המרצת פתיחה (ה"פ 620/02), להצהיר, כי למבקשת מס' 2 מחצית מהזכויות בבית מכוח הלכת השיתוף; כי למבקשים זכות לפדות את המשכון; כי אין לפנות את המבקש מס ' 1 מן הבית, משום שלא ויתר על ההגנות שבחוק; וכי סעיף הוויתור של המבקשת מס' 2 אינו עונה על דרישות הדין. במסגרת התובענה ביקשו לעכב את הליכי ההוצאה לפועל ולעכב את מכירת הבית.
בית-המשפט המחוזי

3. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט י' זפט) דחה, ביום 28.05.02, את הבקשה לעכב את הליכי ההוצאה לפועל ואת מכירת הבית. או-אז, על החלטת בית-המשפט המחוזי, הגישו המבקשים-לבית-משפט זה בקשת רשות ערעור, במסגרתה ביקשו לעכב את הליכי מכר הבית. בא-כוח הבנק – הוא כונס הנכסים שמונה לצורך מכירת הבית – השיב על בקשתם. המבקשים השיבו על תשובת הבנק. ביום 08.02.02 הורה בית-משפט זה (כב' השופט י' טירקל) על עיכוב ארעי של הליכי מכירת הבית. ביום 18.11.02, דחה בית-משפט זה את בקשת רשות הערעור ואף את הבקשה לעיכוב הליכי מכירת הבית. עם-זאת, קבע בית-משפט זה, כי מאחר שהדיון בתובענת המבקשים בבית-המשפט המחוזי קבוע למועד קרוב, יעוכב רק פינויים של המבקשים מהבית, עד למתן פסק-דין בבית-המשפט המחוזי.

4. ביום 18.01.04 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' גרסטל).
על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ערערו המבקשים-לבית-משפט זה רק ביום 30.05.04 ואף הגישו בקשה להארכת מועד להגשת הערעור.

5. ביום 11.07.04, אישר בית-המשפט המחוזי את הסכמת הצדדים – לפיה ימנעו המשיבים 1 ו- 2 מפינוי בפועל של המבקשים למשך 30 יום מיום מתן החלטה זו, על-מנת לאפשר לבא-כוח המבקשים להגיש בקשה למתן סעד זמני בערעור או להגיש בקשה להשהיית הליך ההוצאה לפועל – ונתן לה תוקף של החלטה.

6. או-אז, ביום 25.07.04, הגישו המבקשים את הבקשה שבפני, בה הם עותרים למתן צו מניעה זמני לעיכוב פינויים מביתם, בגדרה שבו על טענותיהם כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת המבקשים הוא, כי מדובר בבית מגוריהם היחיד וכי שוויו של הבית עולה בהרבה על חובם לבנק, כך שהבית יכול לשמש כערובה למימוש, באם יידחה ערעורם.

מנגד, מתנגדים המשיבים לבקשה לעיכוב הליכי הפינוי ומבקשים לדחותה. לטענתם, המבקש מודה במלוא חובו לבנק, לרבות בשכר-טרחת כונס הנכסים, אולם שנים רבות מעלים המבקשים טענותיהם בפני ערכאות שונות, וכל כוונתם הינה להתגורר בבית הממושכן מבלי לשלם שכר דירה ומבלי לשלם לבנק את התשלומים החודשיים על חשבון חובם.

דיון
7. לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להתקבל, כפי שיפורט להלן.

8. הכלל הרחב קובע, כי 'הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים'. רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נ(1), 668, 672; ע"א 6626/96, בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה, פ"ד נ(5), 403).

9. באשר לעניינם של המבקשים – ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבים בעיכוב ביצוע הליכי פינוי המבקשים מביתם-לבין הנזק שייגרם למבקשים אם לא יעוכב הפינוי, ידם של המבקשים על העליונה. שכן, הבית נשוא הבקשה הינו בית-המגורים היחיד של המבקשים והנזק הכלכלי העלול להיגרם להם עם פינויים מן הבית, בשלב זה, ניתן להטבה על-ידי פיצוי כספי למשיבים.

10. בנסיבות העניין, הימנעות מפינוי המבקשים מביתם בשלב זה, עד למתן פסק-דין בערעור, בכפוף להפקדת סכום של 10,000 ש"ח במזומנים או בערבות בנקאית על-ידם, עד ליום 31.08.04, מאזנת כראוי בין האינטרס של המשיבים, כי ישולם החוב ללא עיכובים לבין האינטרס של המבקשים להגנה על קניינם.
אשר-על-כן, הבקשה לעיכוב הליכי הפינוי מתקבלת, במובן זה, שהמשיבים יימנעו מהמשך הליכי פינוי המבקשים מביתם עד למתן פסק-דין בערעור, וזאת בכפוף לכך שהמבקשים יפקידו סכום של 10,000 ש"ח במזומנים או בערבות בנקאית, עד ליום 31.08.04."

ג. ב- ע"א 1208/04 {מאיר איפרגן נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2004(1), 2935 (2004)} נפסק מפי כב' השופט ס' ג'ובראן:

"במסגרת הערעור שהגיש המבקש על פסק- דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 25.12.03 שניתן בתיק פש"ר 314/03, הוגשה הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני, על-פיו יעוכבו כל הליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקש עד למתן פסק-הדין בערעור.
ביום 25.12.03 דחה בית-המשפט המחוזי בחיפה את בקשתו של המבקש למתן צו כינוס והכרזתו כפושט רגל בקובעו, כי המבקש הורשע בעבירות מס ודיווחים כוזבים לרשויות המס ומשכך קבע, כי התנהגותו נגועה בחוסר תום-לב. כמו-כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי כתוצאה מהעבירות האמורות צבר המבקש חוב של למעלה מרבע מליון ש"ח. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי חוב שנוצר בעבירה אינו יכול להיחשב כחוב שנוצר בתום-לב. נמצא, כי קיים פער של למעלה משניים וחצי מליון ש"ח בדו"חות השונים שהגיש המבקש למשיבה. על יסוד האמור לעיל נדחתה בקשתו, כאמור. בנוסף, נדחתה בקשתו לעיכוב ביצוע פסק-הדין.

המבקש מעלה טענות רבות כנגד קביעותיו של בית-המשפט המחוזי. הוא חולק על הקביעה כי הוא אינו תם-לב. כמו-כן טוען המבקש לפגם בהסתמכות על חומר שהוגש מטעם המשיב. לדבריו, שגה בית-המשפט המחוזי בכך שאפשר לנושים השונים הוצאה חוזרת ונשנית של פקודות מאסר נגדו מאחר ולטענתו לא תצמח תועלת לנושים בנקיטת הליכים אלו. המבקש סומך את בקשתו בעיקר על שניים: ראשית, סיכויים טובים לזכות בערעור. שנית, מאזן הנוחות נוטה לטובתו, הואיל ולדבריו, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו באם הוא יזכה בערעור, ואילו לנושים לא יגרם כל נזק במידה ובית-משפט זה ייעתר לבקשתו לסעד הביניים ויורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל כנגדו.

מנגד, טוען המשיב, כי משנדחתה בקשת המבקש למתן צו כינוס והכרזתו כפושט רגל על-ידי בית-המשפט המחוזי, אין משמעות לבקשה זו, שכן אין בה כל סעד הכולל "ביצוע" של פעולה כלשהי. ממשיך וטוען המשיב, כי היה על המבקש לצרף את כל נושיו כמשיבים בבקשתו זו, הן כבעלי עניין בבקשה, והן לאור העובדה שבוטל צו כינוס הנכסים נגדו. המשיב מדגיש בתשובתו, כי על המבקש להראות שקיימים טעמים ראויים, על-מנת לקבל את הסעד המבוקש על ידו בטרם יתברר הערעור. לטענת המשיב סיכוייו של המבקש לזכות בערעור הינם קלושים, זאת לאור חוסר תום-הלב מצידו כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי. עוד טוען המשיב, כי גם אם לא יעוכבו ההליכים נגד המבקש לא יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו וכי על-פי האיזון המתבקש שבין עניינם של הנושים, אשר תובעים מן המבקש לפרוע את חובותיו, לבין עניינו של המבקש, נראה כי ידם של הראשונים על העליונה, לא כל שכן לדבריו מתן הסעד המבוקש משמעו הפיכת קביעתו של בית-במשפט המחוזי ולמעשה זהו הסעד המבוקש בערעור.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובה לה, ולאחר שעיינתי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, הכלל הוא כי צד שזכה רשאי לממש את פסק-הדין שניתן לטובתו לאלתר, והגשת ערעור לכשעצמה אינה מהווה עילה לעיכוב ביצוע. עם-זאת, בית-המשפט יטה לעכב ביצוע פסק-דין אם הסיכויים לקבלת הערעור גבוהים, ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש, במובן זה שביצועו המיידי של פסק-הדין עלול להסב לו נזק בלתי-הפיך.

בשניים אלה לא עמד המבקש. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מושתת בעיקר על ממצאים שבעובדה. זאת ועוד, לא שוכנעתי כי ביצועו המיידי של פסק-הדין עלול לגרום למבקש נזק בלתי-הפיך. המשך הליכי ההוצאה לפועל נגדו לא ייחשב כנזק בלתי-הפיך.

מבלי לנקוט עמדה לעניין סיכויי הערעור, ניתן לומר כי על פני הדברים, טענת סיכויי הערעור אינה תומכת בבקשה באופן המצדיק עיכוב ביצוע. המבקש חוזר על טענות שנבחנו ונדחו אחת לאחת על-ידי בית-המשפט המחוזי.

המבקש בחר לקרוא לבקשתו "בקשה לעיכוב ביצוע". סבור אני, כי מתן צו זה כמוהו כמתן צו עשה זמני, שיש בו לשנות את המצב הקיים, ובכך יימצא שהמבקש יזכה, על דרך עיכוב זמני בערעור, בסעד העיקרי שלו הוא עותר בערעור גופו (ראו זוסמן (עורך לוין), סדרי הדין האזרחי, מהדורה 6 (1991), בעמ' 811).

מתן צו עשה זמני נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט והשאלה המרכזית אשר מן הראוי שתעלה בפני בית-המשפט בהפעילו את שיקול-דעתו הינה, אם מתן הסעד הזמני הוא אכן כה חיוני עד שיהיה בכך כדי להצדיק את התערבותו של בית-משפט זה לשם שינויו של המצב הקיים עובר לדיון בערעור – עוד לפני שהוכרע בו (ראו רע"א 338/88 נחום חמיס נ' דוד שטרן, פ"ד מג(4), 552).

בנוסף לכל אלה, המבקש לא צירף את הנושים אשר נקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל, כמשיבים בבקשה. כיוון שבית-המשפט אינו יודע מיהם אותם נושים, אין בידו אפשרות לאמוד את הנזק הצפוי להם בהשוואה לנזק הצפוי למבקש. מכל מקום, ללא מתן הזדמנות מוקדמת לנושים אלה להציג את טענותיהם, אין לבית-המשפט אפשרות ליתן צו הפוגע בהם בדרך של עיכוב הליכים שננקטו על-ידם (ראו ע"א 4273/00 בנבנישתי דני נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2000(3), 300).

אשר-על-כן, דין הבקשה להידחות."

6. בנקאות
ב- בש"א (חי') 11250/04 {א' נג'מי הובלות בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2004(3), 4506 (204)} נפסק מפי כב' השופט יצחק כהן:

"1. בקשה למתן סעד זמני בערעור, שמשמעותו עיכוב כניסתה לתוקף של הגבלת חשבון העו"ש של המבקשים, המתנהל בבנק המשיב.

2. חשבון העו"ש שמתנהל על-שם המבקשים הוגבל על-פי הוראות חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, והמבקשים הגישו לבית-המשפט קמא בקשה לגרוע שיקים מרשימת השיקים שסרובם גרר את הגבלת החשבון.

3. בבקשתם טענו המבקשים, לקיום הסכם בעל-פה בינם ובין המשיב, לפיו המשיב יכבד שיקים שנמשכו על החשבון אף כאשר יתרת החובה בחשבון גבוהה ממסגרת האשראי שאושרה להם.

4. בית-המשפט קמא (כב' השופט מר ר' חדיד) לא קיבל טענתם של המבקשים לקיום הסכם כאמור, וקבע כי טענתם כללית וסתמית.

5. המבקשים ערערו על פסק-הדין ולצד הערעור הגישו הבקשה לסעד זמני המונחת עתה לפני. בא-כוח המשיב מתנגד לבקשה, באשר לדעתו קלושים הסיכויים שערכאת הערעור תתערב בפסק-הדין שניתן בבית-המשפט קמא.

6. בקשת המבקשים אינה נתמכת בתצהיר, אך למרות זאת הנני מניח, שאם לא יינתן למבקשים הסעד הזמני שהם עותרים לו, והגבלת החשבון תיכנס לתוקף, לא ניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו אם המבקשים יזכו בערעורם.
לעובדה שלא ניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו אם המבקשים יזכו בערעור חשיבות רבה ומשקל רב, ואולם, שיקול זה אינו מנותק מהצורך לבחון את סיכויי הערעור.

7. בהחלטתו ציין בית-המשפט קמא כי הצדדים (וככל הנראה התכוון לבא-כוח המשיב) השאירו ההחלטה בבקשה לשיקול-דעת בית-המשפט. להשקפת בא-כוח המבקשים, משמעות הודעת בא-כוח המשיב היא, שהמשיב הודיע לבית-המשפט כי לא יתנגד לבקשה. על-כן, לדעת בא-כוח המבקשים, שגה בית-המשפט קמא כאשר דחה את בקשתם, ומכאן ככל הנראה מבקש בא-כוח המבקשים להסיק כי טובים סיכויי המבקשים לזכות בערעור.
אין דעתי כדעת בא-כוח המבקשים. אמנם, יש מקרים בהם לא נוח לבעל דין להסכים לטענות הצד שכנגד ועל-כן מודיע הוא כי הוא משאיר את ההכרעה לשיקול-דעת בית-המשפט, אך יש מקרים נוספים בהם הצדדים משאירים את ההכרעה "לשיקול-דעת בית-המשפט" משום שהם סומכים על בית-המשפט ובטוחים כי יפעיל את שיקול-דעתו לאחר שיבחן את החומר המונח לפניו.
במקרה שלפני, כעולה מההחלטת בית-המשפט קמא, הרי שלמרות הודעת הצדדים כי הם משאירים ההכרעה לשיקול-דעת בית-המשפט, לא פטר בית-המשפט קמא את עצמו מלדון בעניין, ובהחלטתו התייחס באופן מפורש לטענת המבקשים כי בין הצדדים היה קיים הסכם בעל-פה.
על-כן, כדי להצליח בערעור לא די בכך שהמבקשים יצביעו על כך שההכרעה הושארה לשיקול-דעת בית-המשפט, אלא עליהם להצביע על כך שבית-המשפט קמא לא הפעיל כראוי את שיקול-דעתו.

8. בבקשתם טענו המבקשים כי אם לא יינתן להם הסעד הזמני, קיים חשש שעסקם יתמוטט, וקיים אינטרס ציבורי לאפשר להם להמשיך ולהפעיל את עסקם.
כאמור, הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, ולא ברור מה הם היסודות לחששם של המבקשים מפני קריסת עסקם. שנית, אל מול האינטרס הציבורי לאפשר למבקשים להמשיך ולנהל את עסקם, קיים אינטרס ציבורי, המונח בבסיס חוק השיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, להגביל חשבונותיהם של אנשים המושכים שיקים ביודעם שאין חובה על הבנק לפרוע שיקים אלה.

9. בסופו-של-דבר, ובשונה מדעת בא-כוח המבקשים, הנני סבור, כי סיכויי הערעור כה קלושים, עד כי אין מקום ליתן הסעד הזמני במקרה שלפני, גם אם ברור שלא ניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל.

10. על-כן, הנני מחליט לדחות את הבקשה לסעד זמני, והנני מורה, כי הגבלת חשבונם של המבקשים תכנס לתוקף בתאריך 01.10.04."

7. סימני מסחר
ב- ע"א 10935/03 {ענק האופטיקה בע"מ נ' No Fear Inc ואח', תק-על 2004(2), 1381 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"1. זו בקשה לצו מניעה זמני שתכליתו לעכב את ביצוע ההחלטה נשוא הערעור במובן זה שרשם סימני המסחר, הוא המשיב 2, יימנע מלרשום את סימן המסחר מס' 126755 של המשיבה 1, וזאת עד להכרעה בערעור.

2. בפני רשם סימני המסחר התנהל הליך לרישום סימן מסחר שעליו התמודדו המבקשת והמשיבה 1. הרשם, לאחר דיון מפורט ומעמיק במסגרת הליך על-פי סעיף 29 לפקודת סימני המסחר (נוסח חדש), התשל"ב-1972, החליט ביום 22.10.03 כי למשיבה 1 עדיפות על פני המבקשת ברישום בקשתה לסימן מסחר ודחה את האפשרות לבצע רישום מקביל של סימן המסחר בשמם של שני הצדדים. הוא קיבל, איפוא, את בקשת המשיבה 1 לרישום סימן המסחר על שמה ודחה את בקשתה של המבקשת.

ביום 14.12.03 הגישה המבקשת הודעת ערעור לבית-משפט זה, אולם רק ביום 26.04.04 הגישה את בקשתה לצו מניעה זמני. בתצהירו של מר ניר כהן מטעם המבקשת נאמר כי על-פי החלטת הרשם, סימן המסחר יירשם על-שם המשיבה כבר ביום 30.04.04. אין צריך לומר, כי הגשת בקשה לעיכוב ביצוע רישום הסימן ארבעה ימים בלבד לפני מועד הרישום הצפוי, כאשר החלטת רשם סימני המסחר ניתנה עוד באוקטובר 2003, והערעור הוגש בדצמבר 2003, היא בוודאי מאוחרת מדי, והיא טומנת בחובה סיכון כי עניינה לא יגיע לבירור ולהכרעה במועד, ובטרם יתייתר נושא הבקשה. ואכן, עד שהגיעה בקשה זו לעיונו של בית-המשפט, עבר, חלף זמנה של הבקשה. מכל מקום, אפילו היתה מגיעה הבקשה לטיפול בו ביום בו הוגשה, ספק אם ניתן היה בלוח זמנים כה דחוק לקבל תגובה עניינית של המשיבה 1 לבקשת העיכוב, בטרם נרשם סימן המסחר. על המגיש בקשה לעיכוב ביצוע בדקה האחרונה לצפות אפשרות כי עד שתגיע לטיפול, עניינה עשוי להתייתר, וכך ארע כאן. די בנימוק האיחור שבהגשת הבקשה כדי לדחותה על-הסף.

3. מעבר לנדרש אוסיף, וזאת אף בלא צורך בתשובת המשיבה 1, כי על פניו, אין מקום למתן סעד זמני לגופה של הבקשה. עניינם של הצדדים נבחן לעומקו על-ידי הרשות המקצועית המוסמכת אשר בהחלטתה פורטה שורת טעמים מדוע יש להעדיף את זכותה של המשיבה 1 לסימן מסחרי על פני זו של המבקשת. יקשה לומר כי קיימים סיכויים טובים לקבלת ערעור המבקשת, ומכל מקום, ברי כי, היה ויתקבל הערעור וזכותה של המבקשת תימצא עדיפה, יותאם הרישום בפינקס סימני המסחר למצב המשפטי החדש על-פי פסק-הדין שבערעור (סעיף 38 לפקודת סימני מסחר (נוסח חדש), התשל"ב-1972).

הבקשה לסעד זמני נדחית."

8. חברות
ב- ע"א 3358/04 {סולל בונה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', תק-על 2004(2), 602 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת מ' נאור:

"1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת-מאיר), דחה את בקשת המבקשת להצטרף להליך אותו יזם המשיב מס' 1, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), בקשה לאכיפת שיעבודים ולמינוי כונס נכסים על נכסי המשיבה מס' 2, נאות אואוזיס מלונות בע"מ (להלן: "החברה"). בקשת סולל בונה (להלן: "המבקשת") לעיכוב ביצוע נדחתה בערכאה הראשונה, ונקבע המשך בירור בבקשת הבנק ליום 19.04.04. מכאן הערעור שהגישה המבקשת על ההחלטה שלא לצרפה כצד להליך, אליו צורפה הבקשה הנוכחית הנושאת כותרת "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע החלטה".

2. אקדים ואומר כי צודק הבנק בטענתו שלא ניתן לעכב ביצוע החלטה שאיננה אופרטיבית (אי-צירוף צד). בקשתה האמיתית של סולל בונה נחבאת בסעיף 97 לבקשה והיא עיכוב המשך ההליכים המתנהלים בפני בית-המשפט המחוזי בבקשתו של הבנק, עד לבירור הערעור. זוהי, במהותה, בקשה למתן סעד זמני בערעור, אף שכותרת הבקשה לא נוסחה כדבעי.

3. ביום 17.02.04 הגיש הבנק בקשה לאכיפת שיעבודים על-פי אגרת חוב, אשר נחתמה על-ידי החברה. בקשת הבנק מתייחסת למקרקעין בשטח של כ- 5,081 מ"ר באילת, שלחברה יש חוזה חכירה לגביהם עם מינהל מקרקעי ישראל. סולל בונה טוענת שמאז מועד רישום השיעבוד לטובת הבנק חלו שינויים בפרוייקט הבניה המקורי שתוכנן על המקרקעין. היקפו גדל מאוד, והוא משתרע עתה על שטחים נוספים. ביום 06.05.02 נחתם על-ידי המבקשת והחברה הסכם לפיו, מונתה המבקשת לקבלן הראשי בביצוע עבודות הבניה. המבקשת העמידה הלוואה כספית לחברה והתחייבה לרכוש ממנה שטחים מסחריים. לטובת המבקשת נרשמו שיעבודים על זכויות החברה בשני מגרשים אחרים ובחנויות. למבקשת ניתנה זכות להיכנס כשותפה בפרוייקט בתנאים מסויימים. וכן זכות לקבל מניות בחברה תוך המרת ההלוואה, כולה או חלקה. המבקשת לקחה גם חלק בניהול הפרוייקט.

4. לטענת המבקשת, מעמדה מקביל למעמד של שותפה ובעלת מניות בחברה לאור ההסכם שנכרת בינה ובין החברה. בנסיבות שנוצרו, לא ניתן עוד לטענתה לדבר על הפרוייקט הראשוני, המקורי, בעטיו שועבדו המקרקעין לבנק, במנותק מהפרוייקט בכללותו. לטענתה, הבנק היה מודע להתרחבות הפרוייקט ואף קידמו בברכה, והיא, מצידה, הסתמכה על המצג שהציג בפניה הבנק בנוגע לליווי הפיננסי שיעניק לפרוייקט. קבלת בקשת הבנק עלולה להשליך על הפרוייקט כולו בכלל, ולגרום לה נזק רב.

5. המבקשת טוענת גם כי סיכויי הערעור גבוהים. המבקשת זכאית, לטענתה, להצטרף כצד להליך המתנהל בבית-המשפט המחוזי ולהשמיע עמדתה בזמן אמת, לבל יימכרו המקרקעין. מאידך, לבנק לא ייגרם, כך לטענתה, כל נזק מהיענות לבקשה לעיכוב ביצוע.

6. בהחלטה מיום 07.04.04 הוריתי על הגשת תגובות המשיבים. החברה תומכת בתגובתה בבקשת המבקשת. לטענתה, המקרקעין נשוא בקשת הבנק הינם חלק בלתי-נפרד מפרוייקט רחב יותר שקרם עור וגידים בעידוד הבנק, ומינוי כונס נכסים על המגרש נשוא הדיון יחבל ויהרוס באופן בלתי-הפיך בפרוייקט.

7. לעומתה, ביקש הבנק לדחות את הבקשה. הבנק, נושה מובטח, נקט לדבריו בהליך פשוט לאכיפת שיעבודים ולמינוי כונס נכסים למימוש הבטוחות ששעבדה החברה לטובתו. המבקשת הינה צד שלישי, זר למערכת היחסים שבין הבנק לחברה, אשר אין לה זכויות בבטוחות אלה. המבקשת אינה חולקת על קיומם ותוקפם של השיעבודים ואין ביכולתה לעכב או לפגוע בזכותו של הבנק לעשות שימוש בזכותו הקניינית-חוקתית לממש את הבטוחה. לגופו של עניין, סיכויי הערעור קלושים ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת הבנק. הנזק הנטען על-ידי המבקשת כתוצאה ממינוי כונס נכסים, הינו תיאורטי בלבד. מכל מקום, השיעבודים שיצרה החברה לטובת הבנק נרשמו זמן רב עובר להתקשרות של המבקשת עם החברה, ומשכך, ברור שהמבקשת ידעה על הרישום הקודם.

8. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעכב את המשך ההליך בפני בית-המשפט המחוזי להידחות. סיכויי הערעור אינם נראים לי גבוהים. לכאורה, הדרך היחידה לעכב נושה מובטח מלממש את בטוחתו בשל אינטרסים של זרים (בהיעדר הסכמה אחרת) הינה במסגרת הסדר נושים, תוך הבטחת "הגנה הולמת" (ראו, למשל, ע"א 1728/01 עורך-דין בר הלל נ' בנק הפועלים, תק-על 2003(2), 2692 (2003) והאסמכתאות שם). סולל בונה רומזת בבקשתה שביכולתה לתרום לגיבוש הסדר. אין מניעה שתעשה כך גם בלי שתהיה צד להתדיינות. גם מאזן הנוחות נוטה, לדעתי לטובת הבנק. בצדק ציינה הערכאה הראשונה כי טענות סולל בונה 'באשר למצגים שנעשו על-ידי הבנק כלפיו יכולים להתבטא בנזק כספי בלבד'. אם המצגים הנטענים של הבנק גרמו לסולל בונה נזק כספי, תקנתה היא בהגשת תביעה נגד הבנק, אך לכאורה אין ביכולתה להתערב בהליכים המתנהלים בפני בית-המשפט המחוזי בנושא אכיפת השיעבודים.

9. הבקשה נדחית."

9. ענייני מיסים
ב- רע"א 6400/03 {ע.ש. נהריה ספורט בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, תק-על 2003(3), 559 (2003)} נפסק מפי כב' השופט א' ריבלין:

"1. המבקשת – ע.ש. נהריה ספורט בע"מ – התאגדה לפני כשנה ונרשמה כחברה בע"מ. היא פנתה למשיב בבקשה להירשם כ"עוסק מורשה", על-מנת שניהול קבוצת הכדור-סל של העיר נהריה ייעשה לפי הוראות המס החלות על "עוסק מורשה", ולא כפי שנעשה במשך שנים רבות, כמלכ"ר (באותן שנים נוהלה הקבוצה על-ידי "עמותת הכדורסל שטראוס נהריה", שהיא היום בעלת המניות היחידה במבקשת).
המשיב דחה את הבקשה, בסברו כי סיווגה הנכון של המבקשת הוא מלכ"ר, והמבקשת הגישה ערעור על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי. במסגרת ערעור זה הגישה המבקשת בקשה למתן סעד זמני להכיר בה כ"עוסק מורשה" עד להכרעה בערעור, או לחלופין להקדים את הדיון בערעורה. עיקר טענתה של המבקשת היה, כי המצב הנוכחי עלול לפגוע ביכולתה המקצועית ולגרום לה נזק בלתי-הפיך.
בית-המשפט מאן ליתן למבקשת סעד זמני כבקשתה, אולם נאות להקדים את הדיון.

2. בית-המשפט המחוזי קיים מספר דיונים וביום 7.7.2003 קבע מועדים להגשת תצהירים וכן הורה על קיום דיון מקדמי נוסף ביום 09.11.03, על-מנת לוודא כי הסתיימו ההליכים המקדמיים ולקבוע – במידת הצורך – מועד להוכחות.
באותה החלטה דחה שוב בית-המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו זמני, והבהיר כי לאור מהות הדברים התיק מנוהל במהירות האפשרית. מכאן הבקשה שבפני, בה שבה המבקשת וטוענת כי היה על בית-המשפט ליתן לה סעד זמני, בין היתר לפי סעיף 64(ג) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, הקובע כי 'הגשת ערעור תעכב את ביצועה של החלטת המנהל, זולת אם החליט בית-המשפט אחרת'. המבקשת טוענת, כי המצב הנוכחי מטיל צל על יכולתה להוסיף ולהגיע להישגים.

3. דין הבקשה להידחות. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, הסעד לו עותרת המבקשת אינו מתאים למסגרת של סעד זמני, שכן בפועל מדובר בסעד הסופי לו חותר הערעור. ניסיונה של המבקשת להיתלות, בהקשר זה, בסעיף 64(ג) הנ"ל, אף הוא אין בו כדי לסייע לה. על-כן, כל עוד לא זכתה המבקשת להכרה כ"עוסק מורשה ", היא מסווגת – כפי שסווגה במשך שנים, וכפי שמסווגות רובן המכריע של העמותות המנהלות את קבוצות הכדור-סל – כמלכ"ר. מתגובת המשיב עולה כי, אכן, כשבועיים לאחר הגשת הבקשה שלפני רשמה עצמה המבקשת כמלכ"ר. יצויין, כי מהחלטת בית-המשפט המחוזי ברור, כי בית-המשפט ער לצורך לנהל את התיק במהירות ראויה, וחזקה עליו כי כך יעשה.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות ובשכר טרחת עורך-הדין של המשיב בסכום של 10,000 ש"ח."

מקור המאמר – abc-israel.it