צו מניעה קבוע במסגרת פטנטים, מדגמים וסימני מסחר

1. צו להגבלת שימוש בנכס או לחילופין צו מניעה קבוע, לפיו יאסר על הנתבעת לייצר ו/או לשווק כל מוצר מזון תחת המותג “רג’ואן”, או “קפה רג’ואן”, ו/או בכל סימני לוגו, צורת אותיות סמלים וכיוצא בזה, שהופיעו על איזה מהאריזות
ב- ת”א (מרכז) 2051-08-07 {תה ויסוצקי (ישראל) בע”מ נ’ רוני רג’ואן ושות’ 1986 בע”מ, תק-מח 2008(3), 12870 (2008)} קבע בית-המשפט:

“בפני תביעה ותביעה שכנגד שענינן שימוש במותג “רג’ואן” או “קפה רג’ואן”.
התובעת והנתבעת שכנגד, מבקשת שינתן לטובתה צו להגבלת שימוש בנכס או לחילופין צו מניעה קבוע, לפיו יאסר על הנתבעת לייצר ו/או לשווק כל מוצר מזון תחת המותג “רג’ואן”, או “קפה רג’ואן”, ו/או בכל סימני לוגו, צורת אותיות סמלים וכיוצא בזה, שהופיעו על איזה מהאריזות של המותג. הנתבעת והתובעת שכנגד מבקשת מבית-המשפט ליתן פסק-דין המצהיר כי הזכויות בסימן המסחר “רג’ואן”, שמספרו 131675 בסוג 30 ומספרו 146616 בסוג 35, שייכות לה.

הרקע וטענות הצדדים
טענות התובעת
במסגרת הליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים, ובהתאם להחלטת בית-המשפט המחוזי בת”א, נערכה ביום 11.12.02 התמחרות בין התובעת לנתבעת לגבי המותג “קפה רג’ואן”, התובעת זכתה בהתמחרות לאחר שהציעה 1,050,000 ש”ח. בהתאם לכך הפקידה התובעת את התמורה בשיק בנקאי בקופת בית-המשפט…
בתאריך 16.01.03 ניתנה על-ידי כב’ השופט י. זפט, ההחלטה בנושא שבין הצדדים ומפורטת כדלהלן:

“החלטה
במסגרת תובענה לפירוק השותפות בין הצדדים (ה”פ 957/02) נערכה התמחרות על הבעלות במותג “קפה רג’ואן” המהווה הנכס העיקרי של השותפות. התובעת הציעה את המחיר הגבוה ביותר, 1,050,000 ש”ח, וזכתה בבעלות על המותג.
בפני בקשה לצו מניעה זמני כנגד שימוש הנתבעת במותג רג’ואן ו/או קפה רג’ואן ו/או בכל סימני לוגו, צורת אותיות, סמלים וכיוצא בזה, שהופיעו על איזה מהאריזות של המותג.
הבקשה הוגשה במסגרת התובענה לפירוק השותפות, ולדעתי אין זו האכסניה הראויה, שכן הסעד המבוקש אינו קשור להליכי הפירוק, וממילא המחלוקת לא תוכרע במסגרת הליכי הפירוק.
התובעת זכתה בבעלות על המותג, ואת הסעדים כנגד הפרת זכותה עליה לתבוע בתובענה נפרדת, במסגרתה תוכל כמובן לעתור לסעדים זמניים. לפיכך הבקשה נמחקת.
אוסיף כי לגופם של דברים טענות התובעת מקובלות עלי, ואם תוגש בקשה לסעדים זמניים במסגרת הדיונית הראויה, וטענות הצדדים תהיינה זהות לטיעונים שהובאו בבקשה שבפני, איעתר לבקשה.”

לאחר שניתנה החלטת בית-המשפט, התייצב ב”כ הנתבעת בפני עתונאים בהיכל בבית-המשפט, והודיע כי למרות הזכיה של התובעת, עומדת הנתבעת בזמן הקרוב לייצר תה תחת המותג רג’ואן. התובעת סברה, כי הודעת ב”כ הנתבעת לעיתונאים, נבעה מתוך כעס של מרשתו אשר הפסידה בהתמחרות. התובעת לא העלתה בדעתה, כי הנתבעת הופכת את תוצאת ההתמחרות לאין ואפס.
ב”כ התובעת פנה במכתב לב”כ הנתבעת, והודיעו כי הצהרתו בעתון, מהווה מעשה ציני חסר תום-לב באופן קיצוני, והתגרות לשמה. שכן, לאחר ההתמחרות הנתבעת רשאית לייצר כל מוצר שתעלה בדעתה, אולם שימוש במותג רג’ואן, הופך את תוצאת ההתמחרות לפלסתר.

התובעת שילמה סך של 1,050,000 ש”ח לשותפות בגין המותג של השותפות. לשיטת התובעת המותג של השותפות היה “רג’ואן”, כאשר קפה מתאר את המוצר. המוצרים שמכרה השותפות נמכרו לעיתים תחת המותג “רג’ואן”, ולעיתים תחת המותג “קפה רג’ואן”, על-פי שיקולים שיווקיים. המותג שיוצר נמכר עם הלוגו, צורת האותיות והאות R, כפי שבאו לידי ביטוי באריזות המוצרים.

התובעת סבורה שבדומה למותג “עלית”, שהמוצרים המיוצרים תחת המותג “עלית” הם קפה, שוקולד, עוגיות, חטיפים וכיוצא בזה, כך גם המותג “רג’ואן”.
בכל מהלך תקופת השותפות, לא יצרה הנתבעת ולא שיווקה, אף לא מוצר אחד תחת המותג רג’ואן או קפה רג’ואן, אלא רק השותפות, היא זו ששיווקה ומכרה את המוצרים במותגים הנ”ל, אשר ממנה כאמור רכשה התובעת את המותג בהתמחרות.
גם לאחר שהשותפות חדלה מלפעול בחודש יולי 2002, ועוד קודם שהמותג נמכר לתובעת, לא יצרה הנתבעת ולא שיווקה אף לא מוצר אחד תחת המותג רג’ואן, אלא חידשה את היצור והשיווק של המותג “כתר”.

יתר-על-כן, במשך כל שנות פעילותה הרבות של הנתבעת, היא לא יצרה ולא שיווקה אף לא מוצר אחד תחת המותג רג’ואן.
רק לאחר שהתובעת שילמה את התמורה עבור המותג, והתברר לנתבעת, כי התובעת עומדת להשקיע כספים רבים נוספים במותג, החליטה הנתבעת תוך מעשה ציני “לרכב” על השקעת התובעת ברכישת המותג ולנצלו למען עצמה, בדרך בוטה וצינית.
לטענת התובעת הדרך שנקטה בה הנתבעת, לא זו בלבד שעומדת בניגוד להוראות חוק עוולות מסחריות, התשנ”ט-1999, חוק הגנת הצרכן, התשמ”א-1981, גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט, אלא חמור מכך, היא מהווה נסיון להטות בדרכי עורמה את תוצאות החלטת בית-המשפט.

המותג כולל בתוכו את השם, הלוגו, הגרפיקה, הרעיונות וכיוצא בזה שבנו את המותג. עבור כך שילמה התובעת למעלה ממיליון ש”ח!
שמם של בעלי המניות של הנתבעת הוא אמנם רג’ואן, אולם במשך כל עשרות שנות חייהם של בני משפחת רג’ואן, הם יצרו ושיווקו מוצרי מזון שונים, אך מעולם לא תחת המותג רג’ואן, אלא תחת השם המסחרי “כתר” או אחר. רק לאחר שהשותפות החליטה, כי השם קליט וניתן לבנות עליו מותג, נבנה באמצעות פרסום בטלויזיה ושאר אמצעי הפרסום המותג רג’ואן, אשר כאמור נמכר לתובעת. עתה החליטה הנתבעת, לנצל, תוך עורמה והתחכמות את רכישת המותג על-ידי התובעת ולהתחיל לייצר מוצרים אחרים תחת אותו מותג.

הנתבעת רשמה בשעתו ללא ידיעת התובעת סימן מסחרי בשם “רג’ואן”. התובעת טוענת שבהסכמת השותפים הפך הסימן המסחרי הנ”ל לרכוש השותפות. אין הנתבעת רשאית, מחד, לקבל את התמורה ששולמה על-ידי התובעת בהתאם להחלטת בית-המשפט, ומאידך, להתחרות באותו מותג.
בתאריך 08.01.03 הגישה התובעת בקשה לצו הגבלת שימוש בנכס או לחילופין לצו מניעה זמני ב- בש”א 1408/03 בתיק זה, ובהתאם לתקנות סדר הדין מוגשת התביעה לצו הגבלת שימוש בנכס או לחילופין צו מניעה קבוע.

הסימן המסחרי רג’ואן
הסימן המסחרי רג’ואן שמספרו 131675 שהיה רשום ע”ש הנתבעת נרשם ע”ש התובעת בפנקס רשם סימני המסחר, מכח החלטת רשם סימני המסחר אשר הסתמך על זכיית התובעת בהתמחרות .

ביום 15.12.03 הגישה הנתבעת תביעה (ת”א 5406/03) בבית-המשפט המחוזי בירושלים, נגד “רג’ואן” תעשיות קפה בע”מ (חברה פרטית שהתובעת הינה בעלת המניות היחידה בה), למתן צו מניעה קבוע, האוסר על התובעת לכלול בשמה הרשום “רג’ואן” תעשיות קפה בע”מ את הסימן המסחרי של הנתבעת, לאסור על החברה הנ”ל להשתמש בשם “רג’ואן” במוצרים המיוצרים ו/או משווקים על ידה. כן תבעה פיצוי כספי בסך של 500,000 ש”ח ומתן חשבונות.
התובעת טוענת שהגשת התביעה בבית-המשפט המחוזי בירושלים העידה על חוסר תום-ליבה של הנתבעת.

כב’ השופט רביד מבית-המשפט המחוזי בירושלים, דחה את בקשת הנתבעת מהנימוק של היעדר עילה, וקיבל את טענות התובעת ש”ההליך שבפני הוא בחירת השופט Forum shopping””….” וקבע, כי ההליכים בתביעה העיקרית יעוכבו עד למתן החלטה בתביעה דנן.
לכן עותרת התובעת ליתן צו להגבלת שימוש בנכס על-ידי הנתבעת, או לחילופין צו מניעה קבוע בנושא המותג אותו רכשה התובעת בהתמחרות בבית-המשפט, לפיו יאסר על הנתבעת לייצר ו/או לשווק כל מוצר מזון תחת המותג “רג’ואן” ו/או “קפה רג’ואן” ו/או בכל סימני לוגו, צורת אותיות סמלים וכיוצא בזה, שהופיעו על איזה מהאריזות של המותג.

באשר לתביעה שכנגד שבמסגרתה מבקשת הנתבעת (התובעת שכנגד) להצהיר כי סימן המסחר רג’ואן שייך לה, טוענת התובעת (הנתבעת שכנגד), כי משמעות הבקשה לפסק-דין כאמור הוא ערעור על החלטת כב’ רשם סימני המסחר, סמכות המסורה לבית-המשפט העליון. כמובן שטענה זו מצטרפת לטענות בדבר זכותה בסימן המסחר “רג’ואן”.

טענות הנתבעת והתובעת שכנגד
הנתבעת טענה כי בכל האירועים והמועדים הרלוונטיים לתובענה דנן, סימן מסחר “רג’ואן” שמספרו 131675 (להלן: “סימן המסחר” ו/או “סימן המסחר רג’ואן”) וכל הזכויות להשתמש בסימן המסחר, היו ונשארו קניינה הבלעדי. לטענת הנתבעת העברת הבעלות בסימן המסחר רג’ואן נעשתה עקב הטעיית רשם סימני המסחר על-ידי התובעת.

הנתבעת טוענת כי השותפות – שמכרה לתובעת את הזכויות במותג “קפה רג’ואן” – לא יכלה למכור לתובעת את הזכויות בסימן המסחר “רג’ואן” מכיוון שזכויות אלו לא היו בבעלות השותפות. כל שהיה לשותפות הן זכויות מוגבלות במותג “קפה רג’ואן”, זכויות שימוש שקיבלה השותפות מהנתבעת ואשר הוכפפו בבירור ובמפורש על-ידי הנתבעת לזכותה המלאה לעשות שימוש, לפי שיקול-דעתה, בסימן המסחר רג’ואן, שהיה רשום על שמה, למכירת מוצרי מזון. הדבר היה ידוע לתובעת במועד בו רכשה את המותג “קפה רג’ואן”, וכאשר ביקשה מבית-המשפט הנכבד לקיים התמחרות למכירת נכס השותפות שהיא עצמה הגדירה כמותג “קפה רג’ואן”.
כאשר רכשה התובעת בהתמחרות את הזכויות במותג “קפה רג’ואן” היא ידעה היטב כי אינה רוכשת זכויות כלשהן בסימן המסחר “רג’ואן”, אלא רק במותג “קפה רג’ואן”, וידעה היטב כי על-פי ההסכמות והמחלוקות שבינה ובין הנתבעת, שרכישה זו של המותג “קפה רג’ואן” אינה מונעת מהנתבעת לעשות שימוש לפי שיקול-דעתה בסימן המסחר “רג’ואן”. גם החלטות בית-המשפט מחוזי בת”א בעניין ההתמחרות קובעות כי התובעת רכשה זכויות במותג “קפה רג’ואן” בלבד.
התובעת ידעה היטב מה היקף הזכויות שהיא רוכשת וכיום היא מנסה, שלא כדין, להרחיב – על חשבון הנתבעת – את היקף ומהות הזכויות שרכשה.
אין בסיס לטענה כאילו הנתבעת מנסה להנות ממוניטין כלשהו של התובעת. למוצר “קפה רג’ואן” הנמכר כיום על-ידי התובעת אין שום מוניטין וההיפך הוא הנכון – המוצר נכשל כשלון חרוץ. התובעת היא המנסה למנוע מהנתבעת לעשות שימוש כדין במוניטין של הנתבעת כדי לייצר ולשווק מוצרי מזון, לרבות תה, בנסיון למנוע תחרות עסקית לגיטימית.

הנתבעת טוענת כי תובענה זו הוגשה בחוסר תום-לב מובהק, ואינה אלא שימוש לרעה בהליכי משפט בנסיון להשתלט על נכס שאינו שייך לתובעת ולעשות עושר ולא במשפט. התביעה מגלמת את שאיפתה החמדנית של התובעת לנכס לעצמה את סימניה המסחריים, הרשומים של הנתבעת ואת נסיונה לדחוק את רגליה של הנתבעת מענף שיווק מוצרי מזון ולמנוע תחרות לגיטימית בענף…

דיון והכרעה
ההכרעה בתביעה שלפני תיגזר בעיקרה מהתשובה לשאלה: איזה נכס של השותפות נרכש בהתמחרות שנערכה בבית-המשפט המחוזי בת”א? האם כטענתה רכשה התובעת את המותג “רג’ואן” כאשר קפה מתאר את המוצר, או שמא רכשה את המותג “קפה רג’ואן” כטענת הנתבעת. (התובעת/הנתבעת שכנגד תכונה להלן: “התובעת” או “ויסוצקי” והנתבעת/התובעת שכנגד תכונה להלן: “הנתבעת”).
שני עדים העידו בפני במסגרת התובענה דנן – מר זידלר, יו”ר הדירקטוריון של חברת ויסוצקי, אשר שימש בתקופה הרלונטית כמנכ”ל ויסוצקי, ומר רוני רג’ואן, מנכ”ל הנתבעת. כך גם המציאו הצדדים מסמכים לרוב, ובניהם כתבי בי דין שהוגשו, בקשות ביניים, טיוטות הסכם שותפות שהוחלפו בין הצדדים וסרטון פרסומת…
הנה-כי-כן, איננו מוצאים טענה או תביעה של ויסוצקי עד לפירוק ובמשך הליכי הפירוק שהשותפות הינה הבעלים של סימן המסחר “רג’ואן” או שיש לה זכויות כלשהם בסימן האמור. על-פי ההחלטה בדבר ההתמחרות ותוצאתה ברור שההתמחרות נעשתה על המותג “קפה רג’ואן” וגם ההחלטה על אישור תוצאות ההתמחרות הבהירה, הבהר היטב, שהנכס שנרכש בהתמחרות הוא המותג “קפה רג’ואן”…

המסקנה היא כי ויסוצקי ידעה עובר להתקשרות עם הנתבעת שסימן המסחר “רג’ואן” רשום ע”ש הנתבעת. לא-זו-אף-זו, מקובלת עלי טענת הנתבעת שנוכח העובדה שפנקס סימני המסחר פתוח לעיון הציבור, התובעת היתה יכולה לבדוק בכל עת את מצב הזכויות הרשומות בנוגע לסימן המסחר “רג’ואן”.
ויסוצקי אינה יכולה להישמע בטענה שהנתבעת רשמה את סימן המסחר בחוסר תום-לב לאחר שהשותפות השקיעה ממון רב בפיתוח השם והמותג…

לסיכום
מטיוטת הסכם, ההתכתבות שבין הצדדים ומכלל הראיות שהיו לפני ניתן להסיק שבזמן המו”מ ובתקופה שבה היתה השותפות פעילה, הנתבעת לא הסכימה לוותר על זכותה לעשות שימוש בסימן המסחר “רג’ואן” עבור כל מוצר מזון שיהיה ברצונה לייצר ולשווק, ולא העבירה אותו לא במפורש ולא במשתמע לשותפות.
עד לפירוק, ובמשך הליכי הפירוק, איננו מוצאים טענה או תביעה של ויסוצקי שהשותפות הינה הבעלים של סימן המסחר “רג’ואן” או שיש לה זכויות כלשהם בסימן האמור. על-פי ההחלטה בדבר ההתמחרות ותוצאתה, ברור שההתמחרות נעשתה על המותג “קפה רג’ואן” וגם ההחלטה על אישור תוצאות ההתמחרות הבהירה, הבהר היטב, כי מה שנרכש בהתמחרות הוא המותג- “קפה רג’ואן”.
שוכנעתי מהראיות שעמדו לפני, כי בתחילה סברה ויסוצקי כי רכשה את המותג “קפה רג’ואן” וביקשה לרשום את המותג כסימן מסחרי. רק כאשר לא עלה בידה לרשום את המותג כסימן מסחרי, נוכח העובדה שרשומים סימני מסחר “רג’ואן”, שינתה טעמה וטענה שרכשה בהתמחרות את סימן המסחר “רג’ואן” כשקפה מתאר את המותג.

ויסוצקי ידעה, עובר להתקשרות עם הנתבעת, שסימן המסחר “רג’ואן” רשום ע”ש הנתבעת. ויסוצקי אינה יכולה איפוא להישמע בטענה שהנתבעת רשמה את סימן המסחר בחוסר תום-לב, לאחר שהשותפות השקיעה ממון רב בפיתוח השם והמותג.
נוכח העובדה שכב’ רשם סימני המסחר לא דן בטענות הצדדים והכפיף החלטתו להחלטה של בית-המשפט, קביעה שיפוטית בעניין דנן אינה מהווה ערעור על החלטת כב’ הרשם, אלא השלמה של אותה החלטה. לכן לא ראיתי לקבל את טענת ויסוצקי בדבר חוסר סמכות עניינית.

התוצאה לאור הסעדים שהתבקשו על-ידי הצדדים

הסעד שהתבקש על-ידי ויסוצקי היה ליתן צו להגבלת שימוש בנכס על-ידי הנתבעת, בהתאם להוראות תקנה 366(ב) לתקנות סדר הדין, או לחילופין צו מניעה קבוע בנושא המותג אותו רכשה התובעת בהתמחרות בבית-המשפט, לפיו ייאסר על הנתבעת לייצר ו/או לשווק כל מוצר מזון תחת המותג רג’ואן ו/או קפה רג’ואן ו/או בכל סימני לוגו, צורת אותיות סמלים וכיוצא בזה, שהופיעו על איזה מהאריזות של המותג.

הסעד שהתבקש על-ידי הנתבעת (התובעת שכנגד) במסגרת התביעה שכנגד, היה ליתן פסק-דין המצהיר כי הזכויות בסימן המסחר “רג’ואן”, שמספרו 131675 בסוג 30 ומספרו 146616 בסוג 35, שייכות לרג’ואן .
התוצאה היא שהתביעה נדחית בחלקה והתביעה שכנגד מתקבלת במלואה.
הנתבעת (התובעת שכנגד) היא הבעלים של סימן המסחר “רג’ואן” שמספרו 146616 בסוג 35, ובסימן המסחר מס’ 131675 בסוג 30.

ויסוצקי רכשה את הזכויות במותג “קפה רג’ואן” עם כל המשתמע מכך. ניתן בזאת צו מניעה לפיו נאסר על הנתבעת לייצר ו/או לשווק כל מוצר מזון תחת המותג “קפה רג’ואן”.

על-מנת שויסוצקי תוכל לממש את זכותה וככל שהדבר יידרש, הנתבעת תיתן הודעת הסתלקות לגבי קפה ותחליפי קפה בסוג 30 (בהתאם למכתב מחלקת סימני המסחר נ/6).

הנתבעת רשאית לייצר ולמכור תחת הסימן מס’ 131675 בסוג 30 זה מוצרי מזון כמפורט ברישום בסוג 30 (קפה, תה, סוכר, אורז, טפיוקה, סגו, תחליפי קפה; קמח ומוצרים העשויים מדגנים, לחם, דברי מאפה וממתקים, גלידות; דבש; נופת; שמרים, אבקת אפיה; מלח, חרדל, רטבים (נותני טעם); תבלינים; קרח). המגבלה היחידה החלה על הנתבעת בשימוש בסימן המסחר “רג’ואן” היא ייצור ומכירת קפה ותחליפי קפה תחת הסימן “רג’ואן”, זכות זו היא הנכס שנמכר לתובעת. לכך הסכימה גם הנתבעת בסיכומיה. (ראו סעיף 42 לסיכומים)…”

2. בקשה למתן צו מניעה קבוע בשל פגיעה בזכות במדגם
ב- ת”א (ת”א) 3155/99 {איזי יוגב תעשיות נ’ מסגרית האחים אבו בע”מ ואח’, תק-מח 2002(1), 2546(07/03/2002)} נקבע:

“מהות התובענה
א. זו בקשה למתן צו מניעה קבוע בשל פגיעה בזכות במדגם.

עובדות רלוונטיות
ב. התובעת 1 נוסדה ב- 1993, על עיסוקיה נמנים עיצוב וייצור של ארגזים לכלי רכב. התובעת 2 נוסדה ב- 1950 ועוסקת בייצור ובשיווק של מוצרי אלומיניום, לרבות פרופילים לפינות, ואלומיניום לארגזי כלי רכב מסוגים שונים. בין לקוחותיה של התובעת 2 נמנית גם התובעת 1 בעבורה מפתחת ומייצרת התובעת 2 פרופילים, המשמשים בחיבור פינת הארגז לארגז. הנתבעת 1 היא חברה פרטית שנוסדה ב- 1986 ועוסקת בייצור ארגזים. הנתבעים 2 ו- 3 הם שניים משלושת בעליה של הנתבעת 1 ואף נמנים על מנהליה. התביעה כנגד הנתבעים 4, 5 ו- 6 בכתב התביעה המקורי הסתיימה בפשרה בינם לבין התובעות, והתביעה כנגדם נמחקה. בשנת 1997 החלה התובעת 1 ביחד עם התובעת 2 בייצור פינה לארגז עשויה אלומיניום ומעוצבת בצורה אוירו-דינמית (להלן: “פינת איזי יוגב”). פינת הארגז ממוקמת בפינות העליונות הקדמיות של ארגז וכך יש לה השפעה על תנועת המשאית. ככל שהפינה מותאמת יותר לרוח החזיתית הנוצרת עם תנועת המשאית, קטן חיכוך המשאית עם האוויר וכתוצאה מכך קטנה צריכת הדלק של אותה משאית.

בכתב התביעה טענו התובעות שאת מלאכת עיצוב “פינת איזי יוגב” ביצעה התובעת 1, בפרופילי האלומיניום המיוחדים של התובעת 2 שיוצרו במיוחד בעבור אותה פינה. ברם במהלך ההליך לבירור הבקשה לסעד זמני, שהתנהל בפני השופט זפט, נחשפו התובעות בקלקלתן כשהן לא נקיות כפיים ובשל כך נדחתה בקשתן לסעד זמני. התברר שבניגוד להצהרתן לא התובעות עיצבו ופיתחו את “פינת איזי יוגב” אלא הפינה היא למעשה העתק של פינה המיוצרת על-ידי חברה אמריקאית בשם Supreme שהובאה ארצה על-ידי בעליה של התובעת 1.

התובעת 1 והתובעת 2 רשומות במשותף כבעלות מדגם רשום המגן על זכויותיהן בפינה הנ”ל. מדגם מספר 27501 שתוקפו מיום 06.02.97 (נ/4)

הנתבעת 1 מייצרת ומפיצה בשוק הישראלי פינת ארגז (להלן: “פינת האחים אבו”) שקיים בינה לבין הפינה של יוגב דמיון רב. “פינת האחים אבו” יוצרה על-ידי חברת תירוש דוד יציקות איכות בע”מ. מר דוד תירוש, העיד הן בפני בימ “ש זה והן בפני השופט זפט במסגרת הדיון בסעד הזמני, כי הוא יצק את “פינת האחים אבו” בהתבסס על-פינה דומה “לפינת איזי יוגב”. לדבריו, וכמו-כן כדברי עדותו של מאיר אבו (עמ’ 24 לפרוטוקול), האחים אבו הציגו לו את “פינת איזי יוגב” וביקשו ממנו ליצוק להם פינות זהות פרט למספר שינויים שהיה בהם להשפיע על מראה הפינה:
“שינוי אחד זה ההוספה של השם “אבו”, השינוי העיקרי הוא התאמה לפרופיל שהביאו לי עם שרטוט מתאים. אני לא בטוח שאני מזהה עוד שינויים, אני פשוט לא בדיוק זוכר.

היה כמובן גם שינוי בהתכווצות, סדר גודל של אחוז,…”
(עמ’ 20 לפרוטוקול מה 20.09.01).

מר תירוש העיד גם כי הסיבה שהתעלה שקיימת בסמוך לנקודות חיבור שבין הפרופיל לפינה בפינת אזי יוגב אינה קיימת “בפינת האחים אבו”, קשורה בשינויים בנקודת החיבור עם הפרופיל שבוצעו “בפינת האחים אבו”. לדבריו התעלה היא פונקציונלית וככל הנראה היה צורך לבטלה בכדי להתאים את הפינה לפרופילים בהם משתמשים הנתבעים, שהם שונים מהפרופילים פרי התוצרת של התובעת 2.
בראשיתה, תביעה זו כללה גם בקשה לסעד כספי. בקשה לסעד זה נמחקה על-ידי השופט זפט בהליך המקדמי בשל חוסר סמכות עניינית ועל-כן תביעה זו מסתכמת בבקשה לצו מניעה קבוע כנגד הנתבעים למען יחדלו מייצור הפינה שכונתה כאן בשם “פינת האחים אבו”…

האם השתכללה לתובעות זכות קניינית במדגם נשוא תביעתן?…
לאחר שהשוויתי בין המדגם של “פינת איזי יוגב” לבין הפינה של לוי שטראוס ואף בין “פינת איזי יוגב” עצמה, שצורפה כראיה, לבין “פינת לוי שטראוס” הגעתי למסקנה שדעתי כדעת השופט זפט. המבחן לדמיון בין הפינות הוא מבחן העין ודעתי היא שבעוד שהפינות הינן דומות זו לזו הרי שעדיין ניתן להבחין ביניהן בנקל ואין לראות בפרסומה של “פינת לוי שטראוס” בישראל כפרסום מוקדם של המדגם שנרשם על “פינת איזי יוגב”.
מהטעמים הנ”ל אני קובעת שתוקפו של המדגם עומד בעינו ושהשתכללה בו לתובעות זכות קניינית.
האם הפרו הנתבעים את זכותם של התובעים במדגם?…

ה. המבחן שמא מוצר פלוני מהווה חיקוי של מדגם אלמוני נמדדת בהתאם לדמיון שבין החיקוי לבין המדגם, כפי שהוא מופיע ברישומי רשם המדגמים. עצם העובדה “שפינת האחים אבו” נוצקה מדוגמה של “פינת איזי יוגב” אינה מעלה או מורידה לעניין הפרת המדגם. הפרת מדגם נובעת מחיקוי המדגם ואין נפקא מינא למקור הסיבתי לחיקוי, החשוב הוא הדמיון בין המוצרים הנבחן במבחן העין, והקושיה המכרעת היא האם הדמיון עולה לכדי זהות כזו בתכונות המדגם שיש בה לגבש “חיקוי בולט” כלשון סעיף 37(2) לפקודה…

מהשוואה בין התמונות של “פינת איזי יוגב” שצורפו כנספח לטפסי רישום המדגם במשרדי רשם המדגמים (נ/3) לבין “פינת האחים אבו” אני מוצאת שאכן מתקיים ביניהם דמיון העולה לכדי חיקוי בולט של המדגם. אומנם אין זהות מוחלטת במראה החיצוני בין הפינה למדגם. הפינה של האחים אבו נעדרת תעלה בנקודת החיבור של הפינה עם הפרופיל כפי שיש “בפינת איזי יוגב”, וכן על גבי “פינת האחים אבו” מופיע בבירור באותיות קידוש לבנה השם “אבו”. ברם הלכה היא שמבחן גניבת הדעת הוא מבחן העין של הצרכן, דהיינו האם מראה המוצר כפי שהוא גלוי לעינו של הצרכן מהווה חיקוי בולט של מדגם, חיקוי שיש בו לעלות לכדי גניבת דעת. בעוד שבהתבוננות בשתי הפינות כשהן מונחות זו לצד זו ניתן להבחין ביניהם בנקל, בשל הכיתוב “אבו” על גבי אחת מהן, הרי שצרכני הפינות אינם נתקלים בהן כדרך קבע כשהן מונחות זו לצד רעותה. הצרכן הממוצע יפגוש את “פינת האחים אבו” ‘בגפה’ ויכול מאוד שבראותה תעלה בעיני רוחו דמות המדגם והוא יסבור שאחת הם.
הנתבעים טענו שהסיבה לעיצוב הפינה כפי שעוצבה נובעת מטעמים פונקציונליים של כל פינת ארגז ועל-כן לא היה מנוס מיציקתה בצורה בו נוצקה. דינה של טענה זו להידחות, די לתת מבט חטוף במגוון הצורות והגדלים של פינות לארגזים שהוצגו בפני בית-המשפט בכדי ללמוד שאין הכרח לעצבן בדומה לפינה של איזי יוגב.
מן הטעמים הנ”ל אני קובעת שהנתבעים הפרו את זכותן של התובעות במדגם. הפרה זו לא נעשתה בעלמא, אלא כדי למכור את המוצר ולנגוס בצורה כזו בנתח השוק של התובעים, ובכך גם להתעשר שלא כדין.

סוף דבר
ו. לאור האמור לעיל ניתן בזאת צו מניעה קבוע המונע מהנתבעים לייצר, לשווק, להפיץ, לפרסם, למכור ולעשות כל פעולה מסחרית אחרת בפינה שכונתה כאן בשם “פינת האחים אבו”.

בנסיבות יישא כל צד בהוצאותיו.”

ב- רע”א 3581/05 {שהנעל מתאימה בע”מ נ’ ADIDAS-SALOMON A.Gואח’, תק-על 2005(3), 135 (2005)} המבקשת ייבאה לארץ בחודש דצמבר 2004 שלושה משלוחי נעליים דרך נמל אשדוד. רשויות המכס הודיעו למבקשת על עיכוב הנעליים מכוח הסמכות הנתונה להן, על-פי סעיף 200א לפקודת המכס (נוסח חדש). הנעליים עוכבו בטענה שהן מפרות את סימן המסחר הרשום של המשיבה 1 {להלן: “המשיבה”}.

המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה נגד המבקשת ובה ביקשה צו מניעה קבוע, צו להשמדת המשלוח ומתן חשבונות. כתנאי לעיכוב הנעליים במכס הפקידה המשיבה ערבות בנקאית בסך 80,000 ש”ח. המבקשת ביקשה סעד זמני של שחרור הנעליים מהמכס עד להכרעה בתובענה. הבקשה נדחתה {על-ידי כב’ סגן הנשיא י’ זפט} ומכאן בקשת רשות הערעור.

סימן המסחר הרשום של המשיבה מורכב משלושה פסים מקבילים המרווחים ביניהם בצורה שווה בצד החיצוני של הנעל. הסימן המופיע על נעלי המבקשת, שלטענת המשיבה מפר את סימן המסחר שלה, מורכב מארבעה פסים מקבילים, שאף הם מצויים על צידה החיצוני של הנעל ומרווחים בצורה שווה. טענת המבקשת הינה כי הסימן המופיע על הנעלים המיובאות על ידה איננו מפר את סימן המסחר של המשיבה, שכן אין דמיון מטעה בין הסימנים. היעדר החשש להטעיית הצרכנים מבוסס, לטענת המבקשת, על הבדלים שונים בין הנעליים. המבקשת מצביעה על כך שהנעליים המיובאות על ידה הן נעליים זולות עשויות מפלסטיק ונושאות את השם Nuclear. לעומת-זאת נעלי המשיבה הן נעליים איכותיות ויקרות, העשויות ברובן מעור ונושאות את השם Adidas, שאינו דומה בחזותו או בצלילו לשם Nuclear.

קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה קיים, לכאורה, דימיון מטעה בין שני הסימנים נשוא בקשת רשות הערעור מקובלת על בית-משפט של ערעור.

אמנם, סימן המסחר הרשום של המשיבה מורכב משלושה פסים ואילו הסימן של המבקשת מורכב מארבעה פסים. אולם, העובדה שבשני המקרים מדובר בפסים אלכסוניים מקבילים בצידה החיצוני של הנעל המצויים במרחק שווה זה מזה, די בה, כדי להפוך את הדמיון בין שני הסימנים לכאורה לדמיון מטעה.

זאת ועוד, כאשר אנו עוסקים בבחינת הדמיון המטעה, יש לזכור כי, ככל הנראה, הנעליים לא יוצבו זו לצד זו, באופן שהצרכן יוכל להשוות בין הסימנים ולעמוד על פרטי ההבדלים ביניהם. בנסיבות אלה גובר החשש לקיומה של הטעיה.

יוער, כי כאשר באים לבחון את קיומו של דימיון לעניין הפרת סימן מסחר רשום, צריכה ההשוואה להיעשות בין הסימן הרשום לסימן שנטען כי הוא מפר, ולא בין המוצרים עליהם מופיעים הסימנים {ראה גם רע”א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע”מ נ’ אמברוזיה סופהרב בע”מ, פ”ד נז(2), 438}.

עוד נקבע, כי הדימיון בין הסימן שמופיע על הנעליים המיובאות על-ידי המבקשת לסימן המסחר הרשום של המשיבה הינו, לכאורה, דימיון מטעה. המבקשת אף לא הצביעה על נזק כלשהו, שאינו ניתן לפיצוי כספי, שעלול להיגרם לה אם הנעליים לא ישוחררו מהמכס ובסופו-של-יום תובענתה של המשיבה תידחה. אי לכך, בקשת רשות הערעור נדחתה.

מקור המאמר – abc-israel.it