קיימת זיקה בין התכלית שבבסיס הבקשה לקבלת מידע לבין הנכונות של בית-המשפט להגן על הפרטיות. ככל שהתכלית היא שקיפות לשם הפעלת ביקורת ובקרה ציבורית על פעילות הרשות, עשוי האינטרס של גילוי המידע לגבור על האינטרס של הפרטיות, למרות הפגיעה הקשה לכאורה בפרטיות.
כך, לדוגמה, במקרה שנדון ב- עע"ם 9341/05 {התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות, פורסם באתר נבו}, הורה בית-המשפט על גילוי שמות מי שנפסלה מועמדותם למשרת דירקטור בחברה ממשלתית והנימוקים לפסילת המועמדות.
בעניין התנועה לחופש המידע השני, הורה בית-המשפט על חשיפת שמותיהם של מי שהגיעו להסדרי כופר עם רשויות המס. מנגד, ככל שעוצמת האינטרס הציבורי בקבלת המידע קטנה, כמו מידע שנתבקש לצורך כלכלי-מסחרי, כך תגבר הנטיה של בית-המשפט להגן על האינטרס של הפרטיות.
צא ולמד כי אפילו שאלת העברת מספר תעודת הזהות מהמשטרה למוסד לביטוח לאומי ורשות המיסים, לשם בחינת קיומו של חוב מס ולצורך גבייתו – אם מהווה פגיעה בפרטיות אם לאו – נותרה בצריך עיון על-ידי בית-משפט ושימשה אחד השיקולים באיזון האינטרסים {בג"צ 6824/07 ד"ר עאדל מנאע נ' רשות המיסים, פורסם באתר נבו (20.12.10)}.
אם כך הדבר לגבי אינטרס לגיטימי וחשוב כמו גביית מס באופן אפקטיבי על-ידי רשויות המס, מדוע יש לפגוע בפרטיותם של אחרים על-מנת לקדם אינטרס מסחרי-כלכלי של גוף פרטי?
באמור לעיל יש כדי להדגים את מורכבותה של הזכות לפרטיות והקושי לקבוע את גבולותיה {בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי בנתניה, פ"ד סא(1), 581 (2006); בג"צ 1435/03 פלונית נ' בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה, פ"ד נח(1), 529, 539 (2003)} ואת הדרך השונה בה פועלת הזכות לפרטיות על-פי הקשרם של הדברים {מיכאל בירנהק מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה (תשע"א); מיכאל בירנהק "הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות" משפט וממשל יא, 9, 13-11, (תשס"ח)}.
תוכנה של הפרטיות והיקף הגנתה, נקבע בהתאם לעוצמת האינטרס שמנגד, נסיבות הדברים והקשרם.
חוק חופש המידע לא בא לגרוע מחוק הגנת הפרטיות, כפי שחוק הגנת הפרטיות לא בא לגרוע מהוראות חוק חופש המידע {סעיף 35 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "הוראות חוק זה לא יגרעו מהוראות כל דין אחר"}.
חוק חופש המידע לא נתכוון להעמיד לרשות הציבור מידע שנצטבר אגב פעילות הרשות אודות פרטים אחרים, אלא אם יש בכך כדי לקדם את התכליות שבבסיס החוק. על מסירת מידע מעין זה חל פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות, שכותרתו "מסירת מידע או ידיעות מאת גופים ציבוריים". מחוק הגנת הפרטיות עולה כלל בסיסי לפיו ראובן זכאי לקבל מידע הנוגע לו עצמו {ראו סעיף 13 לחוק המתייחס למאגר מידע}, אך שמעון אינו זכאי לקבל מהרשות מידע על אודות ראובן, כפי שעולה מסעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות.
סעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות חל גם על פרק ד' לחוק, אולם סעיף 23א לחוק הרחיב, לצורך פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות, את מעגל הפרטים שעל הגוף הציבורי נאסר למסור.
הרחבת המידע שעל הגוף הציבורי נאסר למסור, משקפת את ראיית המחוקק כי הפגיעה בפרטיות עלולה לנבוע מעצם אובדן השליטה של הפרט על זרימת מידע בעניינו. זאת, למרות שהמידע אינו בליבת הפרטיות ואפילו לא ב"גרעין הרך" של הפרטיות, כך שחשיפתו, כשלעצמה, אינה מהווה פגיעה בפרטיות במובן הרגיל של המילה {זאב סגל "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט 175, 182-178 (1983)}.
הצבת חוק חופש המידע וחוק הגנת הפרטיות זה לצד זה וקריאתם לאור תכליתם, מביאה לידי ביטוי את הכרתו של המחוקק בצורך "לסנכרן" בין הוראותיהם של שני חוקים אלה (צורך המעוגן מפורשות בסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע), ובשעה שהראשון מרחיב את נגישותו של הפרט למידע המוחזק בידי רשות ציבורית, בא השני ומצמצמה, מתוך מטרה לשמר את האיזון העדין בין האינטרס של מבקש המידע לבין זכותו של מושא המידע לפרטיות.
חוק הגנת הפרטיות אינו חל באופן ישיר על תאגידים {וראה התוצאה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי ב- עת"ם (נצ') 62/10 ד"ר הנריק רוסטוביץ ושות' חברת עורכי-דין נ' יצחק שריקי הממונה על חוק חופש המידע, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.10.10)}.
בעניין ד"ר הנריק רוסטוביץ דחה בית-המשפט את בקשת העותר לקבל מידע על נישומים המחזיקים בנכסים ששטחם עולה על 300 מ"ר, למעט אם אלה מוחזקים על-ידי תאגידים. עם-זאת, יש לזכור כי הזכות לפרטיות הוכרה בשנת 1992 כזכות חוקתית על-חוקית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע בסעיף 7(א) כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו", מבלי להגדיר את המילה "אדם" באופן המוציא תאגיד מכלל תחולתו (בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 ובפקודת הפרשנות (נוסח חדש), המילה "אדם" כוללת תאגיד).
בהקשר זה נציין כי הפסיקה ראתה כדבר מובן מאליו שהזכות לקניין הקבועה בסעיף 5 לחוק היסוד, חלה גם על תאגידים {ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4), 221 (1995)}. במעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות, יש איפוא כדי להשפיע על-פירושו של חוק חופש המידע מקום בו מדובר על מידע שגילויו מתבקש לתכליות מסחריות-כלכליות, ואשר נלקט, נאסף, והצטבר אגב פעילותה של הרשות.
בנק חב חובת סודיות ללקוחו מכוח הסכם מכללא לפי סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, חובת סודיות ממנה אף הסיקה הפסיקה חיסיון ביחסי בנק-לקוח {רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5), 764 (1993)}, וברי כי חובת הסודיות הבנקאית חלה גם על לקוח שהוא תאגיד.
כך גם המוסד לביטוח לאומי וכל רשות ציבורית אחרת הפועלת על-פי דין, חבים חובת סודיות כלפי תאגידים המוסרים להם מידע, אם מכוח הוראות הדין אם מכוח הסכמה מפורשת או משתמעת כי המידע נמסר לרשות בנאמנות על-מנת שתשתמש בו למען פעילותה כפי שנקבעה בחוק המסדיר את פעילות הרשות.
ובכלל, ההבחנה בין אדם לבין תאגיד בהקשר בו עסקינן, מוקשית במיוחד מקום בו מדובר בתאגיד פרטי, לעיתים תאגיד קטן שהוא מעין שותפות או מעין עסק משפחתי.
ודוק: ההכרה כי הרשות מחזיקה במידע כנאמן הציבור, פועלת לשני הכיוונים. מאחר שהמידע אינו "רכושה" של הרשות, הכירה הפסיקה בזכותו של הציבור לקבל את המידע גם טרם נחקק חוק חופש המידע {בג"צ 252594/96 המסלול האקדמי של המכללה למינהל נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נ(5), 166, 172 (1997)}. מנגד, שימוש במידע שנצבר אצל הרשות בנאמנות שלא למטרות ולתכליות הציבוריות שבבסיס חוק חופש המידע, עשוי להוות הפרה של חובת הנאמנות כלפי הציבור.
לסיכום, שלוש דרכי התמודדות אפשריות עם בקשות לקבלת מידע שתכליתן מסחרית-כלכלית {עע"מ 7744/10 המוסד לביטוח לאומי ואח' נ' עו"ד יפית מנגל, תק-על 2012(4), 5201 (2012)}:
א. חסימת המידע "בפתח הצינור", על-פי המבחן התכליתי לפיו מידע על אודות פרטים שנאסף על-ידי הרשות אגב פעילותה, אך אינו נוגע להתנהלות הרשות עצמה, אינו כלל בגדר המידע לו נתכוון חוק חופש המידע. לצד מבחן זה יש להוסיף מבחני משנה שנועדו "להקל" על זיהוי המידע (מבקש המידע הוא גוף מסחרי; למידע ערך כלכלי-מסחרי; המידע מקנה יתרון תחרותי).
ב. חסימת המידע במסננת הגנת הפרטיות של סעיף 9(א)(3) לחוק, באשר יש במסירת המידע משום הפרת חובת סודיות בדין או חובת סודיות משתמעת מהסכם.
ג. ברירת המחדל בפניה אל פרטים בעקבות בקשה לגילוי מידע שהוגשה על-פי חוק חופש המידע צריכה להיות הסכמה אקטיבית.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
