סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 קובע כדלקמן:
"53. משקלה של עדות
ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית-המשפט להחליט בו על-פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט."
סעיף 53 לפקודת הראיות קובע שערכה של עדות בעל-פה ומהימנותן של עדים, הם עניין שעל בית-המשפט להחליט בו, על-פי התנהגות העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.
כאשר המדובר הוא בעדות יחידה, הרי לעיתים אין המדובר הוא במשימה פשוטה, ולא יהיה קל לבית-המשפט לקבוע, אם יכול הוא להאמין לאותה עדות שמונחת בפניו.
אותות האמת, אינן עולים בדרך-כלל דווקא מהתנהלות עד על דוכן העדים, אלא ממכלול הנתונים העובדתיים או ההסברים המאמתים או סותרים את גרסותיו של העד.
על בית-המשפט להשוות את עדותו של העד עם הראיות האחרות, ולהגיע, על יסוד ראיה כוללת, לידי קביעת ממצאים.
לערכאה הדיונית יתרון בולט בכל הנוגע להערכתן של הראיות, עקב ההזדמנות שניתנה לה להתרשם מהעדים באופן ישיר ובלתי-אמצעי {ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 150 (2000); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632 (2000); ע"פ 5928/99 גלדסון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 551 (1987)}.
הלכה מושרשת היא כי בית-משפט רשאי לפצל עדות כאשר הדבר נדרש, והדבר נעוץ הן בסעיף 53 לפקודת הראיות והן בפסקי-דין רבים של בית-המשפט {ראה למשל ע"פ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169 (1984); ע"פ 403/89 נשהאד בן רובחי עבדול חי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4), 610 (1992)}.
ההלכה הכירה בכלי של "פלגינן דיבורא" כאשר חלקים מהעדות אינם נמצאים אמינים ובית-המשפט רוצה לאמץ מתוך דברי העד רק את החלקים אשר הוא שוכנע במהימנותם {ע"פ 7255/14 מוחמד אנטקלי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 1356 (2016)}.
דרך המלך בניהול משפט אזרחי הינה בדרך של העדת העדים ובעלי הדין בפני השופט הדן בעניין. בדרך זאת יעלה בידי השופט להתרשם באופן בלתי-אמצעי מן העדויות המובאות בפניו ומהתנהגות העדים. כך אף יוכל השופט היושב בדין להתחקות אחר "אותות האמת המתגלים המשך המשפט" {סעיף 53 לפקודת הראיות}.
ב- רע"א 3810/06 {י. דורי את צ'קובסקי בניה והשקעות בע"מ נ' גולדשטיין ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (24.09.07)} קבע בית-המשפט כי "נקודת המוצא לדיון היא עדיפותה של העדות בין כתלי בית-המשפט". גם היום כמו בעבר אין תחליף להתייצבותו הפיזית של עד בבית-המשפט לעדות חיה, כך שעה שקיימת חשיבות רבה לבחינת מהימנותו של העד {ראה גם רע"א 6021/05 Ruth Simon Sharp נ' בנק לאומי לישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.08.05)}.
בית-המשפט מודע לקשיים העלולים להביא למסקנות שגויות בהערכת עדויות על-פי התרשמות, אך גם כך זהו כלי ראשון במעלה בידי בית-המשפט, המסייע לו להגיע לפסק-דין צודק {תנ"ג (ת"א) 15718-10-14 MR Dion Jannou נ' רם אריה פרומן, תק-מח 2016(1), 10045 (2016)}.
כאשר פונה בית-המשפט לבחון מהימנותו של עד, עומדים לרשותו ארבעה מבחנים בסיסיים {ת"א (ת"א) 23617/04 גבאי רמי ואח' נ' ליפשיץ ליאת ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ת"א (ק"ג) 1396/07 אלכסנדר פורטנוי נ' "קרנית" – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}:
הראשון, מבחן ההתרשמות. מבחן ההתרשמות הישירה מהתנהגות העד על דוכן העדים.
מבחן זה, "מגלם את הכלי המרכזי של בית-המשפט בהערכת מהימנותם של עדים, ומטבע הדברים שחשיבותו מתעצמת במקום שמבחני "ההשוואה" ו"האישיות" אינם ישימים… מבחן ההתרשמות משקף את התרשמותו הישירה והבלתי-אמצעית של בית-המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות. מבחן זה, הינו, בעיקרו מבחן של "תחושה" להבדיל ממבחן של "הגיון ושכל ישר" {י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1599}.
השני, מבחן ההשוואה החיצונית. השוואת דבריו של העד עם דברים שאמר במקום אחר, או עם דבריהם של עדים אחרים.
עיקרו של מבחן זה "ב"השוואה" של דברי העד לראיות אחרות, הן לדברים שנאמרו מפי אחרים, בעדות או בדרך אחרת; והן לראיות חפציות ולמסקנות המתחייבות מהן" {י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1602}.
השלישי, מבחן ההשוואה הפנימית. העמדת דברי העד במבחן של היגיון ושכל ישר.
עיקרו של מבחן זה "בבחינת העדות כשלעצמה באמת-מידה של היגיון ושכל ישר. בחינה זו, רצוי שתיעשה בכל מקרה, שהכלל הוא: שעל השופט להיזהר ולהימנע מלהעריך עדויות "על-פי הרגשות סתומות ועמומות", ועליו להשתדל "להעלות את שיקולו מעל לסף תודעתו ולנתח את העדויות לאור ההגיון והשכל הישר" {י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1603}.
הרביעי, מבחן האישיות. בדיקת ההשלכה האפשרית של אופיו של העד. "למושג "אישיות"בהקשר זה משמעות רחבה והוא כולל: את אופיו של העד, את מצב בריאותו, את עברו ואת זיקתו לעניין נשוא הדיון – לרבות הטרדתו או הפחדתו – וכיוצ"ב גורמים המשליכים על בחינת מהימנותו" {י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1605}.
המבחנים הקבועים בסעיף 53 הינם מהותיים, וכלי המדידה העיקריים המשמשים להפעלתם הם הכושר השיפוטי, נסיון החיים והתבונה האנושית {ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 221 (1993)}.
הפעלת המבחנים נעשית, ראשית לכל, באמצעות ההתרשמות הישירה והבלתי-אמצעית של בית-המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות {י' קדמי על הראיות, כרך ג, 1350}, אולם ההתרשמות הישירה מהתנהגות העדים אינה הכלי הבלעדי להכרעה בסוגיית המהימנות {ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 265 (1994)}.
מדובר במבחני יסוד שאין בהם כדי ליצור רשימה סגורה של הנתונים שיש בהם כדי להשפיע על הכרעתו של בית-המשפט לעניין מהימנותו של עד או נאשם או בעל דין במשפט אזרחי.
המושג "אותות האמת המתגלים במשך המשפט", כלשון סעיף 53 לפקודת הראיות, אינו כולל רק אותות וסימנים הבאים לכלל ביטוי בהופעתו של העד על דוכן העדים.
משמעותו רחבה, ועיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית-המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד {ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 393 (1980); ראה גם ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 62 (1981); ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 1111, 1115 (2002); ע"פ 8146/09 אלי אבשלום נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת"א (ק"ג) 1396/07 אלכסנדר פורטנוי נ' "קרנית"- הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת"ק (פ"ת) 1664/07 אלון עמיצור נ' אדיב אליהו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
יפים לעניין זה דבריו של בית-המשפט ב- ע"פ 949/80 {שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 62 (1981)} לפיהם:
"למותר להוסיף כי הביטוי 'אותות האמת שנתגלו במהלך המשפט' אינו מתייחס דווקא לסימנים העולים מפניו ומתנועותיו של העד בזמן מתן העדות, אלא הוא מתייחס לתהליך ההשוואה של הדברים, שהושמעו על-ידי העד, עם ראיות אחרות או בחינתן על-פי ההיגיון וניסיון החיים, העומד לבית-המשפט לעזר, בעת שהוא מתמודד עם הראיות, המחייבות סינון והמסייעות להכרעה בין הגרסות…"
{ראה גם ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 205 (2002)}
נעיר כי הוראת סעיף 53 לפקודת הראיות מתייחסת הן למישור הפלילי והן למישור האזרחי.
יש לקבוע כי המושג של "מהימנות" הינו כלי שלתוכו נצברים מכלול של גורמים בין ישירים ובין נסיבתיים, המשפיעים בסיכומו-של-דבר על שיקול-דעתו של בית-המשפט בבואו להכריע בשאלות של מהימנות.
יש לציין כי לשאלת המהימנות חשיבות מירבית ואף התייחסות שונה במסגרת המשפט הפלילי וזאת, כפועל יוצא, מן השוני הקיים בין ההליכים הפליליים לאזרחיים בשאלת נטל ההוכחה.
י' קדמי גורס בספרו {שם, 1621} כי ישנם מספר שיקולים שיש לקחת בחשבון להערכת מהימנותו של עד. ואלה הם: גירסה המועלית לראשונה בבית-המשפט; עדות "מעושה" – תיאום עדויות; עד החוזר בו מעדות מוקדמת או מאוחרת; שכחה של פרטים; אי-התאמה בין עדויות; "זיכרון מופלג"; "הכחשה כוללת"; ראיות "סיוע"; הליכי חקירה פסולים; ריענון הדדי של עדים; עדות כבושה; ידיעת פרטים מסבכים; שיקולים שבמבחן ההגיון והשכל הישר; דיוק, שחזור מדוייק; עקביות; סירוב להשיב בחקירה שכנגד; זיקת תלות בבעל דין; הפכפכותו של עד; מסירת עדות מדורגת; קירבה משפחתית; מניע ורקע; הימנעות מעדות במשפט פלילי.
זאת ועוד. י' קדמי {י' קדמי, שם, 1627} גורס בספרו כי ישנם מספר שיקולים המשפיעים על הערכת מהימנותו של נאשם. ואלה הם: "הסבר מפוקפק"; אי-הבאת ראיה; אי-הצגת שאלה בחקירה נגדית או היעדר חקירה נגדית; היזקקות לעדות שקר; שקרים של עדי הנאשם; הטרדת עדים; הכחשה כוללת; עדות כבושה; התנהגות מפלילה; ידיעת פרטים מסבכים; שקרים של נאשם; התנגשות עם טענת סניגור.
מובהר כי על בית-המשפט מוטלת חובת הנמקה בבואו לקבוע ממצאי מהימנות {ראה לעניין זה גם ע"א 91/50 מדור נ' ביק, פ"ד ה(1), 792 (1951); ע"א 75/59 שטיינר נ' קצין תגמולים, פ"ד יג(1), 680 (1959); א' שטרוזמן "האמת קבורה ב'עדות שמיעה'" המשפט א' (1993), 239; ע"פ 190/82 שאול מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1), 225 (1983)}.
משקלה הפנימי של עדות נקבע על-סמך שיקולים שבהתרשמות ושיקולים שבהיגיון כגון: הגיונה הפנימי, סדר הפרטים הנמסרים בה {ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1), 62 (1993)}.
כאשר בא בית-המשפט להכריע האם עליו להעדיף עדות שניתנה במשטרה, כאשר נותן העדות חוזר בו ממנה במהלך המשפט, רשאי הוא ליתן אמון בחלק מן הפרטים שמסר העד בהודעותיו במשטרה, בעיקר אם פרטים אלו נתמכים תמיכה ממשית בראיות נוספות או אם יש בפרטים אלה כדי לספק הסבר לעובדה מעובדות האירוע. אימות חלק מן הגירסה משליך, מטבע הדברים, על אמיתות חלקים אחרים בגירסה {ע"פ 1206/92 כוריש נ' מדינת ישראל, תק-על 95(3), 804 (1995)}.
עדותו של חוקר הנוער יכול שתכיל תיאור מסירת העדות וכל מה שקורה בזמן מסירת העדות, אולם מהן המסקנות שניתן להסיק מכך – זהו עניין לבית-המשפט.
חוקר הנוער רשאי לספר לבית-המשפט, אם בדו"ח ואם מעל דוכן העדים, כי בעת גביית העדות זלגו עיני הנחקרת דמעות באמרה דברים מסויימים או שנתקפה בהלה וכיוצא באלה תיאורים.
ואולם, אם יש להקיש מכאן על מהימנות הסיפור או לא, עניין הוא לבית-המשפט לענות בו {דנ"פ 3750/94 יואב דרכי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 621 (1994); ע"פ 532/82 פייבר נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3), 243 (1983); ר"ע 78/84 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 659 (1984); ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 249 (1986)}.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
